הממשלה החדשה מאמצת את הקולוניאליזם של נתניהו

יחסה של החברה בישראל לאירועי החודש שעבר לרבות בערי החוף, שם פעלו מיליציות יהודיות מזוינות בחסות המשטרה, הוכיח שוב כי הטרגדיה של החברה הישראלית מתחוללת בתהום הפעורה שבין הדימוי העצמי שלה כחברה מערבית – דמוקרטית גם אם יש בה "כתמים", ליברלית גם אם יש בה כוחות משיחיים ופשיסטיים – לבין מה שהיא באמת, חברה שבטית המסרבת להכיר באחר ובאחרותו.

במלים אחרות, זו חברה שהליברליזם שלה נמכר במכירת חיסול לכיבוש, שהפך מ"מצב" זמני לקבוע. עובדה זו טומנת בחובה תמורות מרחיקות לכת לגבי מהותה של החברה בישראל ולגבי הלשון הנדרשת כדי להמשיג מחדש הן את החברה והן את סוג המשטר המתפתח בין הים לנהר.

כל עוד הפוליטיקה בישראל (גם בצד הפלסטיני) ניזונה מרעיון חלוקת פלסטין ההיסטורית, וכול עוד הכיבוש נתפס כאירוע זמני, היה ניתן להתנחם בליברליזם הישראלי בתוך הקו הירוק בתקווה שהסכסוך יוסדר והמדינה תעלה על מסלול אזרחי לטובת כל הקבוצות והאזרחים בה. כשיסתיים הכיבוש, אמרו לנו, תוכל החברה להגיע לגדולות בליברליזם קלאסי המסדיר את השסעים ופותר את המתחים. בין דתיים לחילוניים, בין יהודים לפלסטינים, בין נשים לגברים, בין פריפריה למרכז, בין מעמדות גבוהים לנמוכים.

אלא מה, הכיבוש לא הסתיים בינתיים, אף הורחב לתוך ישראל עצמה. כדי שהכיבוש של הגדה, עזה והגולן יישמר, היה צורך לחסל את הליברליזם (שהיה לקוי בין כה וכה). זה התחיל עם רצח ראש ממשלה וממשיך עד כתיבת שורות אלה. חוק הלאום מ-2018, הישיר והבוטה בין חוקי היסוד בישראל, הוא תוצאת ביניים של תהליך הוויתור ההיסטורי על הליברליזם לטובת הכיבוש. נעשה כאן מהלך היסטורי, שמהותו הוא חיסולה של המדינה לטובת העם, היהודי כמובן.

בימים אלה, אנו שרויים במצב מדינתי נזיל מן הסיבה הפשוטה, שבשנות שלטונו של בנימין נתניהו נערכה מתקפה כוללת על הממלכתיות – חזות הכל של מדינה מודרנית – והשאירה בה סדקים המאיימים לחסלה. ראו לדוגמה את המתקפה על רשויות האכיפה ועל עיקרון ההפרדה בין הרשויות, לרבות עצמאות הרשות השופטת. ראו לדוגמה את התנהלותם של שרים, יו"ר הכנסת ונושאי משרות בכירות, שלא בחלו בטריקים ובהפרות בוטות של נהלים ואף של חוקים כדי לנכס את ה"מדינה" לטובת הרשות המבצעת.

ראו לדוגמה את שיח השנאה וההסתה הפרועה לרצח ופשעי שנאה, שהפך לשיח פוליטי נורמטיבי. ראו לדוגמה את התקשורת המגויסת, המרעילה ומשחיתה כל חלקה טובה בלשון העברית. ראו לדוגמה את המיליציות היהודיות המזוינות, המסמנות בתי ערבים בערים משותפות, מטילות אימה וזוכות להגנה ולסיוע מצד המשטרה ומצד השר לביטחון הפנים.

לצד כל זה, בחסות כוחות הביטחון, נמשך הדיכוי של פלסטינים בכל המרחב, נמשך הנישול שלהם מרכוש וקרקעות, נמשכות שריפת המטעים שלהם והשחתת מקומותיהם הקדושים. ונמשך הייהוד, העקירה של אנשים לא רק מצפון לרמאללה ובדרום הר בחברון, אלא גם בנגב. נמשכים הרס הבתים והטלת קנסות הזויים על אנשים, שכל עוונם הוא שבנו על אדמתם לאחר שלא זכו לפתרונות מרשויות התכנון.

כל המעשים הדברים הללו מייצרים מצב שלטוני, שהוא לא ליברלי בעליל. המצב השלטוני נראה יותר ויותר כמפעל קולוניאליסטי פר-אקסלנס של חברה המשתמשת בכוחה של המדינה כדי לנשל עם אחר מאדמתו ולהדירו מן המרחב. מתפתחת כאן חברה קולוניאליסטית, המאמצת אידאולוגיות גזעניות של עליונות יהודית.

ראוי לציין כאן את האנטישמיות המובהקת ביחסם של היהודים, גם הליברלים, כלפי הפלסטינים הערבים. מבט חטוף ברשתות החברתיות, אבל גם בשיח של האליטות היהודיות, מגלה כמה עמוק השתרשו גישות קולוניאליסטיות בהוויה הישראלית העכשווית. ההצדקה של כבישים נפרדים ליהודים בואך אלון מורה, גוש עציון ואריאל, רצח של פלסטינים כאילו שהם חוצנים המאיימים על כדור הארץ, יישובים נפרדים על טהרת היהודים – מסגירים את מהותה של ההוויה כולה.

חברה השוללת את אנושיותם של הפלסטינים, וכמובן את זכויותיהם, לרבות הזכות להגדרה עצמית, ומגייסת את כל משאביה החומריים ואת טובי בנותיה ובניה כדי להעלים את הראיות, נמצאת במצב של חולי מתקדם, גם אם אינה מודה בכך ואינה מודעת לכך.

כל משטר מחייב מידת מה של לגיטימיות. את הלגיטימיות הזו  ניתן לרכוש או לפתח על בסיס משפטי, דתי, ערכי ומעשי, על ידי קיום הליך בחירות למשל. הלגיטימיות של ישראל, בעיני העולם, נולדה עם החלטת החלוקה. היא התחזקה עם השתתפות הפלסטינים, שלא נעקרו מפלסטין ההיסטורית, בבחירות. כל הסדרה עם מדינה ערבית – השלום עם מצרים למשל – חיזקה עוד יותר את הלגיטימיות הזו. הגדיל לעשות תהליך אוסלו וההסכמים שבאו בעקבותיו.

אלא שדווקא בנקודה הזו, החברה הישראלית החלה לאבד את מה שדור מייסדי המדינה השיג בעמל רב. מהרגע שהימין בישראל החליט לחזק את האלמנטים הקולוניאליסטים של ההוויה הישראלית על חשבון הדה-קולוניזציה, שבצבצה בתהליך אוסלו ובשיח המחפש דרכים להסדרת הסכסוך במו"מ, הלגיטימיות הזו קועקעה. ההסדרה התחלפה בשליטה ובכפייה, באלימות שלטונית יומיומית ובפגיעה אנושה בזכויותיו של עם אחר.

המדינה נסוגה מפני העם/הלאום היהודי, או מפני כוחות מרכזיים בקרבו. המדינה הצטמצמה לטובת כוחות השוק הפוליטיים, שקיבלו חיזוק מכוחות השוק החופשי בישראל ומחוצה לה. הכוחות האלה היכו במנגנוני הדמוקרטיה הישראלית, שנולדה מראש עם מומים בלב.

אני מאמין שהתהליכים האלה יימשכו  בכהונת הממשלה החדשה. ראו את היד הקלה לאישור מצעד הדגלים ביום שלישי האחרון. זו תוצאה של אינרציה, אולם תוצאה מכך שהרעיונות המובילים את הממשלה החדשה דומים להפליא לאלה שהניעו את הממשלה הקודמת. גם מבנה הכוח העכשווי מול הפלסטינים בפרט, ומול המרחב הערבי בכלל, מאפשר גישה כוחנית ביחס לפלסטינים בכלל, וגם לאלה שבתוך ישראל.

לכן אני חושב שזרם מרכזי בחברה הישראלית ימשיך להתכחש למציאות שנוצרה כאן, מציאות הקרובה למשטר של אפליה גזענית, הדוגלת ביהוד המרחב ובדחיקת רגלי עם אחר ממקומותיו. זרם זה נמצא לא רק בימין הקלאסי על גווניו, לרבות הפשיסטי והמשיחי, הוא נמצא גם אצל חוגים המגדירים את עצמם כ"שמאלנים" ו"ליברלים".

חוגים אלה ממהרים לקחת אחריות על מעשים נבזים ופשעים של ממשלות הימין ולהגן עליהם בחירוף נפש. בעוד שמה שנדרש מהם הוא דווקא להתקומם נגד הפשעים הנעשים יומיום בשם כל היהודים.

מה שנדרש הוא הודאה בלשון שלא משתמעת לשתי פנים בעובדה, שהמשטר כאן הפסיק מזמן להיות ליברלי ודמוקרטי, וכי הישועה לא תבוא מחזרה נוסטלגית אל נפלאותיה של מגילת העצמאות. היא תבוא מצעד אמיץ של שחרור עצמי מתחושת עדיפות והאדנות, מתהליך של דה-קולוניזציה של החברה היהודית בישראל, ומבחירה מודעת בפיוס היסטורי עם העם הפלסטיני.

מרזוק אלחלבי הוא משפטן, עיתונאי וסופר, בעל טור קבוע בעיתון "אל-חיאת" הלונדוני ועמית בפורום לחשיבה אזורית