newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הממשלה המתגבשת אינה סיבה לשמחה, אך גם לא לאבל

כמו שמנסור עבאס היה השלכה בלתי מתוכננת של המהלך שבו פתח איימן עודה, כך גם השמרנות שהוא מקדם והנסיגה שלו מהאזרחות עשויים ליצור חומר פוליטי חדש לעבוד אתו. את הצורה הסופית יקבעו במידה רבה הפעילים - ולא הפרשנים

מאת:

שחר של יום חדש? האם לא צריך לשמוח? אני נשאל את השאלות האלה המון, במיוחד על ידי חברים/קולגות יהודים.ות ישראלים.ות. הערבים יודעים את התשובה והיא נגזרת מהפוזיציה הקודמת שלהם. רובם לא שינו את דעתם הקודמת על מנסור עבאס. מי שסלד ממנו – התחזק בסלידתו. מי שהסכים עמו – התחזק בדעתו.

אתחיל בלציין שאנחנו בעיצומו של "אירוע", והאירועים והמניות של השחקנים כאן מאוד, אבל מאוד, נזילים. רק לפני כמה ימים עבאס ספג חזק מכל עבר כולל מחברי מפלגתו. אם כן, עדיף לקחת את המציאות לא יותר מדי ברצינות, וכדאי מאד להבין אותה כ"רפרטואר": לא תמונת סטילס קפואה, אלא תמונה בסרט נע, ולא פחות חשוב – עם סוף פתוח. גם רוב מה שקורה ויקרה הוא במידה רבה השלכות בלתי מתוכננות.

נפתלי בנט, בני גנץ, איילת שקד וחיליק טרופר בכנסת, ב-2 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

השרים הבכירים הם מ"הימין הקשה", שעליונותם היהודית – אמונתם. נפתלי בנט, בני גנץ, איילת שקד וחיליק טרופר בכנסת, ב-2 ביוני 2021 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

ואפרופו השלכות בלתי מתכוננות. עבאס, בין השאר, הוא השלכה בלתי מתוכננת של ה"עודיאניזם", כלומר של הרצון להשפיע על הרכב קואליציוני בישראל על דרך חיבור עם גוש המרכז-שמאל, במקרה של יו"ר הרשימה המשותפת, איימן עודה. וחוץ מזה, אנחנו במזרח התיכון, בפלסטין/ישראל, לכל הדעות מקום קשוח אז עדיף להיות "מפוכחים". לא פסימיים, מפוכחים.

ראש לכל, הנישואים המדוברים לא יכולים להחביא עובדה פשוטה: רע"ם מצטרפת לממשלה שהשורה הראשונה של השרים בה – משפטים, אוצר, פנים וכמובן ראש הממשלה – שהוא מנכ"ל לשעבר של מועצת יש"ע, שהצהיר שזו תהיה ממשלה ימנית יותר מזו היוצאת – הם מ"הימין הקשה". גזענותם של אלה או ליתר דיוק – עליונותם (היהודית) אמונתם. אם כן, לשבת או לתחזק ממשלה כזו צריך לכל הפחות להדאיג כל מי שבעד שותפות לאומית אמיתית ומוסרית.

מבחינה חברתית, עבאס כידוע הלך חזק על הכרטיס של ה"שמרנות", שגם כיכבה בסיסמת הבחירות שלו: "השפעה, ריאליזם, שמרנות". לא מדובר בשמרנות במובן של חיבור עם העבר ומסורת לגבי ההווה והעתיד – דבר יפה כשלעצמו ונשמת אפה של כל לאומיות, לדעתי – אלא גם ואולי בעיקר הגנה ואפילו ביצור הפטריארכיה הערבית. יש כאן פוטנציאל מאוד מדאיג להתחזקות הזרם הזה. זו בוודאי לא בשורה טובה.

ככל הנראה, הפוליטיזציה חסרת התקדים של השמרנות בקרב חלקים גדולים בתוך החברה הפלסטינית נעשתה בתגובה למה שנתפס כתהליכי ליברליזציה בקרב חלקים אחרים באותו ציבור, ובעיקר תהליכים של התעצמות כוחן ונוכחותן של הנשים הפלסטיניות בחברה, באופן שמאיים על הפטריארכיה הערבית. שוב, יש ממה לדאוג בחזית הזאת.

במיוחד לאחר שנות אוסלו התעורר חשש בקרב האליטה הערבית-פלסטינית בישראל מתקומה של זרם "ערבי ישראלי". זרם זה מאופיין בעיקר על ידי התנתקות מהזהות ומהפוליטיקה הפלסטינית ועל ידי קבלה, בדרך כלל סמויה, של מעמדו של הציבור הערבי כלא שווה בישראל. סוג של השלמה רפה עם נחיתות, שיש בה פריבילגיות ביחס לערבים-פלסטינים אחרים (בגדה המערבית, בעזה, בירושלים או בגלות).

אבל – וכאן הטוויסט בעלילה – ה"מכה" שהאליטה הערבית-פלסטינית חששה ממנה הגיעה מבית. היא הגיעה מתוך הזרם הערבי-הפלסטיני, מתוך מי שביקש לנסח פלסטיניוּת מסוג אחר. מדובר בפלסטיניות "גטואית"-מסתגרת.

"שהיהודים יבחרו בראש הממשלה ואנחנו נעבוד עם מה שיש", אמר עבאס בהזדמנות אחת. פלסטיניות המתנתקת מהאומה והעניין הפלסטיני. "צריך להודות, אין לנו השפעה שם", אמר עבאס במקום אחר. כך שבהרבה מובנים הפלסטיניות שמציג עבאס היא נסיגה מהאזרחות – ולא ההפך.

במעין חצי נבואה, עזמי בשארה תיאר את הפלסטיניות הזו כבר ב-1993 כאוטונומיה שמחליפה שוויון, ולכן אינה באמת אוטונומיה. חישבו, למשל, על הוועדה לענייני ערבים שהוקמה עכשיו בראשותו של עבאס.

האירוניה של ההיסטוריה היא שהאליטה הפלסטינית בישראל התריעה תמיד – ובצדק – מפני תביעות לאינטגרציה, שעלולה להביא לטשטוש ולמחיקת זהות. בקיצור, הם התריעו מפני ישראליזציה (מה שמכונה בערבית "אסרלה"). אבל הנה, המכה דווקא מגיעה עכשיו דווקא מפוליטיקה מסתגרת ומתבדלת, ולא ההפך.

כלומר החשש עכשיו הוא מפני "הלחוד" ולא מפני ה"ביחד". החשש הוא מפני ייסוד "שטעטל פלסטיני" בתוך ישראל, או כינון "שבט רביעי" ערבי – אם נשתמש בנאום המפורסם של הנשיא היוצא, ראובן (רובי) ריבלין – שבפיו אין תביעות כלפי המרכז הפוליטי, וזאת להבדיל משאר השבטים.

ה"שבט" החרדי לא רוצה תחבורה ציבורית בשבת, גם מחוץ לשטעטל שלו. הציונות הדתית, אחרי ההתנתקות, הולכת חזק על "התנחלות בלבבות", ולא פחות במשרדי הממשלה ובתקשורת. תסתכלו על אולפני החדשות. והחילונים עדיין תופסים את עצם כזרם ממלכתי ולא כסקטור.

סדק במונופול היהודי על הכוח השלטוני

אז יש הרבה מה לדאוג, ובטח שאין לצאת בצהלות. אבל מה לעשות המציאות מורכבת ואולי יש גם פוטנציאל – מודה, אני מאוד זהיר כאן – חיובי באירוע.

הרבה דובר, ובצדק, על כך שבנימין נתניהו הוא המסית הגדול והאפקטיבי ביותר נגד האזרחים הערבים בישראל. זו התזה של עודה, פחות או יותר. נתניהו הוא גם פופליסט ימני מסוכן, אולי המסוכן מכולם. יש הרבה יותר גזענים מנתניהו, אבל אין בעלי יכולת כמוהו. קשה מאוד להתווכח עם התיאור הזה.

גם מהלך ה"אבו יאיר" של נתניהו בקמפיין האחרון, כהמשך לשלום הכלכלי ותודעת הסכמי אברהם, התאדה כלא היה לאחר הבחירות – בוודאי אחרי האירועים האחרונים ב"ערים המעורבות". אי אפשר להתעלם מכל זה.

לכן סיום שלטון נתניהו המתקרב ובא – וכמה הספדים כבר קראנו על השלטון הזה – הוא אפוא דבר שצריך לשמח כל אזרח ערבי וכל מי שבעניין של שותפות וחיים משותפים קו-נציונליים (במובן של co-nationlism).

למעלה מעשור לשלטונו של נתניהו, המאבק על עתיד השטחים נמצא שוב בנקודה מכריעה. בנימין נתניהו בביקור בהתנחלות הר-חומה (יונתן זינדל / פלאש 90)

סיום שלטונו צריך לשמח כל אזרח ערבי. בנימין נתניהו בביקור בהתנחלות הר-חומה (יונתן זינדל / פלאש 90)

למדינה היהודית יש הרבה פרשנויות לגבי איך היא צריכה להתקיים, אבל הביטוי האולטימטיבי של המדינה היהודית היה מאז ומעולם שלטון של יהודים על יהודים ולא יהודים. מונופול יהודי על הכוח השלטוני. אם כן, שבירה של המונופול הזה ואפילו סדיקת סדק בו מאפשרים התחלה של הליכה לקראת חלוקת כוח שוויונית יותר.

זו נקודה חשובה מאוד, כי היא תמצית של מחצית מהטיעון הפלסטיני ההיסטורי נגד המדינה היהודית (המחצית השנייה עוסקת ב"הולדה בעוולה" או "עוולה שבהולדה", כלומר הנסיבות שבהן הושג הרוב היהודי).

היטיבו לנסח את הטיעון הזה מחברי העתירה "הערבית" (שמייצגת את כל הפוליטיקה הערבית בישראל) נגד חוק הלאום: "כמו שצרפת היא מדינת הצרפתים וכל מי שאינו צרפתי הוא מחוץ לקבוצת השוויון, כך במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי", נאמר בסעיף 42 בעתירה.

במילים פשוטות יותר: הזהות היהודית החוקתית של המדינה קובעת את גבולות הקהילה הפוליטית שלה, ולפי אלה נקבעים גבולות קבוצת השוויון. בהערת אגב אפשר לשאול אם הטיעון הזה לא מחייב להידפק תמיד על אותם גבולות ולנסות תמיד להיכנס לשלטון, ולו רק כדי להוכיח את הטיעון הפלסטיני. אבל נשאיר את העניין הזה בצד כרגע.

היום, יותר מתמיד, החלוקה בין שמאל לימין בפוליטיקה הישראלית מתמקדת בשאלה אם הערבים הם חלק מה"דמוס" – לא רק מהגוף האזרחי, אלא גם מהגוף השלטוני או הראוי להיות בשלטון והלגיטימי לשלטון. עודה היה כנראה מהראשונים שאיבחנו זאת.

רק לאחרונה, הרב חיים דרוקמן תהה: "בכוח מי שולטת מדינת ישראל? בכוח העם היהודי". ח"כ בצלאל סמוטריץ' כתב בפוסט היסטורי שזכה להדים רבים כי "הלבנת המפלגות הערביות והפיכתן לשותף לגיטימי בממשלה היא צעד בלתי הפיך, אל חזור, שישנה את אופיה של המדינה". שניהם, יחד עם איילת שקד ואחרים, הבינו את חשיבות שאלת כניסתם של הערבים ל"דמוס" וניסחו אותה היטב. גם מכך אי אפשר להתעלם.

לפני ואחרי המילים הגדולות על תהליכי עומק והשלכות מתוכננות ובלתי מתוכננות, ה"נישואים" האלה בין עבאס לבנט ולפיד כרוכים ככל הנראה בהעברת משאבי שלטון משמעותיים, במיוחד משאבי תקציב, לחברה הערבית. גם אם האופן שבו עבאס תיאר את סעיפי ההסכם הוא כנראה מוגזם ואפילו מוגזם מאוד. הנישואים האלה גם כרוכים, ככל הנראה, בהכרה בכפרים משוללי הכרה.

במידה רבה, השתוללות הפשיעה בקרב החברה הערבית איפשרה את עליית הפוליטיקה של עבאס. ליתר דיוק, היא איפשרה לו להציג מצג כאילו "פיקוח נפש דוחה תביעות לאומיות". בהפוך על הפוך, הצלחה שלו לרסן את הפשיעה תביא לקריסת המצג הזה, ותרחיב את האפשרות לחיזוק תודעה לאומית פלסטינית במובנה הקלאסי.

כתבתי כאן ב"שיחה מקומית" על השלב ההיסטורי שבו נמצאת הפוליטיקה הערבית בישראל כשלב של דיבור "כוח אל כוח" – כנראה בהשפעת עידן העוצמה המאפיין את שלטון נתניהו – במקום הסתפקות בדיבור "אמת אל כוח" (במובן של האינטלקטואל הפלסטיני המנוח אדוארד סעיד).

יותר מתמיד יש להוסיף על הדיבור הזה עכשיו פילוסופיה אינקרמנטלית, כלומר חשיבה ומתכונת פעולה שתאפשר עלייה תהליכית אל הכוח. חשיבה ומתכונת פעולה מספיק טובות כדי לאפשר פשרות או תמרונים, כל עוד מדובר בתמרונים של מטפס לפסגת ההר, ולא – כמו במקרה של עבאס – של נוטע יתדות באוהלי קבע במחצית הדרך.

בקיצור, אין על מה לצאת בצהלות שמחה, וגם ממש אין על מה להתאבל. נוצר חומר פוליטי חדש לעבוד אתו, ואת הצורה הסופית יקבעו במידה רבה הפעילים הפוליטים – ולא הפרשנים.

אמיר פאח'ורי הוא עורך דין, פעיל פוליטי, עמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית, מנהל מכון המחקר בביה"ס לשלום בנווה שלום וראש קבוצת החשיבה "לאומיות, שותפות" בוון ליר 

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf