המשפחה שחוק האזרחות לא הצליח להפריד

חוק האזרחות, שפקע בחודש שעבר, העלה לסדר היום את מציאות חייהם של אלפי משפחות שאחד מבני הזוג בהן הוא מהגדה המערבית. הם נאלצים לחיות ללא מעמד, תחת סכנת מעצר וגירוש יומיומי, עם קושי לפרנס את משפחתם וללא זכות לשירותים בסיסים כמו טיפול רפואי.

הסיפור של הזוג ב' וע', ישראלית ופלסטיני מהגדה המערבית, מדגים היטב את ההתעקשות של המדינה – שמנסה למנוע בכל דרך מזוגות כאלה לחיות בישראל. הם נפגשו לפני תשע שנים, כשב' היתה דיירת רחוב ומכורה לסמים. ע', תושב אחת הערים במרכז הגדה המערבית שעבד בישראל מגיל צעיר, עזר לה להיגמל.

מאז הם נאבקים רק על דבר אחד – שע' יקבל מעמד שיאפשר להם לחיות ביחד בצורה חוקית, ולגדל את ילדם בן ה-6. במרכז הסירוב של משרד הפנים להעניק לע' מעמד נמצאים כמה תיקים פליליים – כולם על "שהייה לא חוקית" בישראל, כשע' התעקש להיות ביחד עם משפחתו.

נפגשתי עם השניים החודש בדירתם במרכז הארץ, כדי לשמוע על מאבקם המתמשך להכרה מצד המדינה ועל החיים ללא מעמד.

"חוק האזרחות הוא חוק גזעני. אם הייתי נשואה לכל אחד חוץ מפלסטיני לא היתה להם בעיה", אומרת ב'. "מי מפסיד? הילדים", קובע ע'. הוא ממשיך: "בגלל חוק האזרחות אסור לי ללכת לבית חולים, אסור לנהוג, זה גזעני חבל על הזמן". ב' מוסיפה: "אסור ואסור ואסור".

כבר בתחילת השיחה הזוג מבקש לענות בפתיחות על טענות שונות שהם שומעים, במיוחד במסגרת השיח הגזעני נגד "התבוללות". ע' אומר: "אומרים תעברו לשם (לגדה המערבית; א"ז), אבל אשתך לא רגילה לחיות שם ולא רוצה ללכת לשם. יותר טוב לה פה".

"הם טוענים שאם אחד עושה פיגוע כולם אותו דבר", ממשיך ע'. "אבל פה חיים ביחד. אם אתה עושה בעיות, לא משנה ערבי או יהודי, שייתנו לך את העונש שלך".

ב' מוסיפה: "באים אלי ושואלים, איך את יכולה לצאת עם ערבי? הוא מרביץ לך? מתעלל? יש ערבים שמתעללים, אבל לא כולם אותו הדבר".

מה את עונה להם?

ב': "לא עונה. טוב לי. אני אוהבת את בעלי. אם הוא היה אלים, לא הייתי אתו".

ע' מסביר מדוע חזר לישראל פעם אחר פעם: "נכנסתי בלי אישור כדי לראות את אשתי והילד. אם לא היתה לי משפחה, לא הייתי בא. הייתי שואל את השוטרים – אם אתם במקומי, אתם עוזבים את הילד? והם היו עונים, 'מה נגיד לך, זה החוק'".

"הוא אמר לי – או אני או הסמים"

ע', כיום בן 37, התחיל את חייו בישראל כשהיה בן 9, בתחילת שנות ה-90. הוא נולד במרכז הגדה, אך היו לו קרובי משפחה בתוך ישראל. "כל חופשה מבית הספר הייתי בא ומתפרנס, עובד בתור סבל". בהמשך למד באוניברסיטה בגדה, אך הפסיק את לימודיו וחזר לעבוד בישראל. כך, בילה את מרבית חייו בישראל ללא היתר.

