הניסיון הכושל להפשיט את המזרח ירושלמים מהפלסטיניוּת שלהם
ספר חדש חושף את המדיניות שמנחה את היחס למזרח העיר מאז הכיבוש ועד העימותים ב-2014: מצד אחד, שאיפה לחבר בין מזרח ירושלים למערבה; מנגד, דחיית האוכלוסייה הפלסטינית בה וניסיון לנתק אותה מהפלסטינים בישראל ובגדה
לעתים נדירות אנו יכולים להציץ בזמן אמת לקרביים של הממסד הישראלי, ולעמוד בבירור על נקודות העיוורון שלו. בדרך כלל עוברות 30 עד 50 שנה עד שהמסמכים מתפרסמים. ספרו החדש של ד"ר אמנון רמון מגלים את מזרח ירושלים מגלה לנו איך נראה הממסד שעוסק במזרח העיר.
לפני שאעמוד על מה שעולה מהספר, כמה מילים על המחבר וההוצאה. אמנון רמון הוא חוקר ותיק ומוערך במכון ירושלים למחקרי מדיניות, שמאחוריו ספרים חשובים על תולדות העיר. מכון ירושלים (גילוי נאות: בין השנים 1994-2003 הייתי חוקר במכון שאז נקרא מכון ירושלים לחקר ישראל) היה מכון המחקר הראשון שהפך את מזרח ירושלים ממיתוס ישראלי מקודש לנושא מחקרי.
מדיניות כושלת ומלאת סתירות. שוטרים מפנים פלסטינים לפני מצעד הדגלים בשער שכם במזרח ירושלים, ב-15 ביוני 2021 (צילום: אורן זיו)
עם זאת, החלופות המדיניות שחוקרי המכון הציגו לא חרגו בהרבה ממה שהממסד הפוליטי היה מוכן לעכל. זו הסיבה מדוע זוכה המכון גם היום לאוזן קשבת בממסד העירוני והממשלתי.
אמנון רמון חבר בצוות החשיבה על מזרח ירושלים של המכון. הצוות קשור למקבלי החלטות, ומשכך יכול רמון לבסס את מחקרו על מסמכים פנימיים וראיונות עם פקידים בעמדות מפתח. הכתיבה "מפנים" הופכת בדרך זו ליתרון, מה גם שרמון אינו מתעלם מהקשיים שגישת הממסד מעוררת.
הדברים להלן הן המסקנות שלי מתמונת הרנטגן שהספר מציג. כאמור, זו תמונת הממסד, ולא בהכרח המציאות האוביקטיבית במזרח ירושלים.
שתי אסטרטגיות עוקבות הנחו את היחס הישראלי למזרח ירושלים מאז הכיבוש ביוני 1967 ועד העימותים בעיר ב- 2014: הזנחה והיפרדות. עד סוף שנות ה-90 הזניחה ישראל את ערביי מזרח ירושלים, ולמעשה הם היו שקופים בעיניה. בתקופת המשא ומתן עם אש"ף ההנחה הישראלית היתה שהיא עומדת להיפרד מרובם, ולכן אין טעם להשקיע בהם. הממסד השקיע כמעט אך ורק במתנחלים.
התמוטטות המשא ומתן על הסדר קבע ועליית ממשלות ימין מובהקות הביאו לפיתוח גישה שלישית, שעומדת בעינה עד היום – חיבור מזרח העיר למערבה. חצי מהספר מוקדש לניתוח המהלכים שנעשו בהתאם לגישה זו, ומי הפקידים והשרים שרקמו תוכניות לאורה, בראשן תוכנית 3790 שהתקבלה ב-2018.
התוכנית מקצה כ-2 מיליארד שקל להשקעה במזרח ירושלים על פני חמש שנים. מחצית מהסכום יועדה לפיתוח תשתיות, ומחצית למימון פעילות בתחומי חינוך, רווחה ותעסוקה.
