המראות מעזה מחזירים אותי למרתף ההוא בבית ג'אלה

הגוף שלי מלא זעם, הוא רועד. הכעס לא נובע רק מהלינצ'ים שבוצעו באחרונה באזרחים פלסטינים שחיים בישראל, מההתקפות על פלסטינים ופלסטיניות בעזה, בשכונת שייח' ג'ראח בירושלים, ובמסגד אל-אקצא הקדוש לנו. זהו סוג של זעם ששורשיו נעוצים בטראומה בין-דורית שכל פלסטיני ופלסטינית יורשים ומטמיעים, ונושאים עמם לכל מקום.

סרטון שהפך ויראלי ברשתות החברתיות מתעד בני משפחה פלסטינית בעזה נכנסים לפניקה ככל שקול ההפגזות הישראליות מתקרב לעברם. אפשר לשמוע את האב, שמצלם את הסרטון ולא נראה בו, מזרז את הילדים לקום מהמזרן הפרוס על הרצפה ולתפוס מחסה במורד המדרגות.

אני רחוקה מעזה אלפי קילומטרים, אבל הצפייה בסרטון הזה מציפה בי את טראומת הילדות שלי כפלסטינית שגדלה צפונה משם, בגדה המערבית הכבושה, בתקופת האינתיפאדה השנייה. אני בת העשר שוכבת מקופלת בתנוחה עוברית באמבטיה שלנו בבית ג'אלה, לבושה לגמרי, עם כרית מתחת לראש. אחי הצעיר שוכב לידי, גם הוא מקופל בתנוחה עוברית, ומבקש מאמא שלי שמיכה. היא מעבירה לו אותה ושואלת: "באיזה פרק אנחנו בהארי פוטר היום?"

אמי הקריאה מהספר, ואני זוכרת בבהירות שחשבתי לעצמי: "זה לא נורמלי מה שקורה עכשיו". דיסוננס מרחבי הפריד בין החיים שלי באותו זמן לבין שאר העולם. השבר הזה היה בלתי נסבל עבור ילדה. הבנתי שהעולם מתעלם ממה שקורה לנו; הרגשתי שונה.

הכאב מכך שלא שומעים אותי היה מפלח יותר מהידיעה שאני נמצאת בסכנת מוות. דמיינתי ילדים במקומות אחרים בעולם מתעוררים, הולכים לבית הספר עם ארוחת צהריים בתיק, מטיילים עם הכלב בערב והולכים לשיעור מוזיקה בסופי שבוע. התמונה הזאת של זכותם לחיים בנאליים היתה מכאיבה.

באותן שנים האזנו בדריכות לרדיו ולשידורי הטלוויזיה כדי לדעת איזו מטרה ישראל תוקפת בכל יום, וזה בדרך כלל היה בשכונה שלנו. כשקול הרובים, הטנקים וההפגזות היה עמום ישנו במיטות שלנו; אבל אם רק הקולות היו מעט יותר חזקים, ישנו על מזרונים על הרצפה, רחוק מהחלונות, למקרה שכדור יעוף פנימה. אם הקולות היו חזקים אפילו יותר, ישנו בחדר האמבטיה, מתגוננים בין הדפנות העבות של האמבטיה.

זו היתה השגרה שלנו במשך שלוש שנים. אבל כששמענו במרחק את המסוקים ומטוסי הקרב הישראליים ידענו שהגיע הזמן לעבור מחדר הרחצה למרתף, להתחבא מתחת למדרגות, היכן שהבנייה ועובי הקירות חזקים מספיק כדי להגן עלינו, אם המטוסים יטילו פצצות על הבית שלנו. תמיד היה סיכוי שבפעם הבאה יגיע תורנו.

ראיתי אז בטלוויזיה את מוחמד א-דורה נרצח בידי חיילים ישראלים, ואת אביו עושה כמיטב יכולתו כדי להגן עליו. הילד היה בדרך לקנות אופניים כדי לרכב לבית הספר. בלילות שבהם ישנו מתחת למדרגות במרתף, שהריח כמו חלודה, אבק של הריסות ודלתות מוסך ישנות, אמא שלי גוננה עלינו בידיה בכל פעם שנפל לידנו פגז.

"איך את מעזה לנסות לשמור עלינו כמו שאבא של מוחמד ניסה לשמור עליו?" צרחתי עליה לילה אחד. "אל תעמידי פנים שאת יכולה לעשות משהו!  אלה פצצות! אנחנו עומדים למות, בדיוק כמו שהוא מת".

אנחנו היינו פריביליגים, הצלחנו לצאת מכאן. נשאתי עמי את האשמה על כך, ואני עדיין נושאת אותה היום. יש חלקים משמעותיים בילדותי שאינני זוכרת כלל. הנפש מגינה על עצמה מפני אירועים טראומטיים. ואם לומדים לחיות עם זה, הטראומה יכולה לעבור טרנספורמציה בדרכים מועילות, באמצעות אמנות,  מוזיקה, קולנוע ותרבות.

בימים רגועים יותר, הדיכוי הרב דורי הזה נותן לי תכלית. הוא נותן לי כוח לחיות מתוך ידיעה שאני מבחינה בין טוב לרע באופן חד משמעי. במהלך השנים הטראומה לא שוברת אותנו, רק מחזקת אותנו. למרות 73 שנים שבהן ישראל מפעילה נגדנו כוח ברוטלי ודיכוי שיטתי, קולה של ההתנגדות מתגבר ומתחזק בתוך כל אחד ואחת מאתנו.

אני מרגישה חזקה יותר מאמא שלי, שמרדה נגד הצבא הישראלי באינתיפאדה הראשונה. והיא היתה חזקה מסבתא שלי, שגורשה מרמלה בזמן הנכבה ב-1948 כשהיתה בת שתים עשרה, והותירה מאחור את משפחתה וחפציה. אחיה נאסרו בישראל כי נאבקו לשמור על ביתם. על סבא-רבא שלי, אביה של סבתא, סופר שמת לאחר שחבט את ראשו בקיר כל לילה מרוב צער, לאחר שאיבד את משפחתו, את ביתו, את החוות שלו ובסופו של דבר גם את רוחו.

כשאני צופה במתקפות הישראליות בירושלים, בעזה, וברחבי פלסטין הכבושה, אני לא יכולה שלא לחשוב על הילדים והילדות שיישאו את הטראומה הזו כל חייהם. אלו לא אירועים בני חלוף, הם נשארים אתך. ההתנגדות הפלסטינית אינה מאבק נגד אירוע בודד, היא מצב מתמשך של הוויה.

האינתיפאדה השנייה מעולם לא הסתיימה, ממש כפי שהאינתיפאדה הראשונה מעולם לא הסתיימה, וכפי שהנכבה מעולם לא הסתיימה. האירועים האלה חיים בקרבם של כל הפלסטינים. בכולנו מקוננת תחושה תמידית של משהו לא שלם, אבל אנחנו ממשיכים להחזיק מעמד, למרות האפרטהייד הישראלי. לנוכח דיכוי והרס מתמשכים, אנחנו מתרגלים אהבה – אהבה כלפי עצמנו ואהבה אחד כלפי השני.

האלימות ששוררת היום ברחבי פלסטין אולי תציף מחדש את הטראומה הקולקטיבית שלנו, אבל היא גם מחזקת את הסיפור שלנו ואת האחדות שלנו כעם.

דימה סרוג'י היא ארכיטקטית ואמנית פלסטינית, בוגרת בית הספר לארכיטקטורה של אוניברסיטת ייל וכיום מלמדת באוניברסיטת ביר-זית. המאמר התפרסם במקור במגזין 972+. תרגום: נעה אייל