newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הממשלה עיגנה בתקנות את הזנחת החינוך עד גיל 3

בתום "מרתון של ימי דיונים" אושרו תקנות הפיקוח על מעונות היום, ללא תוספת תקציב לשיפור התנאים בחינוך לגיל הרך – שחשיבותו עצומה גם לצמצום פערים. עכשיו הרע הוא הסטנדרט, ונבחרינו יכולים לנוח עד מחזור הדיונים הבא

מאת:

"בתום מרתון של ימי דיונים" (כך בדברי ימי הכנסת) אישרה הוועדה לזכויות הילד בכנסת ב-4 בינואר את תקנות הפיקוח על מעונות היום. כיוון שהממשלה לא הקצתה תקציב לשיפור התנאים בחינוך עד גיל 3, לא נותר לחברי הכנסת אלא לאשרר את התקנים הנחותים הקיימים.

תינוקת בעריסתה בירושלים, ב-29 בדצמבר 2020 (צילום: שיר טורם / פלאש90)

חינוך איכותי חייב להיות רציף. תינוקת בעריסתה בירושלים, ב-29 בדצמבר 2020 (צילום: שיר טורם / פלאש90)

התקציב לילד עד גיל 3 בישראל הוא רבע מהתקציב הממוצע במדינות OECD; שיעור ההוצאה הפרטית על חינוך עד גיל 3 בישראל גבוה פי שלושה מהממוצע במדינות OECD; מספר הילדים בקבוצה המתחנכת גבוה עד פי שלושה מהתקן הרצוי; יחס מספר הילדים לכל מטפלת גבוה פי שניים מהתקן הרצוי; החדרים צפופים הרבה יותר מהתקן הרצוי, ודרישות הסף להשכלת מחנכות-מטפלות נמוכות מכל מדינות ההשוואה.

החדשות הטובות הן שאי פעם בעתיד, כ-140 אלף ילדים שמתחנכים במעונות פרטיים לא מוכרים יעברו הליך של רגולציה. החדשות הרעות הן שתקני הרגולציה הם נחותים מאוד: יש כנראה רק 23 מפקחים בכל הארץ שאמורים לפקח על 6,000 מוסדות מוכרים ועוד כ-4,000 מוסדות שיעברו הכרה; ועדיין ייוותרו יותר מ-250 אלף תינוקות עד גיל 3 שאיש לא יודע, ואיש לא יידע, היכן וכיצד הם מתחנכים ומטופלים.

חינוך איכותי יכול להתגבר על רקע כלכלי-חברתי

בדצמבר האחרון פירסם OECD סקירה עדכנית של מחקרים, המצביעים כולם על חשיבות החינוך בגיל הרך. אני מנחש שהשרים וחברי הכנסת לא התפנו כדי לקרוא. הנה תקציר:

מחקרים מראים קשר בין איכות החינוך-טיפול לגיל הרך לבין התפתחות התינוקות ורווחתם (שלומוּת, well being). במיוחד יש לשים לב למחקרים שהראו שחינוך-טיפול איכותי עד גיל 3 יכול להתגבר על הרקע החברתי כלכלי של ההורים. כלומר, התפתחות התינוקות לנוכח חינוך-טיפול איכותי שוברת את תקרת הזכוכית של העיכוב בשל תנאי עוני בבית ההורים! הנה לכם אפשרות מעשית אמיתית לצמצום פערים בחברה.

כדי שהחינוך עד גיל 3 יהיה איכותי, הוא חייב להיות רציף. יש לזה שני היבטים: מחקרים מראים שבמקרים רבים המחנכת המוסמכת מפעילה משחקים תומכי התפתחות, בעוד צוות עזר בלתי מיומן עוסק בטיפול השגרתי כגון החלפת טיטולים והאכלה.

החוקרים טוענים כי אצל תינוקות אין הפרדה בין רגעי טיפול לרגעי חינוך, שכן הם רוכשים ידע אודות העולם ומעצבים את עצמאותם לנוכח היחס שהם מקבלים, באופן הוליסטי ורציף.

לפיכך, יש חשיבות רבה לאחד את ההתייחסות להיבטי הטיפול והחינוך, ולעשותם באמצעות צוות חינוכי משכיל ומיומן. רעיון זה מיוצג בראשי התיבות שבהם מכונה התחום: ECEC, כלומר early childhood education and care, או "חינוך-טיפול" לגיל הרך.

ההיבט השני הוא הרצף החינוכי מלידה ועד גיל הכניסה לבתי הספר. ניכר שבמדינות שבהן קיימת רציפות כזאת, ההשקעה התקציבית גבוהה יותר, איכות הצוות החינוכי גבוהה יותר, והמענה לצרכים ההתפתחותיים של התינוקות טובה יותר.

בישראל, כידוע, החינוך עד גיל 3 מנוהל על ידי משרד העבודה, והחינוך מגיל 3 על ידי משרד החינוך. איש לא הצליח לתקן זאת.

מחקרים מצביעים גם על חשיבות הטיפוח של הצוות החינוכי: תנאי סף גבוהים יותר של השכלת הצוות, השתלמויות להתפתחות מקצועית, שכר גבוה, תנאי עבודה נוחים, ושייכות לאיגוד מקצועי – כל אלה קשורים לתפיסת תפקיד טובה יותר, שביעות רצון ומחויבות, ולכן גם לחינוך-טיפול איכותי יותר.

כצפוי, המחקרים גם מאשרים שככל שקבוצת הילדים קטנה יותר, יחס מספר הילדים לאיש צוות קטן יותר, ושטח החדר והחצר גדולים יותר, כך החינוך-טיפול איכותי יותר. מה שקצת מפתיע: מחקרים מראים שעדיף להתחנך בקבוצות לפי גיל. ככל שטווח הגיל של הילדים המתחנכים יחד גדול יותר, כך יורדת איכות החינוך-טיפול.

עוד דיון מיותר על חוק חסר משמעות

את ההיסטוריה של מדיניות החינוך לגיל הרך אפשר לסכם כך: בואו לא נעשה כלום, וכל כמה שנים נקיים מרתון של דיונים על מה שהיה צריך לעשות ולא עשינו, וגם אין לנו כוונה לעשות בעתיד.

יש בישראל תקנות לחינוך הגיל הרך, שנחקקו כבר ב-1965. כל מה שהיה צריך לעשות זה לבצע את מה שכתוב שם, ואולי לעדכן מפעם לפעם את התקנות. זה לא קרה.

ב-2004 התעוררה יוזמה להעביר את החינוך לגיל הרך ממשרד העבודה למשרד החינוך. במשרד העבודה נלחצו, והקימו ועדה מקצועית בראשות פרופ' מרים רוזנטל. בדו"ח רוזנטל יש את כל ההגדרות ואת כל התקנים לחינוך-טיפול איכותי. הבעיה היחידה היא שהוא לא יושם מעולם.

באוגוסט 2017 חוקק "חוק המועצה לגיל הרך", שגם בו יש את כל מה שצריך על מנת להסדיר את החינוך לגיל הרך. גם המועצה הזאת עוד לא עשתה כלום ושום דבר.

את ההיסטוריה של מדיניות החינוך לגיל הרך אפשר לסכם כך: בואו לא נעשה כלום, וכל כמה שנים נקיים מרתון של דיונים על מה שהיה צריך לעשות ולא עשינו, וגם אין לנו כוונה לעשות בעתיד

באוקטובר 2018 שוב התקיימו דיונים ונחקק חוק חדש לטובת "הפיקוח על מעונות יום לפעוטות". גם הוא לא חולל שינוי.

בחוק נקבע שמשרד העבודה יביא לאישור הכנסת תקנות חדשות. תקנות כאלה אכן הגיעו בדצמבר 2020 לוועדה לזכויות הילד. הם כללו שינוי מזערי בהשוואה למצב הקיים, אולם גם עבור המעט הזה משרד האוצר לא אישר תקציב שיאפשר את יישומן.

וכך במקום לדרוש שינוי, בחרו בממשלה ובכנסת בדרך הקלה יותר: לעגן את המצב הקיים בחוק. עכשיו הרע הוא הסטנדרט. ונבחרינו יכולים לנוח עד מחזור הדיונים הבא.

כמה רע? רע מאוד!

ברור שכל תיקון בחינוך לגיל הרך מחייב השקעה תקציבית, ואת זה הממשלה מסרבת לעשות. לא רק שההשקעה פר תינוק בישראל היא מהנמוכות בעולם (ראו תרשים למעלה), אלא שרוב הכסף הקטן הזה, מגיע בכלל מתשלומי הורים ולא מתקציב המדינה.

בעניין זה ישראל היא שיאנית ההזנחה מבין מדינות OECD, שכן 84% מהכסף המושקע בחינוך תינוקות עד גיל 3 מגיע ממקורות פרטיים ולא מהמדינה (ראו תרשים).

מכאן הכל מתדרדר. ישראל ייחודית גם בכך שהמחנכות-מטפלות לגיל הרך אינן נדרשות להשכלה אקדמית, אלא רק לתעודת מקצוע.

הוזכר לעיל שיש חשיבות עליונה להתפתחות המקצועית של הצוות, אלא שעל פי התקן בישראל, הצוות ישתתף בהשתלמות "מזמן לזמן". כך ממש לשון החוק.

הוזכר לעיל שיש חשיבות עליונה לתנאי העבודה של הצוות, אלא שעל פי התקן בישראל יש להבטיח "תנאי עבודה הולמים". כך ממש לשון החוק.

קל להמחיש את ההזנחה באמצעות התקנים המדידים (ראו טבלה). כך למשל מותר לדחוס בישראל 30 תינוקות בני שנתיים ומעלה בקבוצה אחת, אף שהתקן העולמי הקבוע בדו"ח ועדת רוזנטל הוא 10-12 תינוקות. פי שלושה.

מותר בישראל להעמיס 11 תינוקות בני שנתיים וחצי על מטפלת אחת, בעוד הרצוי הוא עד שישה. פי שניים. ומותר לצופף ילדים בחדר שבו יש 2.2 מטר לילד, אף שהרצוי הוא 2.6. לאסירים, אגב, התקן הוא 4 מטר לאדם.

שורה תחתונה: בושה וחרפה. לקראת הבחירות הקרבות ודאי יספרו לנו חלק מהמועמדים על תרומתם המופלאה לצמצום פערים ולשיפור החינוך לגיל הרך. תפנו אותם לנתוני האמת.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf