newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

בסופו של יום, "הנערים" משרתת את ההסברה הישראלית

הביקורת שהטיח בסדרה הימין בראשות נתניהו היא חסרת בסיס: ישראל של "הנערים" היא מדינה שבה רצח של פלסטיני על ידי יהודים הוא אירוע חריג המטופל מיד, ברגישות וביעילות. זו תמונה הרבה יותר מחמיאה מהמציאות

מאת:

רגע לפני כניסת שבת פרסם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, פוסט שמאשים את הסדרה החדשה "הנערים" באנטישמיות, וקורא לחרם על חברת "קשת" – השותפה הישראלית להפקה של HBO, ובמקרה גם הבעלים של חדשות 12 – שבה מתפרסמים פרטים רבים על חקירותיו של ראש הממשלה.

נתניהו רוכב על זעם אדיר בימין על "הנערים", הסדרה שעוסקת בפרשת רצח הנער מוחמד אבו-ח'דיר בקיץ 2014, רגע אחרי חטיפת הנערים בגוש עציון ורציחתם, ורגע לפני "צוק איתן". ארגון המשפחות השכולות "בוחרים בחיים", הנתמך על ידי "אם תרצו", פנה במחאה ל-HBO, יוצרי הסדרה ספגו קללות ואיומים, ובאתרי חדשות ימניים כמו "מקור ראשון" ו"סרוגים" פרסמו ביקורות קטלניות, שהאשימו את היוצרים בכך שהם "ידעו בדיוק איזה חומר הם צריכים לתת להוליווד כדי שתקנה ותשדר את הסדרה שלהם בכל העולם".

הטענה העיקרית המשותפת לכל המבקרים, מהמשפחות השכולות ועד נתניהו, היא שהסדרה בחרה להתמקד ביוצא מן הכלל, בחריג, באירוע "נדיר מסוגו", בתופעה שהיא "שוליים שבשוליים בחברה הישראלית", כמו שכתב אריאל שנבל ב"מקור ראשון". לפיכך, אומרים המבקרים, הבחירה להתמקד דווקא באירוע שכמותו ראינו בודדים, ולא בריבוי אירועי הטרור והרצח של פלסטינים נגד יהודים היא בחירה מוטה, מעוותת, שנועדה להציג את ישראל ואת היהודים באור רע – ולכן היא אנטישמית או משחקת לידי אנטישמים.

תגדירו "יוצא דופן"

על בסיס ארבעת הפרקים ששודרו עד עכשיו אני חושב שהמבקרים מימין טועים, ובגדול. "הנערים" – סדרה רגישה, מורכבת, עשויה בעדינות ובמחשבה רבה, עם צוות שחקנים אדיר – בסופו של יום משרתת את האינטרסים של ישראל ואת הנראטיב של ההסברה הרבה יותר מאשר להיפך. היא לא עושה את זה בבוטות של תעמולת "בני התרבות מול בני החושך", כפי שמתנסח נתניהו, אבל לשם היא מובילה.

ראשית, דווקא בבחירה של סיפור אבו-ח'דיר. כן, אותו הדבר שמקומם כל כך את הימין הוא בהפוך על הפוך חלק ממה שגואל את ישראל. בפרק השני אנחנו רואים את חוסר האמון העמוק של הממסד הישראלי בכך שיתכן בכלל שרצח כזה בוצע על ידי יהודים. בפרקים הבאים, מבטיח יוצר הסדרה חגי לוי בראיון ל"מקור ראשון", "רואים בפירוש את הזעזוע של החברה הישראלית מכך שהרצח נעשה בידי יהודים. אני שומע אנשים מהעולם שרואים את זה ומגיבים: 'איזו חברה יהודית חזקה, שעושה חשבון נפש'". כלומר, אמנם מדובר באירוע חריג – אבל הוא מוצג בדיוק ככזה.

יאיר שלג, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, שיצא להגנת הסדרה ב"מקור ראשון", מסביר שההחלטה להתמקד ברצח אבו-חד'יר נובעת "מסיבה שבהחלט אינה מחמיאה לצד הפלסטיני. מעשה טרור פלסטיני הוא בגדר 'כלב נשך אדם' מבחינה תקשורתית; עניין שאין יותר מדי סיבה לנבור בו ולחפש דרמה מיוחדת שעומדת מאחוריו". רצח פלסטיני על ידי יהודים, לעומת זאת, הוא מקרה של "אדם נשך כלב".

כל זה משרת את ההסברה הישראלית על הרצחנות הפלסטינית מול חברה ישראלית שוחרת שלום לכאורה. אבל המציאות רחוקה מכך מאוד. בעשור האחרון, מאז מלחמת "עופרת יצוקה" בתחילת 2009 ועד סוף יולי האחרון, הרגו פלסטינים 199 ישראלים, בהם 101 שוטרים וחיילים ו-98 אזרחים. באותו הזמן ישראלים הרגו 4,928 פלסטינים, מהם לפחות 2,535 שלא היו מעורבים בלחימה (נתוני "בצלם" המפורטים ברמת השם וסיפור המקרה – כאן). מוחמד אבו-ח'דיר הוא אחד מתוך אותם 2,535.

נמצאים ביניהם חובשת, וגם עיתונאים ואדם בכסא גלגלים ליד הגדר בעזה, וגם 142 משפחות בנות שלושה חברים ויותר שחוסלו בהתקפות אוויריות של ישראל בזמן "צוק איתן", ודייגים פלסטינים שרק מנסים להתפרנס ולא מסכנים איש, ונער שהלך ללקט את צמח העכוב בשביל משפחתו, וגם הנער מחמוד בדראן – בערך בן גילו של מוחמד אבו ח'דיר – שחיילים הרגו כשנסע חזרה הביתה מהבריכה בגדה המערבית. והרשימה נמשכת.

על אף אחד מאלה איש לא נעצר, או נשפט, או נתן את הדין בכל דרך שהיא. אף אחד מאלה לא יככב בסדרה של HBO או קשת, ואף אחד מהם – למרות שהם רבים עשרות מונים יותר מאשר ההרוגים הישראלים – לא יסדוק את התדמית של ישראל בעיני עצמה ובעיניי ידידיה בעולם כנאורה ושוחרת שלום. כשיוצרי "הנערים" מציגים את פרשת אבו-ח'דיר בתור היוצא מן הכלל – הם מוחקים, או מכשירים, את כל שאר ההריגות האלה.

סוכן של צדק וסדר בין שני השבטים

השירות השני שהסדרה עושה לישראל הוא בכך שהיא מציירת את "הסכסוך" כמעיין מאבק שוויוני בין שני שבטים יריבים ושונאים. אין כיבוש, אין שלטון ישראלי על פלסטינים חסרי זכויות אזרח בסיסיות – יש שתי אוכלוסיות שנלחמות זו בזו. בכל אחת מהן יש הורים שאוהבים את הילדים שלהם וכואבים את אסונותיהם, ובכל אחת מהן יש קיצונים. נמרוד נוה ב"מאקו" תיאר את הסדרה לחיוב במלים "כל צד תורם לבעיות אלו בדרכו, ולרוב מתוך מחשבה שהוא עושה את הדבר הנכון". כאמור: שוויון. וזה תיאור ממש, אבל ממש, רחוק מהמציאות, שבה יש עליונות ושליטה יהודית-ישראלית מוחלטת על כל הארץ, וקהילות פלסטיניות מפוצלות, מפורדות ונשלטות על ידי עם זר, שמנסות לשרוד (ולהתנגד) מול דיכוי כבד.

תהלוכת הקבורה של של מוחמד אבו-ח'דיר בסדרה "הנערים" (צילום: HBO)

בשני הצדדים יש הורים כואבים, וזה אמור להספיק לנו. תהלוכת הקבורה של של מוחמד אבו-ח'דיר בסדרה "הנערים" (צילום: HBO)

וזה מוביל לנקודה השלישית: בין שתי הקהילות הנלחמות האלה ניצב בסדרה איש אחד שבא לייצג את הטוב, את החוק, את הצדק, ולהחזיר את הסדר הכללי על כנו – זהו סוכן השב"כ סימון (בגילומו המופלא של שמעון אלקבץ). אמיר בוגן, בביקורת ב-ynet, מוצא את התקווה בסוכן הטוב הזה. "השאלה היא מה היה קורה לולא אנשי צללים קרי רוח כמו סימון הפועלים לריסון עצמי במסגרת החטיבה היהודית בשב"כ, ורשויות אכיפת חוק אחרות, או ללא מערכת משפט תקיפה ואיתנה שמותירה את הדמוקרטיה הישראלית על כנה ומבדלות אותה ממשטרים רודניים דתיים אחרים מסביב". במילותיו של חגי לוי בראיון האמור – "על זה בעצם הסדרה".

תפקידו העיקרי של השב"כ כמי שמטיל אימה על הפלסטינים בשטחים, שמגייס משת"פים בסחיטה, ששולח אנשים למעצר מנהלי ללא משפט וללא האשמה, שמושך בחוטים של כל הדיכוי – נעלם לגמרי. גם העובדה שהשב"כ הוא גוף שמענה נחקרים, ושמתוך יותר מאלף תלונות על עינויים לא חוקיים שהוגשו לאורך השנים נפתחה רק חקירה אחת, נעדרת מהסדרה. או אינספור תיקי החקירה של הרג פלסטינים לא חמושים ולא מסוכנים על ידי חיילים, שלא נפתחו מעולם או שנוהלו בצורה מזלזלת ולא הובילו לכתבי אישום (כפי שניתן לראות בין היתר בסדרת הכתבות "רשיון להרוג"). בגדול: הסיפור של העוול הגדול יותר שהוא הכיבוש והאלימות השלטונית, שגדולים עשרות מונים מהמקרים החריגים (יחסית) של רצח פלסטינים בידי אזרחים יהודים, נעלם ומוחלף בשלטון שהוא סך הכל דמוקרטי ונאור.

אפשר להגיד שסדרת דרמה בכלל לא צריכה להבחן במדדים של מסרים פוליטיים. ברור, למשל, שיצירה טלוויזיונית מותחת שממוקדת בסיפור רצח אחד לא אמורה לספר גם את כל סיפורי ההרג בין העמים לאורך השנים, או לצטט נתונים על חקירות שנפתחו על פרשות עינויים בשב"כ. ומצד שני, "הנערים" היא חלון נדיר של ישראלים לחיים של משפחה פלסטינית, וחלון נדיר של צופים בארה"ב ובכל העולם למציאות הישראלית-פלסטינית. מכאן נובעת הרגישות של הימין (והטרמפ שנתניהו תופס כאן כדי להלחם בכלל בעיתונאים של חדשות 12), ומכאן נובעת הביקורת שגם אנחנו צריכים להעביר על האופן שבו אמנות משרתת את החזק, ולא את החלש.

כי ישראל בסופו של יום יוצאת כאן כמדינה שבה רצח של פלסטיני על ידי יהודים הוא אירוע חריג ונדיר, שמזעזע את החברה, נטול הקשר של כיבוש, ושמנגנוני המדינה פועלים מהר כדי לחקור ולהעמיד לדין את הפושעים. על כל אחד מהסעיפים האלה בנפרד, ועל כולם ביחד, ההסברה הישראלית צריכה לברך. ועוד לא דיברנו בכלל על האמת שמאחורי המבצע שנועד לכאורה רק לאיתור הנערים החטופים מגוש עציון, ושמופיע בפרק הראשון. אפשר לקרוא על זה כאן, כאן, וכאן.

ועוד שני סייגים

למרות כל האמור, חשוב להגיד גם את זה: "הנערים" היא סדרה טובה מאוד ומומלצת לצפייה. מארבעת הפרקים שראיתי ניכר כמה מחשבה הושקעה בהפקה, כמה מורכבות היוצרים ניסו להכניס, ואיך מקפידים על רמות גבוהות במיוחד של דיאלוג ומשחק. זו סדרה מותחת, עם דרמה אנושית קורעת לב.

מציאת גופתו של מוחמד אבו-ח'דיר ביער ירושלים בסדרה "הנערים" (צילום: HBO)

השב"כ מייצג את הבייביסיטר, שומר הצדק והסדר בין שני שבטים במלחמה. מציאת גופתו של מוחמד אבו-ח'דיר ביער ירושלים בסדרה "הנערים" (צילום: HBO)

גם פוליטית, יש חשיבות עצומה לכך שסדרה שמשודרת ומדוברת בישראל שמה דגש על האנשה של פלסטינים, ובאופן ספציפי של משפחת אבו ח'דיר. בהקשר של גזענות קיצונית בחברה הישראלית, של דה-הומניזציה של ערבים שמתקיפה אותנו מכל הכיוונים (ושניתן לראות היטב בסדרה החדשה של רון כחלילי, "שנאת מוות"), לפעולה הזאת של רה-הומניזציה יש ערך פוליטי, כמו לטקסי יום הזיכרון המשותפים, הסדרה, כמו הטקסים, נותנת תגובה חיונית לתפיסה של "כולם מחבלים", או לאמרת הכנף המטרידה עוד יותר על הורים פלסטינים שלא בוכים על ילדיהם המתים. זו האנשה שנעשית לצד ההאנשה של הרוצחים היהודים, וביחד יוצרת תמונה מורכבת, מאוד לא חד ממדית של המציאות בארץ, וזה הישג לא מבוטל.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf