הנכבה היא מחלה חשוכת מרפא שעוברת בתורשה

אין תיאור מתאים יותר לממשלת ישראל החדשה מלבד "איך שהעם נראה, השליט יהיה בדמותו" (كيفما كنتم وُلي عليكم), כלומר העם בוחר שלטון שמתאים למידותיו, בצלמו ובדמותו.

ואכן, העם המורכב שחי בישראל, 72 שנה אחרי הקמת היישות הזאת על חורבותיו של עם אחר, לא נראה במיטבו, גם לנוכח פתיחת מכוני היופי שנסגרו לרגל הקורונה. קשה לצבוע בצבעים יפים את הבסיס המוסרי המעוות שעליו הוקמה מדינת ישראל ושווקה כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

וכך נראית החליפה השלטונית שנתפרה כאן לפי ממדי רוב היהודים שחיים בישראל היום – גפה ימנית עם בצקת גדולה של סיפוח, פאשיזם והסתה, גידולים של כתבי האישום נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, תרומות אברים ממפלגת העבודה וגשר וזרוע שמאלית משותקת כמעט לחלוטין.

ולאחר שהממשלה תושבע והכנסת תאשר אותה, הציבור יתרגל למציאות הזאת גם אם חלקים גדולים ממנו לא אוהבים את המוצר הסופי. זו בהחלט מראה אמינה לאיך שהחברה הישראלית נראית היום.

הממשלה הזאת תמשיך לעקור פלסטינים מאדמתם ומביתם – בנגב, במשולש ובצפון. הדחפורים האזרחיים ישרתו את הצבא בבנייה של עוד גדרות ומחסומים, הריסת עוד בתים של פלסטינים, בניית עוד התנחלויות וסלילת הסיפוח הדורסני. הנכבה שלא נגמרת.

ביום הזה, בשעות האלה ממש, לפני 72 שנה, סבא וסבתא צעדו יחד עם ילדיהם ואלפי פלסטינים נוספים את מצעד הנכבה אל עתיד לא נודע, בזמן שדוד בן גוריון הצהיר בחגיגיות על הקמת מדינת ישראל מלב תל אביב. פלסטינים הוצאו בכוח מבתיהם, נרצחו צעירים, נשים וטף, בכיכרות נורו חפים מפשע ובני הכפרים נסו על נפשם.

היום השרידים של כ-600 כפרים עקורים נמצאים במחנות פליטים בלבנון, ירדן וסוריה. בני המזל מבין הפליטים מצאו להם קורת גג במדינות אירופה. למרבה האירוניה, דווקא גרמניה קלטה פליטים פלסטינים רבים, בהם בני משפחתי, אולי מתוך רגשות אשמה או סגירת מעגל היסטורית עם העם הפלסטיני, ששילם מחיר יקר על השואה ועדיין נאבק על התודעה העולמית ועמל על מפעל ההנצחה, ההכרה ותיקון העוול.

אני היום בת 44, אך לא מחקתי מהזיכרון הקולקטיבי, המשפחתי והאישי שלי את מה שקרה לפני 72 שנה, ב-15 במאי 1948, בניגוד למה שתכננו אבירי הציונות – שאחרי שהדור הראשון ימות, הדור הבא ישכח.

גם בני בן ה-12 מתייצב בזום בטקס החייאת זכר הנכבה הפלסטינית, וכל שנה הוא שר את שיר הנוסטלגיה המפורסם שאמן מהכפר סג'רה, כפרו של אבא, השאיר לדורות הבאים:

תרגע ים תירגע, נעדרנו זמן ארוך מדי

שלום ממני תשלח, לאדמה שגידלה אותנו

שלום, שלום למולדתי, אדמת אבי וסבי

הציפור קורא לנו בשיריו, עוד בוכה לשיבת בניו

הילד הזה ילמד עוד מעט לימודי אזרחות, על יסודות הדמוקרטיה, שלטון העם, שלטון החוק ועקרון השוויון בין האזרחים. במבחן ישאלו אותו על ההצדקה האוניברסלית והמשפטית להקמת מדינת ישראל (שאלון חורף 2020).

הוא ילמד, כפי שאני למדתי, שהמשמעות של זכות אוניברסלית-טבעית היא הזכות של כל עם להגדרה עצמית. והדוגמאות שמקבלים עליהן בונוס שמן זו הצהרת בלפור, כתב המנדט והחלטת האו"ם על החלוקה.

אני קיבלתי 93 בלימודי אזרחות, ואני לא מכירה בהצהרת בלפור. כמו שסבתא היתה אומרת, מי שאין לו לא מבטיח למי שלא מגיע לו (وعد من لم يملك لمن لا يستحق). מבחינתי, המנדט הבריטי הוחלף במנדט ציוני – עוד כיבוש וקולוניאליזם שהתנועה הציונית נכנסה אתם למועדון אדוני המדכאים והמנצלים במעטפת של עליונות גזעית.

החלוקה היחידה שהאו"ם מתבקש להכיר בה היום היא גדר האפרטהייד של ישראל בשטחי פלסטין המנדטורית. וההבדל העיקרי הוא שאלוהים גויס למשימת נישול האדמות הפלסטיני, ולכו תביאו הצהרה מאלוהים שלא הבטיח שום דבר מיוחד ל"עם הנבחר".

פליטות היא מצב תודעתי

בערב יום הנכבה ה-72 שוטטתי ברחבי כדור הארץ הווירטואלי שלנו. מצאתי הרבה יהודים בעולם שמבקשים ללמוד את ההיסטוריה של הנכבה, לשכתב מחדש את הנארטיב הציוני שמאסה נפשם בו, ולשאול את השאלות הקשות.

מצאתי פלסטינים מכל הגוונים בישראל, ברשות הפלסטינית, בעזה, במחנות הפליטים ובכל חור בעולם, מדברים על הנכבה, על הזכות הבסיסית לשוב למולדת, לפחות לראות אותה – ולקבל הכרה מהעולם שפעם חיו פה אנשים שגורשו בכוח והוחלפו בעולים חדשים, עתירי זכויות, הבטחות ותקוות שווא בבניית מולדת משלהם, בלי תושבי המקום.

אחד הדודים שלי, העיתונאי המפורסם ח'אלד עיסא, שחי בשוודיה כבר 30 שנה, כתב הבוקר על הסימפטומים הסמויים של הנכבה – המחלה חסרת המרפא שעוברת בתורשה וסובלים ממנה יותר ככל שמתבגרים.

עיסא כתב: "בבוקר סקנדינבי קריר זה, כאשר הנכבה מתוכננת לציין את 72 שנותיה… ואני הילד הקטן שהיא הביאה לעולם חמש שנים אחרי. אני חולק את ההזדקנות שלי בגולה השוודית הבלונדינית, מנסה לנבור בסימפטומים הראשונים של מחלת הנכבה. חיפשתי במחברות הילדות, אולי במשחקי חולה-רופא, אולי שם אמצא את האבחון לחולי הכרוני הזה.

"כן, זה היה הצריף, תקרת הצריף (הברקס), אריחי הפח האלה בחוות הסוסים של הצבא הצרפתי, שם שיכנו את הפליטים ליד העיר חומס בסוריה. המקום קיבל את השם מחנה הפליטים אל עאידין – השבים.

"תקרת הפח הזאת היא תודעת הנכבה הראשונה שלי. שמעתי את הקול שלה לפני שראיתי את הפח. טיפות הגשם הפכו לשירי הערש לפני השינה שלנו. את הסימפוניה הראשונה שמעתי בשחרית, טיפות הגשם על הפח עם קולו של תנור הנפט. קופוני ההחייאה (الإعاشة) של סוכנות הפליטים אונר"א, שמגיעים מרחוק לפליטי פלסטין, היו עוד סימן שהמחלה מתבהרת והאבחון בלתי נמנע.

"אין לילדי הפח את הלוקסוס להשוות בין שני העולמות – החיים פה והחיים שם, החיים הנורמליים והחיים עכשיו. אנחנו נולדים לתוך סוג אחד של חיים. לא הכרתי כל הילדות שלי גשם שיורד בשקט על גגי בטון עבים. ישנו שם הרבה ילדים פליטים, והקשבנו לגשם בדממה. רק אדם זר במולדת שאינה שלו יודע להקשיב לשיר הזה".

את מה שדוד ח'אלד הבין בגיל חמש, אמא הבינה בכיתה ב'. היא נולדה בתוך אוהל פליטים באחד הכפרים בצפון לפני שהגיעו לבית קבע בנצרת, והבינה בבית הספר שהיא לא מנצרת, ושלא כל הבנות בכיתה נולדו באוהל.

נזכרתי בכאב הראשון של הפליטות המשנית שלי כנערה בת 16, כשמורה בתיכון נזף בי בשיעור הפיזיקה – "את תלמידה טובה מדי. כולכם הפליטים חכמים מדי. צריך להעיף אתכם מבית הספר, קלקלתם לנו את בית הספר".

עם המורה הזה סגרתי מעגל בצורה מרתקת ומתוקה שנים לאחר מכן, אך המועקה בלב נשארה. עד היום, בכל הקטטות ומלחמת החמולות בכפר טורעאן, בתי הפליטים היו הראשונים שהותקפו ונשרפו. פליט נשאר פליט – נחות וחסר מעמד פוליטי. זה מצב תודעתי שקשה להשתחרר ממנו.

המערכה האמיתית על הדמוקרטיה

מסע החפירות והנבירה של כל פליט בהיסטוריה שלו נמשך כל החיים, כל אחד בקצב שלו ובמינון שלו. להרבה שאלות עדיין אין תשובות בתודעה הפלסטינית, וסיפורים רבים הלכו לעולמם עם קורבנות המלחמה. המאמץ של הדור שלי ושל הילדים שלי הוא לזכור, לתעד, לכתוב, לשכתב, לחנך אחרים ולגייס חברים למסע השיבה.

אני חושבת שכל האזרחים היהודים חפצי החיים כאן צריכים לחבור אלינו, לפלסטינים ילידי הארץ, שדבקים עדיין בערכי השוויון והדמוקרטיה האמיתית. לנו הרי אין את הפריבילגיה לוותר על הדמוקרטיה הזאת, היא הנוסחה היחידה שיכולה להבטיח את קיומנו כאן על אדמותינו עם מי שרוצה בכך.

במאזני הכוח, היהודים יכולים להתענג על הרעיון שיהדותם תבטיח את חייהם במדינת היהודים. לנו, הפלסטינים, הדמוקרטיה היא המפלט האחרון לפתרון הוגן ובלתי אלים לכל בני האדם שחולקים את המרחב המשותף הזה.

אך ישראל שאתם כל כך אוהבים, ומניפים דגלים שחורים כי הממשלה הזאת פוגעת בה בצורה אנושה, לא יקרה לי כמו שהיא יקרה לכם. אני ומשפחתי נרמסנו, ועדיין מדוכאים בידי המדינה הזאת כל יום בדרך אחרת – כלכלית, חברתית, חוקתית. כל הזכויות שהוענקו לשותפים היהודים שלי ניתנו להם על בסיס יהדותם, ולא אנושיותם. לכן אני לא יכולה לנאום מעל במות גדושות דגלי ישראל בעד הדמוקרטיה היהודית.

כואבת לי הרמיסה שרומס הימין את בג"ץ, ואני עוקבת בדריכות אחרי פסקי הדין, אבל גם השופטים בירושלים יישרו קו עם הפיקציה של מדינה יהודית ודמוקרטית, הכשירו רמיסה של זכויות אדם והעלימו עין מחוקים גזעניים שמדינת הלאום חוקקה למען הלאום הנבחר.

אני מזדהה מאוד עם החברים היהודים בשמאל הליברלי, שהגיעו למסקנה שישראל מידרדרת לפאשיזם שעתיד לאכול גם אותם. גם אם השעון המעורר צלצל באיחור, הצלצול שלו עדיין מבורך.

אבל בבסיס השותפות שאני חושבת שיש לבנות כאן צריך לעמוד הרצון להציל את בני האדם שחיים כאן – ערבים ויהודים, אשכנזים ומזרחים, מוסלמים, נוצרים ודרוזים, גברים ונשים. אם נגזר עלינו לפעול יחד, זו לא צריכה להיות פעולה למען הצלת ישראל, אלא הצלתנו מפני ישראל היהודית והציונית שפוגעת בכולנו. כמובן שלא באותה מידה. אחרי הכל, לפלסטינים יש ותק של 72 שנה, ולכל השאר הרבה פחות.

האם אתם מוכנים למערכה הזאת על הדמוקרטיה?