המשטרה אדישה לפשיעה בחברה הערבית

באחד הבקרים הקרים של פברואר השנה, נפרץ גן הילדים של הבן שלי בן ה-4. במקום מראות של ילדים שמחים מציירים ושרים, קיבלנו צילומים מזוויעים של הרס וביזה. זה היה אירוע הפריצה השלישי בכפר דבורייה באותו החודש שכלל גם אירוע של שוד מזוין בבית עסק באמצע היום, ופציעה חמורה של אדם כתוצאה מירי.

במסגרת דיון מעמיק שנערך אז בעקבות המקרה ב"רדיו אלשמס", טענה המשטרה שהיא מטיבה לטפל, ללא דיחוי, בכל האירועים הפליליים שמתרחשים בכפר, וכי במקרים שבהם הטיפול משתהה או לא ממוצה, הדבר נעוץ לרוב בהעדר שיתוף פעולה של התושבים עם החקירה. טענה ידועה ומאוסה זו היא בבחינת הכרטיס הזוכה שהמשטרה רגילה לשלוף כהסבר לאוזלת ידה באכיפת החוק ביישובים הערבים: השלכת האחריות לביטחון התושבים על התושבים עצמם, ללא צורך בלמידה עצמית והפקת לקחים. הראיון עם דוברת המשטרה היה ריק מתוכן ענייני, רווי בהאשמות כלפי החברה הערבית באופן המתנכר לה ומבדל אותה מיתר חלקי האוכלוסיה.

זוהי דוגמה אחת מתוך שורה ארוכה של אירועים שמתרחשים בישובים הערבים מדי יום, ומגלמים יחד את מציאות חייהם העגומה של חמישית מאזרחי המדינה: החל מרצח וכלה בהשחתת רכוש בגן ילדים.

לפני כשנתיים, בהתאם להחלטת ממשלה במטרה לשפר רמת הביטחון האישי של האזרח הערבי, הוקם מרכז שיטור קהילתי בכפר מגוריי. בדומה לרוב הציבור הערבי, קיוויתי שיחד עם הקמת תחנות משטרה בסמוך למוקדי הפשיעה, יבואו ניצנים של גאולה. עם הפריצה והשחתת הרכוש בגן של בני הפעוט, ואירועים נוספים שבעטיים התגלתה פעולה בעצלתיים של המשטרה בישוב, התקווה התפוגגה. נראה שזה היה חלום בהקיץ.

בשבוע שעבר, בשיאו של מאבק הציבור הערבי נגד חוק הלאום, פורסם דו"ח מבקר המדינה בנושא "התמודדות משטרת ישראל עם החזקת אמל"ח לא חוקיים ואירועי ירי בישובים הערבים ובישובים המעורבים". הדו"ח לא מחדש דבר באשר לקיומם של ליקויים חמורים בעבודת המשטרה בקרב החברה הערבית, לפחות לא לנו, הערבים. תרומתו העיקרית של הדו"ח היא בנתונים המפורטים בו, שמבססים את העדר האמון במשטרה, ואת תחושת ההפקרה שהפכה לנחלתם של האזרחים הערבים במדינה.

הגילוי שצדקנו לא ריכך את עוצמת הכאב. סכינים ננעצות בבטן למקרא רשימת המחדלים והליקויים בבקרה, במניעה ובאכיפה של אחת מתופעות הפשיעה הבולטות, והקרקע הפוריה למגוון עבירות אלימות חמורות בישובים הערבים.

עיקר הליקויים שעלו מהדו"ח הם: היעדר תיאום ושיתוף פעולה בין יחידות המשטרה וכן בין המשטרה לבין כוחות הביטחון האחרים, מחסור בכוח אדם, הקצאת כוח אדם מצומצם שאינו תואם את העומס בתחנה המשרתת רוב ערבי בהשוואה לתחנות המשרתות רוב יהודי (שבהן לא נצפתה מצוקת כוח אדם), ביצוע קלוקל של תוכנית "עיר ללא אלימות" באופן שמקשה על תיעוד אירועים בזמן התרחשותם.

הדו"ח התמקד בשתי תחנות משטרה בלבד, האחת בנצרת והשניה במרכז, וכלל לא התייחס לתופעת הפשיעה ולתפקוד המשטרה בישובי הנגב, ובערים מעורבות כמו לוד ורמלה, בהן קיימות תחנות משטרה מזה זמן רב. עוד חסרה בדו"ח התייחסות מעמיקה לקשר ההדוק בין ארגוני הפשיעה לאירועי הירי והחזקת אמל"ח, וכן לחיבור בין ארגוני הפשיעה לבין גורמי המשטרה, שזוהה לאחרונה באירוע החטיפה של הילד כרים ג'ומהור, וחשף כיצד המשטרה מסתייעת בשירותי התיווך של ארגוני הפשיעה בשיטת מיקור חוץ, כאילו היו אלו חלק אינטגרלי מהמבנה הארגוני של המשטרה.

בנוסף לכל, הניסוח המופשט בחלק מההמלצות אינו מגדיר את הפעולות האופרטיביות הנדרשות לפתרון הבעיה; הדבר מקשה על יישום ההמלצות, במיוחד כשבגוף המבוקר נהוגה מדיניות של אי-אכיפה או אכיפה מינימלית.

אלברט איינשטיין אמר פעם, ש"העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו, לא בגלל האנשים שעושים רע, אלא בגלל אלו שלא עושים דבר בעניין". השבוע, דו"ח המבקר הוכיח שעולמם של האזרחים הערבים מסוכן עשרות מונים יותר מעולמו של כל אזרח אחר במדינה, וזאת, בעיקר, בגלל משטרה שלא עושה דבר בעניין.

הייתכן שגניבות אמל"ח מבסיסים צבאיים והברחתם בגבול ירדן אל תוך הארץ, מתאפשרות ללא עינו הפקוחה של האח הגדול? לטענת המשטרה, היא כן משתפת פעולה עם כלל הגורמים הרלבנטיים במטרה למנוע את גניבות והברחות של אמל"ח, אולם היא עושה זאת רק על בסיס מידע מודיעיני נקודתי. במילים אחרות, המשטרה בוחרת להילחם ברעה החולה של אמל"ח זמין בישובים הערבים, המקור הארור לרוב אירועי האלימות, על ידי המתנה פסיבית למידע מודיעיני ממוקד ומפורט. בהעדר מידע כזה, המשטרה לא רואה צורך לפעול.

סקרים מראים שרוב הציבור הערבי מעוניין ואף דורש טיפול משטרתי בפשיעה הגואה בקרבו, כך שטענת העדר שיתוף הפעולה עם המשטרה מתגלה עם הזמן כטענה מופרכת שאינה מעוגנת במציאות. עם זאת ברור, כי חוק הלאום, אירועי אום אל-חיראן ואירועים דומים נוספים, מגבירים את תחושת העוינות ואינם תורמים, בלשון המעטה, לשיפור מידת האמון במשטרה.

על מנת להחזיר את האמון של הציבור הערבי במשטרה, על האחרונה, יחד עם המשרד לביטחון פנים האחראי עליה, להחליט על חלוקה שווה וצודקת של המשאבים העומדים לרשותם, באופן שיהלום את הצרכים של הישובים הערבים ויבטיח מיגור יעיל ונחוש של האלימות. מיעוט שוטרים ערבים בשורות המשטרה, לא אמור לפגוע, כהוא זה, בטיב השירות המוענק לאוכלוסיה הערבית.

סקרים נערכו, המלצות גובשו, ודיו רב נשפך בנושא, אך שינוי אמיתי לא נראה בשטח. המשטרה אדישה לפשיעה בחברה הערבית, והיא מודעת היטב לכך, כמו שהיא מודעת לליקויים בעבודתה.  תהום עמוקה נפערה בין האזרחים הערבים לבין המשטרה בשל מדיניות של שיטור חסר מובהק של הפשיעה, ושיטור יתר בהפגנות; זוהי השיטה בה פועלת המשטרה שנים רבות, והיא צריכה להשתנות לאלתר.

נסרין סלאמה שחברי היא עורכת דין העוסקת בתחום המשפט הפלילי