newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המצקצקים על מפגינות חשופות חזה צריכים לתרגל מדיטציה

הביקורת וחיצי הלעג שכוונו למעגל המדיטציה והמפגינות שחשפו חזה חושפים חוסר נחת שאנו לא לגמרי מודעים אליו, וגורם לנו לפעול באופן בלתי מחושב. דווקא המדיטציה יכולה לסייע לפתח מודעות לדפוסי פעולה פוגעניים, שתמנע גם השתקה של נשים שמקדמות בגופן את המחאה  

מאת:

אם יש דבר אחד שבשבילו באמת טוב להיות בטוויטר, זה לעקוב אחרי תנועות מחאה מרחוק. ב- 2011 עוד העזתי לפתוח סרטונים ולראות בריונים של מובארכ רכובים על סוסים תוקפים מפגינים בכיכר תחריר, היום אני משתדל להימנע ממחזות אלימים ולהתמקד בתמונות מעוררות השראה – ובדיונים סביב המחאה. עם כל המתרחש בארץ בשבועות האחרונים, ובארה"ב כבר מעל לחודש וחצי, יש הרבה מה לראות.

ככל שנקפיד לטפח את יכולתנו שלא להגיב אוטומטית למה שמעורר בנו אי-נחת, אולי נמצא גם את הדרך שלא לשלוף כל טיעון מצוץ מהאצבע כדי להשתיק נשים אמיצות שמקדמות בגופן ממש את המחאה. מעגל מדיטציה בהפגנה נגד נתניהו בבלפור (נועם רבקין פנטון / פלאש 90)

ככל שנקפיד לטפח את יכולתנו שלא להגיב אוטומטית למה שמעורר בנו אי-נחת, אולי נמצא גם את הדרך שלא לשלוף כל טיעון מצוץ מהאצבע כדי להשתיק נשים אמיצות שמקדמות בגופן ממש את המחאה. מעגל מדיטציה בהפגנה נגד נתניהו בבלפור (נועם רבקין פנטון / פלאש 90)

אחרי ההפגנה בכיכר פריז ביום חמישי האחרון, חלק מהדיונים מתעסקים כמובן בצורות המחאה השונות והמגוונות בהן בחרו מפגינות ומפגינים. מחאות שונות מעוררות התנגדות אצל אנשים שונים, והרי זה מבורך – כל רגע בו אנשים מדברים על המחאה ולא על הספין התורן מבלפור מקרב את היום בו משפחת המלוכה תתפנה משם. אבל ביום שאחרי אותה הפגנה, בין הזעזוע ממפגינות רהוטות חשופות חזה לבין הגיחוך על מעגל מדיטציה שקט, היו לי כמה מחשבות.

שמרנות-מטעם

מפגינות הבוחרות להתפשט, או לחשוף את החזה, תופסות בימים האחרונים תשומת לב רבה, תחילה עם "אתנה העירומה" שהביסה את השוטרים בפורטלנד שבארה"ב, אחר כך עם ס' שעלתה על פסל המנורה המכוער מול הכנסת, וביום חמישי עם המפגינות האמיצות שמָחו בחזה חשוף כדי למשוך את תשומת הלב הזו לנושאים קריטיים כמו אלימות משטרתית והכיבוש.

כמו בכל פעם שנשים עושות דברים שהן לא אמורות, שטף את הרשת גל צקצקנים חסודים. מעניינת במיוחד בעיניי הרטוריקה של אחד, שנראה על פניו כאיש שמאל יהודי חילוני שתומך בהפגנה ואולי אף במטרותיהן של המפגינות חשופות החזה. אך למרות תפישת עולם מתקדמת (אני מניח), אותו צקצקן בחר להאשים את אותן מפגינות בכך שהתנהגותן הבלתי צנועה היא הסיבה הבלעדית לכך ש"החרדים" – כלומר החרדים הצעירים המפגינים לאחרונה גם הם – לא יצטרפו להפגנות מחוץ לבלפור.

לא עברה יממה, עוד לא התקיימה ההפגנה הבאה, וכבר הוא ידע להפטיר על החיבור המיוחל בין ציבור לציבור.

ייתכן ששפטתי מהר מדי מציוציו המעטים, יכול להיות שמדובר בכלל באדם עם תפישת עולם שמרנית סדורה שרק מתרץ תירוצים, אבל ההיגיון שנראה לי שניבט מבין ציוציו הוא הגיון שמוכר לכולנו בחברה הישראלית, ולא נחלתו האישית: שמרנות-בשם-הדתיים המגיעה מאנשים חילונים וליברלים לרוב.

ביטויים כאלו של שמרנות-מטעם מבטאים לדעתי משהו עמוק יותר שנפוץ בחברה הישראלית. משהו שאני שם לב אליו יותר, גם בתוך עצמי, רק כשאני יוצא מהחברה הזו, בה התעצבתי, בהגירה החוזרת ונשנית שלי למזרח גרמניה. כי במזרח גרמניה, ובמידה מסוימת באירופה המערבית בכלל, יש נורמות אחרות לגמרי בכל הנוגע לעירום, בפרט עירום פומבי ובמיוחד עירום נשי פומבי.

זה לא שנהוג להסתובב פה ברחוב חשופות חזה, אבל אי אפשר ללכת חמש דקות במרכז העיר מבלי לראות בפרסומות עירום כמעט מלא. כשהלכתי בעבר לשחות בבריכה של האוניברסיטה, חויבתי קודם לטבילה להתקלח – בעירום, בחלל מקלחת קבוצתי.

נשים פלסטיניות מפשיטים במחסומים בלי לשאול אותן. לנו יש פריוולגיות. הנשים חושפות חזה במחאת בלפור (צילום: נטשה דודינסקי)

חוסר נחת שאנו לא לגמרי מודעים אליו, שגורם לנו לפעול באופן בלתי מחושב ואולי לא לגמרי הגיוני. נשים חושפות חזה במחאת בלפור (צילום: נטשה דודינסקי)

אבל הכי בולטות הנורמות השונות, וזה באמת מיוחד למזרח גרמניה, בחופי רחצה. בחופים במזרח גרמניה עירום מותר לחלוטין. עירום מלא, עירום חלקי. יש גם חופים מיוחדים בהם הוא חובה. עירי לייפציג יצרה בעשורים האחרונים שורה של אגמים מלאכותיים במכרות נושנים, יש לפחות שלושה במרחק חצי שעה מביתי, ובכל אחד מהם ניתן לראות נשים וגברים וא.נשים אחרות מתרחצים ומשתזפות, מפטפטות ואוכלים ומה לא, בחזה חשוף או בעירום מלא.

ברמת העקרון, זו נורמה חיובית מאוד בעיניי, המכירה בכך שלכולנו יש גוף ואין בו לכשעצמו שום דבר מיני, מסוכן, או שצריך להסתירו. אבל האמת היא שברמה האישית, העירום הפומבי מעורר בי המון חוסר נחת. אין לחץ להתערטל בעצמי, זה לא העניין. עצם הסיטואציה זרה לי ולנורמות איתן גדלתי, בירושלים עיר הקודש והכפייה הדתית.

עם הזמן אני לומד להתרגל לסיטואציה החדשה ולהרגיש בה בנוח. אבל בעודי מדמיין מה גורם לאדם שאני מניח שהוא חילוני וליברל לשלוף את החרדים כדי למשטר מפגינות, תהיתי אם הוא לא חווה את אותו חוסר נחת שאני חווה בחופי האגם בלייפציג: הדיכוי המופנם של עירום, בפרט פומבי, ובמיוחד של נשים.

שבו בשקט ותנשמו רגע

כאן נכנסת לעניין פרקטיקת ההפגנה הנוספת שזכתה לביקורת ברשת ביום שישי: מעגל המדיטציה. הפרקטיקה הזו מעלה גיחוך, אותו אני מבין לחלוטין: ההפגנות באות להביע זעם, להפעיל כוח ציבורי. ההתכנסות פנימה, הישיבה השקטה של המדיטציה יכולה להראות כמו הפניית גב לכל אלו.

אולי זה אפילו נכון לגבי חלק מהמשתתפים, אבל בכל זאת יש בפרקטיקה הזו גם הרבה כוח. קודם כל כפרקטיקה עוצמתית של התנגדות לא אלימה: אם המשטרה מחזקת את המחאה כאשר היא מפנה באלימות מפגינים, הרי שהאפקט רק מתגבר כשמדובר באנשים שיושבים בשקט עם עיניים עצומות ולא זזים. אבל מדיטציה חשובה בעיניי גם ככלי של שינוי חברתי מחוץ להפגנות.

ככל שנקפיד לטפח את יכולתנו שלא להגיב אוטומטית למה שמעורר בנו אי-נחת, אולי נמצא גם את הדרך שלא לשלוף כל טיעון מצוץ מהאצבע כדי להשתיק נשים אמיצות שמקדמות בגופן ממש את המחאה

אני מתרגל מדיטציה מזה כמה שנים, לרוב באופן ספוראדי למדי ולאחרונה באופן יומי. עם זאת, אני שותף לביקורת על אנשים שמפנים את מבטם פנימה בלבד ואת גבם לעולם הפוליטי הסוער שבחוץ. אך כאשר ההתבוננות הפנימית מתרחשת לצד החיים הפוליטיים, לצד המאבקים והעשייה, היא יכולה לעזור לנו לחולל שינוי עמוק. זאת כיוון שהמדיטציה היא, בין היתר, דרך לשים לב למה שאנחנו עושים באופן אוטומטי, ולפתח את היכולת להחליט לפעול אחרת.

ההרגל העיקרי שמטפח תרגול המדיטציה הוא המודעות למתרחש בתוכנו – תחושות, רגשות, מחשבות – וההחלטה המודעת מה לעשות איתם: האם אקדיש את כל תשומת לבי למחשבה שעלתה כרגע בראשי, או שאחזיר אותה אל הדבר בו אני מתמקד כרגע. ככל שההרגל הזה מתבסס, אנו נהיים פחות תגובתיים (ראיקטיביים) – במקום לפעול ברפלקס ובחוסר מודעות, אנו לומדים לשים לב לתחושות שלנו ולהחליט באופן מודע איך להתייחס אליהן.

שוטרים מול מפגינים מול מעון ראש הממשלה בירושלים, 26 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

שוטרים מול מפגינים מול מעון ראש הממשלה בירושלים, 26 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

והרי בשינוי חברתי, חלק לא מבוטל מהעשייה מתמקד בהעלאת מודעות, ובשינוי דפוסי התנהגות קיימים כדי להיפרד מהתנהגות דכאנית ולעצב חברה שוויונית והוגנת יותר. הרבה מדפוסי ההתנהגות הדכאניים שלנו, בפרט כאשר מדובר ביחסים המורכבים בין גברים לנשים, אינם דפוסים מודעים, אינם דברים שאנחנו מחליטים לעשות באופן יזום ומחושב. הם תגובה מותנית, רפלקס, אוטומט. רק בדיעבד אנחנו שמים לב שהתנהגנו לא לעניין.

אני מדמיין לי שהרפלקס שיש לגברים חילוניים מסוימים לשלוף את השמרנות של "הדתיים" או "החרדים" בתגובה להתנהגות בלתי צנועה של נשים הוא דבר שכזה: חוסר נחת שאנו לא לגמרי מודעים אליו, שגורם לנו לפעול באופן בלתי מחושב ואולי לא לגמרי הגיוני. אחרים שולפים מסיבה דומה טענות מופרכות אחרות, למשל שמדובר ברדיפת תשומת לב אישית או מה לא.

חוסר תגובתיות, מודעות עצמית, והתנהלות בכוונה תחילה אינן לכשעצמן כל שאנו זקוקים לו בשביל שינוי חברתי. רחוק מכך: תמיד נדרש גם מאבק ציבורי, פומבי, רועש כמו תופים, מתריס כמו חזה חשוף בכיכר העיר. אבל ככל שנקפיד לטפח את יכולתנו שלא להגיב אוטומטית למה שמעורר בנו אי-נחת, אולי נמצא גם את הדרך שלא לשלוף כל טיעון מצוץ מהאצבע כדי להשתיק נשים אמיצות שמקדמות בגופן ממש את המחאה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf