newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המשותפת לא זיהתה את היריב האמיתי, ונחלה תבוסה קשה

עבאס תירגם את הייאוש של הרחוב הערבי מההזנחה, האפליה והגזענות לתוכנית "בסיסית ומעשית": אם האזרחות לא מניבה פירות כבר 70 שנה, בואו ננסה עסקנות. קשה לבוא בטענות למי שהאמין לו. את האג'נדה הלאומית שקוראת לשותפות גורל אמיתית יהיה קשה מאוד לשקם

מאת:

מערכת הבחירות הנוכחית היתה בהחלט מערכת הבחירות הכי קשה שעברה עלי, ועל רבים אחרים, מאז שהתחלתי במנהג השנוי במחלוקת הזה של הצבעה כאזרחית פלסטינית בישראל.

כמו אחרים, גם אני חיפשתי הכרעה בין שתי הגישות האידיאולוגיות שהתחרו הפעם על הקול הערבי. מצד אחד עמדה הרשימה המשותפת – שרוצה לקדם ערכים דמוקרטיים על בסיס אזרחות שווה, להילחם בימין, להוביל לבניית מחנה שמאל בישראל ולבנות אלטרנטיבה פוליטית עתידית שתסיים את הכיבוש ותביא שלום. חזון גדול ורחוק מהעין, לצד השגת זכויות אזרחיות בכבוד. הכל מהכל, יש לומר.

מהצד השני עמדה מפלגה אסלאמית לייט כזאת, עם כמה ראשי רשויות לשעבר, שלא מחפשת מהפכות גדולות והחלפת שלטון. המפלגה האסלאמית ושותפיה הציעו לנו עסקה עם כל ראש ממשלה שייבחר. תנו לנו מנדט להתמקח ולהביא תקציבים ותוכניות כלכליות, הם אמרו. אנחנו כמובן מזדהים עם העם הפלסטיני בעזה ומעבר לגדר, אבל עם כל הכבוד, יורים לנו בשכונה וצריך למגר את האלימות הגואה. איפה הכסף נמצא, שם נהיה.

יו"ר מפלגת רע"ם מנסור עבאס במטה המפלגה בטמרה בליל הבחירות, ב-23 במרץ 2021 (צילום: פלאש90)

יו"ר מפלגת רע"ם מנסור עבאס במטה המפלגה בטמרה בליל הבחירות, ב-23 במרץ 2021 (צילום: פלאש90)

תשובות לסוגיות ההגדרה העצמית והזהות אמנם לא יתקבלו בקלפי הכחולה עם סמל הכנסת, אבל ההצבעה עוררה שאלות קשות. האם אנחנו באמת חברה "שמרנית" והדת היא הערך החשוב ביותר בחיינו? איך לשרוד במדינת היהודים, שאינה בנויה לקבל את הדמוקרטיה המהותית שבה אנחנו מבקשים להשתתף? האם מסע הרדיפה אחרי ההישגים והתקציבים מהממשל הציוני גובר על האג'נדה של הכרה במיעוט לאומי פלסטיני ילידי במדינת הלאום ה"יהודית"?

מחצית מבעלי זכות ההצבעה בחברה הערבית בחרו הפעם לא לממש את זכותם להצביע. דבר אחד ברור עלה מהתוצאות: מפלגת המחרימים והמיואשים מהפוליטיקה הישראלית בכלל והערבית אחרי פירוק המשותפת בפרט היא זו שניצחה בבחירות לכנסת ה-24. קשה אפילו יותר לתת תשובות על השאלות האלה כאשר עמדתם של אלה כלל לא נשמעה.

ובכל זאת, קרה פה משהו. ראשית, זו הפעם הראשונה בתולדות הפלסטינים בישראל שבא פוליטיקאי ערבי והלך על כל הקופה ועד הסוף במשחק הבחירות, בלי לזגזג בין הטיפות. יו"ר רע"ם, מנסור עבאס, הצליח למכור חלומות ותקוות לציבור נואש ומיואש, שרוצה לחיות בביטחה במקום מוגן, שאינו מיועד להריסה או לטרנספר.

עבאס תירגם את הייאוש של הרחוב הערבי מההזנחה, האפליה והגזענות ארוכת השנים לתוכנית פעולה "בסיסית ומעשית", קצרת טווח, שתכליתה היא: אם האזרחות במדינה לא מניבה פירות כבר 70 שנה, בואו ננסה את העסקנות הפוליטית – נסתום את האף מסרחון הגזענות של הפשיסטים, וננסה למקסם את הרווחים מהפלונטר של ראש הממשלה, בנימין נתניהו.