בני הזוג ביקשו להישאר בעילום שם למען פרטיותם, אך הדגישו ששתי המשפחות – בגדה ובמרכז הארץ – מקבלות את בחירתם ונמצאות בקשר עמם.

"איך הכרנו? עבדתי בשוק במרכז הארץ, נהיינו חברים, גרנו ביחד. התאהבתי בה, האמת", משחזר ע'.

ב', כיום בת 39, מספרת: "הייתי דיירת רחוב, משתמשת בסמים וכל הדברים האלה. הוא ניגש אלי יום אחד, שאל אם אני רוצה להתקלח ולאכול. הוא ראה שהייתי במצב על הפנים. משם זה המשיך. לא חשבתי שנתאהב כל כך חזק. הוא עשה לי גמילה. הוא פשוט פתח לי דלת ואמר – או אני או הסמים. בראש שלי זה היה לבחור או בחיים או במוות".

ע': "אני התאהבתי בה, ושאלתי אותה – את רוצה להמשיך בחיים? אני לא רוצה לעשן, לשתות. כן או לא? היא הסכימה. הופתעתי".

ב': "מגיל צעיר הייתי ברחוב. הדחקתי חלק מהעבר. בגיל 24 גרתי שנה ברחוב וחזרתי הביתה ואז שוב לרחוב. הייתי בטיפולים, במרכז יום וכל הדברים האלה, אבל הרחוב היה הבית שלי עד שהכרתי את ע'. אמא שלי ואחותי היו מחפשות אותי ברחובות. היום אני שמונה שנים נקייה. הייתי מכורה לנייס גאי. לא קל לגור ברחוב. אישה ברחוב זה מסוכן, אבל ידעתי לשרוד. אפילו אנשים שמשתמשים היו שומרים עלי. היום אני נגעלת מאלה שמעשנים. לא מפריע לי כשאני עוברת לידם כי אני יודעת מי אני, אני חזקה".

ע' עזר לב' להיגמל בבית, ללא מוסד גמילה מסודר. "ידעתי שהיא לא מדברת עם אמא שלה, אמרתי לה – תלכי, תשלימי אתה. היום הן בקשר", הוא מספר.

כעבר שנה הם התחתנו, בהתחלה דרך עמותת משפחה חדשה. לפני שלוש שנים ב' התאסלמה, והם נישאו בבית הדין השרעי ביפו. למרות נישואיהם, מכיוון שב' עוד לא היה בן 35, הם לא יכלו להתחיל בהליך איחוד משפחות.

"הוא לא היה יוצא החוצה", מספרת ב' על מציאות חייהם מאז שהכירו. "למה לא נותנים לו אישור עבודה? את האפשרות לקום בבוקר ולפרנס את המשפחה? כל פעם היו עוצרים אותו, כל פעם הוא היה בורח מהם כמו עכבר".

"עברתי תקופה קשה", מספר ע'. "דאגתי מאוד, אם אכנס לכלא מה היא תעשה בלעדי. אני הייתי שם היחיד בשבילה. סבלתי מהמשטרה, עשו אותי כמו מחבל. כל יום היו באים. הילד בטראומה. אני והוא מטיילים והוא אומר: 'אבא, משטרה'. פעם הוא שאל אותי, 'למה מחפשים אותך?' עניתי כי אני לא מפה, אין לי אישור. לא יודע אם הוא הבין או לא".

ב': "הילד מבין הכל. היה מקרה שהמשטרה באו, נכנסתי ללחץ, והילד בא והרגיע אותי: 'אמא, יהיה בסדר, לא עצרו את אבא'".

"שוטרים היו אומרים, 'מתי תעשי לו אזרחות, חראם על הילד'"

אזרחים זרים שאינם פלסטינים מקבלים באופן אוטומטי אפשרות להישאר בארץ בזמן בחינת מעמדם, אך במקרה של פלסטינים מהגדה המצב שונה, והם נדרשים להגיש בקשה לבתי המשפט. בחודשים האחרונים קיבל ע' צו זמני מבית המשפט, במסגרת ערעור, שמאפשר לו לשהות בישראל – אך לא לעבוד, לקבל ביטוח בריאות או להוציא רישיון נהיגה, ועליו לחדש אותו מדי כמה חודשים.

"לפני שהיה לו אישור זמני הוא היה בא הביתה מותש נפשית, לפעמים שבוע לא יוצא מהבית, לא עושה כלום, יושב במיטה", מספרת ב'.

"לא הייתי יוצא מהבית. כשהמשטרה התחילו לבוא הביתה הייתי ישן אצל חבר ובא בבוקר", מוסיף ע', שמתקשה כבר לזכור את מספר הפעמים שעוכב או נעצר. לעתים גירשו אותו בחזרה לגדה, ולפעמים השוטרים הסתפקו בחקירה וחתימת ערבות של ב'.

ע': "אם היו לוקחים אותי למחסום, אחרי יומיים הייתי חוזר, כמו חתול ועכבר, תופסים אותי ואני אומר לשוטר – 'מחר אני חוזר', והם יודעים את זה".

ב': "שוטרים שהכירו אותי בשכונה היו אומרים לי, 'מתי תעשי לו אזרחות, חראם על הילד'".

"סבלנו, באמת סבלנו", אומר ע'. "כשנולד הבן לא הלכתי לבית החולים, איך אכנס לבית חולים בלי שייקחו אותי (למשטרה; א"ז)? הילד היה חודש בבית חולים".

ב': "בסוף קיבלתי אישור מהעובדת הסוציאלית, שסידרה שהוא יוכל לבוא לבקר".

לזוג סיפורים רבים על המשטרה, שהיתה מגיעה לביתם באופן קבוע כדי לחפש את ע'. ב' מספרת: "לילה אחד הילד ישן, אנחנו עם האוזניות, פתאום אני שומעת ריצה על הגג".

ע': "ידעתי תמיד את הכיוונים מאיפה לצאת. חשבתי שבאו לתפוס מחבל, אבל אני בסך הכל בן אדם שבאים לעצור בגלל אישור, שחי עם אשתו והבן שלו. על מה כל זה?"

ב': "היו איזה 20 שוטרים ומג"ב. אני רואה את הילד בסוף המיטה, ליד הקיר, כולו מפוחד. ביקשתי מהם לצאת, שיישארו שלושה, למה 20? הם יצאו החוצה. הם ריחמו עלינו. בתחנה שילמנו ערבות והוא שוחרר".

באותה תקופה ב' היתה מי שתמכה בע', שכמעט נשבר. "היא אישה חזקה, סבלנו ביחד", הוא אומר. "הייתי מתמוטט, לא מבין מה הם רוצים. עברנו הרבה. סבלנו, ברוך השם".

"אני הרמתי אותו", אומרת ב'.

הסיפור של הזוג הסתבך עוד יותר, מכיוון שמשרד הפנים מבקש להשתמש בתיקים הפליליים שנפתחו לע' – כולם כאמור על שהייה לא חוקית עם משפחתו – כדי למנוע ממנו לקבל מעמד.

משרדה של עו"ד מיכל פומרנץ ייצג בתחילה את ע' בתיקי השהייה הבלתי חוקית, וכשהגיע לגיל 35 התחילו ללוות את הזוג בבקשה לאיחוד משפחות. לאחר שלא ניתנה החלטה בבקשה במשך יותר משנה, הוגש ערר לבית הדין לעררים. רק לאחר הגשת הערר החליט משרד הפנים לדחות את בקשת הזוג לאיחוד משפחות, בשל "שישה תיקים הממתינים לבירור דין בגין עבירות שהייה שלא כדין".

עוד לפני הדיון בערעור, ע' הורשע במסגרת הסדר טיעון בארבעה תיקים פליליים על שהייה בלתי חוקית, ונקבע לו מאסר על תנאי וקנס. השופטת קיבלה את העמדה שלא נשקפת מע' כל סכנה, וגם התובע המשטרתי ציין כי הגיעו להסדר "בגלל נסיבותיו האישיות" של ע'.

בהחלטה קבעה השופטת כי הסכימה להסדר "בהתחשב בהודאתו של הנאשם, מצבו הכלכלי, בעובדה שמותר לו לשהות בישראל מבלי שמותר לו לעבוד, בהתחשב בעובדה שאשתו חיה מהבטחת הכנסה".

הזוג ועורכת דינם חשבו שההחלטה תשפר את מצבם מול משרד הפנים, אך במשרד ביקשו למחוק את הערר בגלל "שינוי נסיבות".

על פי עו"ד פומרנץ, עמדת גורמי הרווחה היא שע' הוא דמות משמעותית ותומכת למשפחה, ונוכחותו בחייהם חיונית.  במאי השנה נמחק הערעור שהגיש ע' בבית הדין לעררים בירושלים, עקב טענת משרד הפנים שעליהם לבחון את העניין בשנית בשל אותו "שינוי נסיבות". כעת ממתינים בני הזוג לדיון בבית המשפט המחוזי.

"היחס (של משרד הפנים; א"ז) הוא שכיח. זו דוגמת קיצון, שבה בלי  מסוכנות ועם עמדה של הרווחה מסרבים להעניק מעמד", אומרת פומרנץ. "באיזו קלות משרד הפנים מבקש לפצל משפחות ולפגוע בילדים, רק מכיוון שנפתחו לו תיקים על עצם הגעה לישראל לבקר את המשפחה, ואף שהרווחה מדגישה את החשיבות שלו ליציבות המשפחה".

פומרנץ מציינת כי "אף שהפסיקה בבירור קובעת שעבר פלילי הוא רלוונטי לבקשה לאיחוד משפחות רק כאשר הוא מעיד על מסוכנות, משרד הפנים קיבל את המלצת המשטרה לסרב לבקשה אך ורק בהתבסס על הרשעה באותם התיקים".

במענה לערעור שהוגש בחודש שעבר לבית המשפט המחוזי, טענו במשרד הפנים כי "מאזן הכוחות אינו נוטה לטובת המבקשים" (הזוג; א"ז), וכי בקשת הזוג מתבססת על חייהם בישראל ביחד, אך "עד למועד זה לא ניתן למבקש (ע'; א"ז) מעמד מכוח נישואיו למבקשת, וככל ששהה המבקש בישראל קודם לבקשת הצווים  מאת בין הדין קמא (למעט הזמן בו החזיק המשיב צווים זמניים) הוא עשה זא בניגוד לדין". לכן, נכתב, אין עילה להעניק לו מעמד.

פקיעות חוק האזרחות בחודש שעבר לא משפיעה על התהליך של הזוג, מלבד זאת שע' יוכל לקבל בעתיד תעודת זהות אם תאושר לו בקשת איחוד המשפחות, בהנחה שהחוק לא יעלה להצבעה מחדש ויעבור.

ע' אומר כי הם שמחו כשחוק האזרחות נפל. "יש כמוני אלפים, חראם, מה עם הילדים שלהם? זה חוק גזעני. הם רוצים שאני אהיה בגדה ואשתי והילד פה, איך היא תחיה? זה לא הוגן".

לאורך השיחה חוזר הזוג על כך שכל רצונם הוא לחיות בשקט. "אשתי לא יכולה לעבוד בגלל המצב הבריאותי שלה. היא מקבלת 2,400 שקל בחודש מביטוח לאומי, ואני מתפרנס פה ושם. הלוואי שהיה לי אישור עבודה", אומר ע'. "שייתנו מה שצריך, לא רוצים יותר. רק לחיות כמו בני אדם, לפרנס את המשפחה בכבוד".

בינתיים, ע' מחכה שבנם יעלה לכיתה א', ובפעם הראשונה הוא יוכל ללוות אותו לבית הספר, כאשר בשנים קודמות נמנע מלהגיע לגן מחשש שייעצר. "ביום הראשון ניקח אותו ביחד", הוא אומר בחיוך.