ניתוח תוכנית זו וקודמותיה שנועדו להדק את מזרח ירושלים למערבה מעלה שחוק התוצאות הלא מתוכננות (the unintended consequences law) עובד במזרח ירושלים שעות נוספות. המדיניות הישראלית לכודה בסבך של סתירות עמוקות: בין שאיפה לחבר את הטריטוריה אבל לדחות את האוכלוסייה, שגדלה שם בקצב שעומד בניגוד לציפיות הישראליות.
ישראל לא רוצה להכליל את הפלסטינים הירושלמים באוכלוסיית הגדה, ובה בעת גם מסרבת להעניק להם שוויון מלא בישראל. היא שואפת לקדם את המזרח ירושלמים כלכלית, אבל הקלה על מצוקה כלכלית ללא שוויון אזרחי אינה מקדמת אותם באופן ניכר, ולא מביאה לוויתור על זהותם הקולקטיבית. ישראל רוצה שהפלסטינים הירושלמים יהפכו לישראלים כפרטים ויוותרו על זהותם הקולקטיבית, אך הם נותרו נאמנים לה.
קיימת גם סתירה בין הכוונות הישראליות לבין היכולת ליישם את התוכניות לחיבור מזרח העיר לישראל. זאת ועוד, יש סתירה פנימית בתוכניות הישראליות בין מסגור מזרח ירושלים כבעיה ביטחונית ובעיית משילות וריבונות, לבין קידום משמעותי של נושאים אזרחיים.
עבור הממסד הארצי – פקידות בכירה ופוליטיקאים כאחד – מזרח ירושלים אינה חלק מישראל. היא עיר ספר, עיר של עימות, היכן שהמדינה נחלשת וצריך לחזק את שליטתה ולדכא את הזהות הלאומית של תושביה הפלסטינים. תפיסה זו עומדת בניגוד להגיון האזרחי שלא בנוי על ביטחון ומשילות.
הממשלה מכשילה את עצמה
מעבר לסבך הסתירות, התוכניות הממשלתיות מלמדות שהבעיות של מזרח ירושלים גדולות בהרבה מיכולת הממשלה להתמודד אתן ולהקל משמעותית על המצוקה של התושבים.
גם אם לא היו מתעוררות בעיות ביישום התוכניות השונות, אם היישום היה מופתי ובדרך נס היה תיאום מושלם בין האגפים הרבים בממסד הישראלי שמעורבים בפרויקט, המציאות במזרח ירושלים קשה מיכולת הממשלה להתמודד אתה בהצלחה.
אכן, פה ושם יש הישגים – כמו למשל הסדרת התחבורה הציבורית, פתיחת מכינות כדי לענות על הביקוש הרב ללימודים במוסדות השכלה גבוהה עבריים, או שיפור שירותי קופות החולים. אבל עדיין, הממסד הישראלי מגשש באפילה.
יש מחסור חריף בנתונים חיוניים לקביעת מדיניות. לא זו אף זו, מסיבה מדינית מונעת ישראל צמיחת מנהיגות עירונית במזרח ירושלים, ולכן אין לה ממי ללמוד על המציאות בשטח ולתאם אתה את ביצוע תוכניותיה. כך, הממשלה במו ידיה מכשילה את עצמה.
וכמו לא די במכשלות אלו, ההחלטות על מזרח ירושלים מתקבלות בלעדי המזרח ירושלמים, ולא מתחשבים מספיק בזהות המיוחדת שלהם. מוסדות עירוניים שפועלים במזרח העיר מנוהלים בידי פלסטינים אזרחי ישראל, ונוצר מתח מעמדי בינם לבין התושבים.
עטיפת ספרו של ד"ר אמנון רמון, "מגלים את מזרח ירושלים"
יש לציין שהקול המזרח ירושלמי מושתק לא רק בממסד הישראלי, אלא גם בממסד הפלסטיני ברמאללה – שבוחש בעיר בדרכים עקיפות על אפה וחמתה של ישראל. כמו שהממסד ה"תל-אביבי" (אני משתמש במונח הזה בהשאלה) מנותק ממזרח ירושלים ומתעלם מהייחוד שלה שרק מתחזק והולך, כך פני הדברים ביחס לממסד "רמאללה".
המחקר של רמון חושף את ערוותה של עיריית ירושלים ואת חולשתה לאורך השנים, ללא קשר לכך שלראש העיר משה ליאון אין סיעה במועצה. גם לפניו היתה העירייה שחקן משני ביחס לממסד הארצי-ממשלתי.
עמותות חברה אזרחית, כגון עיר עמים, ובג"ץ מזנבים בממשלה ובעירייה וחושפות את אוזלת ידן. פסיקות בג"ץ לגבי בניית כיתות, למשל, מכריחות את הממסד להקצות משאבים ליעדים שלא תוכננו מלכתחילה. ואילו פעילותן של עמותות ימין בהר הבית, סילוואן ושייח' ג'ראח, משבשות את אסטרטגיית החיבור, כיוון שהן מעצימות את החיכוך הלאומי ואת המסגור הביטחוני-ריבוני של מזרח ירושלים.
הפקידות הבכירה וזו שבדרג הבינוני-בכיר, כמו גם גופי הייעוץ שהממסד נעזר בהם, לא נאבקים לשינוי המדיניות העקרונית של שרי הממשלה וראשה. הם לא מציבים מראה בפני מקבלי ההחלטות, ולא מתריעים ואומרים להם שללא שינוי אסטרטגי – התוכניות הממשלתיות נדונות לכישלון. הפקידות חוששת למעמדה, או מזדהה עם מדיניות-העל הממשלתית.
מדיניות הממשלה במזרח ירושלים אינה מנותקת מהקשר כלל-ארצי, כשם שתושבי מזרח ירושלים לא מנותקים מהפלסטינים הישראלים ומאחיהם בגדה המערבית. כולם חלק ממשטר אחד שישראל כוננה בין הירדן לים התיכון תחת עליונות יהודית.
המאזן הדמוגרפי מערער את העליונות הזו, ומכריח את הצד היהודי לבצר את עליונותו. הממשלה הקצתה כספים לפלסטינים הישראלים בתוכנית 922 ומכינה לה המשך, בתקווה שהם יעברו ישראליזציה וישתיקו את זהותם הלאומית. בפועל זה לא קורה. אדרבא, ככל שעולות רמת ההשכלה וההתערות בחברת הרוב, כך עולה המודעות לשורשים האתניים הפלסטינים וגואה ציפייה לשוויון אזרחי.
למרות מאמצי ישראל להפריד ולמשול, הפלסטינים הירושלמים מתקרבים לפלסטינים אזרחי ישראל, בדומה להתקרבות של הפלסטינים בגדה המערבית לאחיהם אזרחי ישראל. יתר על כן, כפי שהוכיחו העימותים במאי האחרון, ירושלים אינה רק המוקד הסמלי של המאבק הישראלי-פלסטיני כפי שהיה בעבר, אלא גם המוקד הפעיל שלו. העימות עבר מהפריפריה הקולוניאלית ללב המטרופולין.
הספר החדש אינו גיאוגרפי, אלא אתני – והוא מתפשט מירושלים ללוד, יפו, חיפה וכביש שישים. במציאות זו, ומהסיבות שמניתי לעיל, הניסיון להפוך את המזרח ירושלמים ליותר ישראלים בעזרת השקעות ענק לא יכול להניב אלא תוצאות מוגבלות.
מנחם קליין הוא פרופסור אמריטוס למדע המדינה באוניברסיטת בר אילן. קליין היה יועץ למשלחת ישראל במשא ומתן עם אש"ף בשנת 2000 ונמנה על מובילי יוזמת ז'נבה
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