אני לא יכולה לבוא בטענות לבוחרים שהאמינו למתווה הזה של עבאס. הרי היהודים עצמם התייאשו מהחלפת שלטון הימין המתחזק, אבו יאיר כנראה לא הולך להיעלם בקרוב, והוא צריך כל מנדט כדי לשרוד. אז למה בעצם לא לנסות? מה כבר יש להפסיד, הם אומרים.

ברור לי שנישאר רק עם כמה הבטחות שימומשו ובעיקר פירורים מההר הזה שעליו עלה המוכתר החדש של החברה הערבית. נתניהו יבטיח, ישחרר קצת את הברז, ויחזיק את רע"ם בהיכון עד הרגע האחרון.

להבדיל מהמאוכזבים היהודים שהצביעו לכחול לבן של בני גנץ בסבב הקודם, שחשים נבגדים עד עומק נשמתם, הערבים הם למודי ניסיון עוד מימי דוד בן גוריון. עוד שנה-שנתיים של הבטחות וצ'קים בעירבון מוגבל לכמה רשויות לא ישברו את החסינות שבנתה החברה הערבית לעצמה בצל מדינת הלאום היהודי.

מקסימום, יבוא עבאס יום אחד, במערכת בחירות עתידית קרובה, ויאמר: "ניסיתי, האמנתי לו, רימה אותי כמו שאתם מכירים את נתניהו. היהודים למדו לקח שאנחנו לא בכיס של אף אחד, וזה הישג אדיר לבני עמינו. אנחנו על המפה, אחים שלי".

מה שיהיה קשה לשקם הוא את האג'נדה הלאומית החזקה, שקוראת לשותפות גורל אמיתית, בלי עליונות יהודית. יהיה קשה מאוד לבנות מחדש שיח של מיעוט ילידי שמחפש את השלום, הצדק והדמוקרטיה ונלחם למענם, אחרי שיסללו כמה כבישים, ייבנו כמה תחנות משטרה ותאושר תוכנית מתאר לבינוי של כמה רשויות ערביות שתקועה בצנרת כבר עשרים שנה.

עוד מעט, ב-30 במרץ, יחול יום האדמה. מישהו זוכר איך הפגינו הערבים נגד הפקעת האדמות בגליל, ואיך נאבקנו נגד תוכנית ייהוד הנגב של פראוור? מה יגיד עבאס לציבור הבוחרים כשייהרס כפר לא מוכר בנגב? חכו, חכו, אני מטפל?

לא החליטו באיזו חתונה לרקוד

דבר שני שקרה במערכת הבחירות האחרונה היא שהרשימה המשותפת לא הצליחה להחליט באיזו חתונה לרקוד. המשותפת המסורסת בגרסת 2021 שלה לא התאוששה מההמלצה על גנץ, והפכה לשק החבטות של הימין היהודי והימין הערבי גם יחד. מצד אחד, נתניהו מסית השכם והערב נגד הפוליטיקאים הערבים, וצד שני עבאס אומר לוותיקי הפוליטיקה הערבית – בואו נשחק עם האויב.

המשותפת זנחה במערכת הבחירות הזאת את קידום החלום של בניית שותפות ערבית-יהודית דמוקרטית נגד גל הימין הכהניסטי. אולי בצדק, כי זה לא מדיר שינה מעיניו של אף אחד כרגע. היא גם לא חיזרה אחרי קולות השמאל היהודי כמו שצריך, והשאירה את הזירה למרצ ולעבודה (אף שבסוף גנץ הצליח לגרוף את שאריות הקולות המפא"יניקים מתל אביב).

מצד שני, המשותפת גם לא נלחמה עד הסוף בעבאס ובאג'נדה שלו, ולא הסתערה בכל הכוח על הקול שמייצג את המיעוט הפלסטיני הנרדף בצל חוק הלאום, חוק קמיניץ והטרנספר שחולמים עליו בציונות הדתית, כשבתוך הבית הפשיעה חוגגת, הריסת הבתים נמשכת וההסתה מתחזקת. יפי הנפש שם התעקשו לכוון את החיצים לעבר בני הדודים.

איימן עודה המשיך לדחוף את החלום הרטוב של החזרת עטרה ליושנה ואיחוד מרכיבי המשותפת, והצהיר מעל כל במה שעדיין אפשר לאחות את הקרעים. זאת, בזמן שיריביו הפוליטיים ירו לכל עבר, צלבו את עאידה תומא סלימאן, הוציאו את הדגלים ההומופוביים, יצאו למסע ציד ברשתות החברתיות והיכו מתחת לחגורה בכל הזדמנות. במחנה המשותפת החליטו לספוג את הכל ולא לירות בתוך הנגמ"ש (סליחה על השפה המיליטנטית).

חברי הכנסת איימן עודה, סאמי אבו שחאדה ואחמד טיבי בסיור בחירות של הרשימה המשותפת ביפו, פברואר 2021 (צילום: אורן זיו)

ח"כ איימן עודה בסיור בחירות של הרשימה המשותפת ביפו, פברואר 2021 (צילום: אורן זיו)

הכוונה של המשותפת היתה כנראה להוביל קמפיין חיובי, נקי ולא פופוליסטי. מה שקרה בפועל היה קמפיין לא ברור, לא מושקע, לא חריף ולא אגרסיבי. לא ידענו מה הם רוצים באמת ומה החידוש שלהם הפעם. אפילו השאיפה להפיל את שלטון נתניהו לא היתה במוקד כמו בעבר, בהיעדר מועמד חלופי.

הבחירות האלה לא היו חגיגה לדמוקרטיה. הן היו שדה קרב מכוער, והמשותפת התבלבלה ולא זיהתה מי באמת היריב הפוליטי שלה.

בל"ד ניהלה קמפיין לגירוש המפלגות הציוניות מהרחוב הערבי, תוך התעלמות מוחלטת מכך שהיריב הפוליטי הפעם הוא רע"ם ולא באמת מחל. נתניהו, על כל הסיבובים שעשה בחברה הערבית, לא באמת בנה על המוני מצביעים ערבים לליכוד. הוא פשוט עזר לרע"ם להגביר את תחושת המיאוס מהפוליטיקאים הערבים שלא עושים דבר. "וולא אישי וקלאם פאדי", אמר אבו יאיר בכל כפר ומעל כל במה.

מי שהבטיחה לתת ולעשות באמת היתה כנראה רע"ם. היא לא בכיס של הליכוד, אבל כנראה קרובה אליו מתמיד, חשב הבוחר הערבי. והתוצאות דיברו בעד עצמן: הליכוד לא הוציא מהחברה הערבית מנדט אחד, והקול הערבי נשאר בתוך המפלגות הערביות.

התוצאה של הבלבול הזה היתה תבוסה קשה. המשותפת, ובמיוחד עודה והנהגת חד"ש – שישבו על קופת המשאבים וחשבו שקסם המשותפת ואיחוד השלישיה בלי התנועה האסלאמית יעשו את העבודה ויוציאו את הבוחר הערבי העייף מהבית – חייבים לקחת אחריות מלאה על הכישלון הזה ולהסיק מסקנות.

הפופוליזם הגיע למחוזותינו

עוד לא נמצא ההיסטוריון הפלסטיני המבריק שיסביר לי מה פשר השנאה והסלידה של קבוצות רבות בחברה הערבית משרידי המפלגה הקומוניסטית וכל הסימנים שלה. דבר שלישי שקרה הפעם הוא שבמקומות רבים, השד של שליטת הקומוניסטים בפוליטיקה הפנים ערבית יצא מהקומקום.

אנשים דיברו על נצרת, ששוחררה מידי מפלגת חד"ש ששלטה בה שנים, והמהפכה שעשה ראש העיר עלי סלאם – אף שסלאם כיהן כסגן ראש עיר 15 שנה בתוך חד"ש והדיח את ראמז ג'ראיסי ב-2014. השסע הזה עוד לא נסגר, והבחירות הנוכחיות העמיקו אותו מאוד.

ברשתות החברתיות היתה תחרות בין תומכי חד"ש למתנגדי חד"ש המאוחדים. חזרנו לימים שבהם אלה תוקפים ואלה מגיבים, אלה כופרים ובזים לדת האסלאם, ומאשימים כל דבר בצבע ירוק שהוא בוגד במולדת, פרימיטיבי ושטחי.

האליטיזם המאוס הזה של כמה פעילים בודדים ומאד קולניים של חד"ש, יחד עם סרטונים וציטוטים עסיסיים של רע"ם נגדם, הפך את כולנו לנצרת אחת קטנה – כאילו הבחירות הן על ראשות העיר.

עלי סלאם הספיק לתמוך בליכוד, במרצ וגם ברע"ם בתוך כמה שבועות, וזכה לחיבוק גדול בנאום הניצחון של עבאס – אף שנצרת הצביעה באופן מובהק למשותפת. אבל מי אני כדי להבין את הפסיכולוגיה שמחברת את טראמפ של הערבים עם המוכתר החדש של רע"ם. בכל מקרה, ברור שהימין הערבי עלה מדרגה והתחזק. הפופוליזם הגיע למחוזותינו, וצריך להתארגן נגדו בכל הכוח בעתיד.

ההיעלמות של טיבי

מערכת הבחירות הזו מחקה כמעט לחלוטין את מפלגתו של אחמד טיבי (תע"ל), והיא כמעט לא הורגשה ברחוב. אולי היום הוא מתחרט על החבירה לחד"ש. הפסדנו כצפוי את נוכחותה של סונדוס סאלח, וחזרנו למפלגת הרופא אחמד טיבי וגיסו המסור אוסמה סעדי.

אתמול רצו בכמה קבוצות שמועות על עריקה צפויה של תע"ל מהמשותפת היישר אל חיקו של עבאס, כדי להוסיף שני שחקני חיזוק במשא ומתן מול ראש הממשלה הבא. אני בספק אם זה יקרה, בגלל סיבה אחת: גודל האגו של טיבי, ותיק הפוליטיקאים הערבים, ובמקביל הגידול המהיר באגו של עבאס אחרי פרסום התוצאות. שני גברים ערבים עם אגו בגודל הזה לא יסתדרו באותו מקום.

בל"ד נשארה עם סמי אבו שחאדה אחד, בודד במערכה. במהלך הקמפיין היא לא בלטה, מלבד תנועה מרעננת בערים מעורבות במרכז עם מנהיג צעיר מסור ואמין. אבו שחאדה ניצח בפריימריז הדמוקרטי היחיד שנערך במפלגות הערביות והדיח את אמטאנס שחאדה, אבל הפסיד במערכה הגדולה ביום הבוחר. פעילים במפלגה כבר קוראים לו להתפטר, לשמור על כבודה של בל"ד ולא לחיות בצל נציגי חד"ש. אחרי 26 שנה, נראה מה יהיה.

ניצח ברוב מרשים. ח"כ סמי אבו שחאדה בבחירות אתמול (שבת) בנצרת (צילום: דוברות ח"כ סמי אבו שחאדה)

ח"כ סמי אבו שחאדה (צילום: דוברות ח"כ סמי אבו שחאדה)

ובכל זאת, מעז יוצא מתוק. מנחמת אותי העובדה שהמפלגות הציוניות לא התרוממו, ולא הצליחו לחדור לכפרים וליישובים הערביים. לפי ההערכות, הקולות למפלגות היהודיות בחברה הערבית לא גדלו מעבר למנדט וחצי-שניים. גם אחרי שניצן הורוביץ ירד לנגב ונתניהו שתה קפה באוהל – זה לא צלח.

הטריק של מרצ עם יבוא מועמדת ערבייה ממשפחת זועבי על תקן "אג'נדה של מפלגה משותפת" לא הצליח. מי שהציל את מרצ היו קולות של יהודים שלא יכלו להיפרד מהמפלגה החביבה עליהם, וכך נכנסו שני חברי כנסת ערבים לכנסת בקולות של יהודים.

אותו תסריט היה עם איבתסאם מראענה ממפלגת העבודה. לא היו כמעט ערבים שהצביעו לה, והיא תצליח להיכנס לכנסת ככל הנראה על קולות ציוניים לבנים נטו. אחרי הרבה שנים של ניצול הפוך של הקול הערבי במפלגות השמאל הציוני, שלושת הערבים האלה בכנסת הם לא דבר רע.

עכשיו, אחרי שהכל נגמר, אני מתכוונת להכין רשימה של כל הדברים שמפריעים לי וצריכים טיפול בחברה הערבית, במיוחד נושא פינוי הזבל מהרחובות בכפר של ההורים שלי בגליל. את הרשימה המפוארת והארוכה אני והרבה אחרים נשגר למנסור עבאס, ראש הממשלה לענייני "הלא יהודים". התואר החדש הזה יכול לחסוך הרבה ווג'רס לממסד. לפי מאזני הכוח והמצב הנוכחי, מדובר ברגעים יקרים מפז, שיכולים לחולל מהפכה. לפחות בתחום פינוי הזבל.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf