"המלחמה לא נגמרה": החיים בצל פצצות שלא התפוצצו בעזה

העיר עזה, רצועת עזה הנצורה/לונדון – שבועות בודדים אחרי סוף ההפצצות האחרונות של ישראל על רצועת עזה, ב-9 ביוני, אחמד אל-דהוד בן ה-16 הלך להביא את אחיו הצעיר, עובאידה, מביתו של דודו בשכונה המזרחית של העיר עזה, אל זייתון.

עובאידה בן ה-9 קרא לאחיו בזמן שצעדו בחזרה דרך החצר המוצלת של בית משפחתם: "מצאתי רסיס של טיל".

אחמד ראה שאחיו מחזיק משהו. "שאלתי אותו מה זה, והוא זרק את זה על הרצפה", אמר אחמד ל"מידל איסט איי". החפץ התפוצץ. עובאידה צעד כמה צעדים וצנח על הקרקע. "הלכתי אחריו", אמר אחמד,  "ואז שנינו איבדנו הכרה".

השעה היתה שש בערב כשאביהם, סלאחאדין, שמע את הפיצוץ. הוא מצא את אחמד מנסה לכסות בעזרת ידו פצע בצווארו של אחיו הקטן. סלאחאדין נגע בו, והרגיש חתיכת מתכת דקה, שנפלה לתוך ידו.

"הפצע היה עמוק מאוד. בכל פעם שניסיתי לכסות אותו, שלוש האצבעות האלה שלי נכנסו פנימה", אמר סלאחאדין, כשהוא מצביע על ידו.

זמן קצר לאחר מכן, רופא בבית החולים אל-שיפא התחיל לנתח את עובאידה בניסיון להציל את חייו.

גם אחמד נכנס לניתוח. הפיצוץ שבר עצמות וקרע כלי דם בזרת שלו, שנכרתה. הוא עדיין חבוש ויש לו פלטינות תומכות בכף היד.

במיטת טיפול נמרץ בחלק אחר של בית החולים, כששניים מדודיו ממתינים בחוץ, עובאידה הפסיק לנשום ב-3 בבוקר. "רצתי בין שני הבנים, אבל ידעתי שהמקרה של עובאידה הוא חסר תקווה, שהוא מת מוות מוחי", אמר סלאחאדין.

הרופאים אמרו לסלאחאדין שמרעום של פצצה שלא התפוצץ הרג את בנו. הם זיהו את הרסיס בצווארו ובעמוד השדרה שלו.

עיניו של סלאחאדין מתמלאות דמעות כשהוא נזכר בארוחה האחרונה שלו עם עובאידה לפני הפיצוץ – הם אכלו פודינג אורז לקינוח. "אמרתי לו לתת לי קצת", אומר סלאחאדין בקול שבור. עובאידה ענה: "יש כאן הרבה צלחות אחרות. זאת שלי". אחר כך, נזכר סלאחאין, "ביקשתי ממנו להישאר איתי, אבל הוא אמר לי שהוא רוצה להצטרף לאחיו אחמד למטה".

"לא נשכח אותו. הוא תמיד חייך כשהיה ילד קטן. אפילו כשנזפת בו, הוא חייך אליך".

לא כל הפצצות מתפוצצות כפי שהן אמורות כשהן פוגעות. הפצצות אוויריות משאירות מאחוריהן פסולת נפיצה, או פצצות שלמות, ששוכבות ברחובות קבורות בין ההריסות או עמוק מתחת לבניינים. ארטילריה שלא התפוצצה, אפילו אם היא בת עשרתו שנים, יכולה פתאום להתפוצץ כשמזיזים אותה.

אף שתאונות כמו זו שהרגה את עובאידה אל-דהוד הן נדירות יחסית, שרידים נפיצים של פצצות שהטילה ישראל הם איום חמור על חייהם של העזתים בכל הרצועה הנצורה. "בשלוש השנים האחרונות, ברצועת עזה יש בערך תאונה אחת בחודש שנגרמת משרידים נפיצים של המלחמה", אומרת סוהייר זאקות, דוברת הוועד הבינלאומי של הצלב האדום (ICRC) בעזה, ל"מידל איסט איי".

לפי נתוני האו"ם, 41 אנשים נהרגו ו-296 נפצעו משרידים כאלה בין 2009 ל-2020.

לארטילריה שלא התפוצצה שמתפזרת ברצועת עזה אחרי כל הפצצה ישראלית יש השלכות חמורות נוספות. אנשים מאבדים את בתיהם ואת בתי הספר שלהם, פרנסתם נפגעת והם סובלים מבעיות פסיכולוגיות ארוכות טווח.

במהלך 11 ימים במאי, כשהטילים שירו קבוצות חמושות, ובהן חמאס, מעזה לישראל הרגו 13 אנשים, ישראל ביצעה 2,750 התקפות אוויריות והטילה 2,300 פגזים על רצועת עזה, כך לפי רשת יורו-מד לזכויות אדם. בהפצצות נהרגו 248 פלסטינים, ובהם 66 ילדים. שני הצדדים ביצעו פשעי מלחמה לכאורה.

צוות פינוי חומרי הנפץ (EOD) של משרד הפנים העזתי לא פירסם עדיין בכמה שרידים נפיצים נתקל מאז המתקפה במאי. אבל מוחמד מיקדאד מה-EOD אמר ל"מידל איסט איי" שהיחידה ביצעה 1,170 משימות מאז תחילת ההפצצות, שבמסגרתן פינתה פצצות שלא התפוצצו וסרקה בתים כדי למצוא בהם שרידים נפיצים.

ה-EOD זיהו 16 פצצות שלא התפוצצו שעדיין קבורות מתחת לבתים, קרקעות וחנויות בכל רחבי הרצועה.

האו"ם העריך ביוני ש-30% מההריסות שהותירו אחריו ההפצצות, בערך 110 אלף טונה, כבר פונו. שרידים שלא פונו עדיין נותרו מסוכנים מאוד, במיוחד לילדים שמשחקים באזור ולאנשים שמנסים להוציא מהם את חפציהם.

"מצאנו את הטיל ישן על המיטה"

סביב שמונה בבוקר ב-12 במאי, המודיעין הישראלי התקשר לסודקאללה דאהמן, בן 62, ואשתו בביתם במחנה הפליטים ג'באליה בצפון עזה, כדי להודיע להם שעומדים להפציץ את הבניין שלהם. "הם אמרו לנו שיש לנו 10 דקות", אמר דאהמן ל"מידל איסט איי", "ושמטוסי הקרב כבר חגים מעל הבית".

פצצה סימן 84 במשקל 925 ק"ג שיטחה את הצד השמאלי של הבניין. פצצה שנייה צנחה דרך חמשת הקומות בצד הימני, והתחפרה כמה מטרים מתחת לאדמה בלי להתפוצץ. חודשים לאחר מכן, היא עדיין תקועה באדמה.

שש המשפחות שחיו בבניין – 36 אנשים, ובהם 22 ילדים – לא יכולים עדיין לחזור לביתם. רובם שוכרים בתים בסמוך אליו.

אף ארגון לא תיעד עד כה כמה מאלפי העזתים שנאלצו לעזוב את ביתם במתקפה במאי עדיין לא יכולים לחזור אליהם בגלל ארטליריה שלא התפוצצה. אותו דבר נכון לגבי בתי ספר שעדיין סגורים בגלל פגזי נפל.

ב-EOD אמרו ל"מידל איסט איי" שארבעה בתי ספר שמפעילה סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב (אונר"א) נסגרו בגלל פצצות שנקברו עמוק באדמה מתחתם. דובר אונר"א לא הגיב לפניית "מידל איסט איי".

פצצות כאלה קשה מאוד לפנות.

סוכנות האו"ם לפינוי מוקשים (UNMAS) מסייעת לרשויות בעזה לפנות את מה שמכונה "פצצות שקבורות עמוק". אלה צונחות עמוק מתחת לאדמה – מיקאד ראה פעם אחת שנקברה בעומק של 18 מטר – ויכול לקחת שבועות לאתר, לנטרל ולפנות אותן. 16 הפצצות שעדיין זרועות ברחבי הרצועה מההפצצה במאי קבורות כולן עמוק באדמה.

ככל הנראה, רבות מהן הן סימן-84, או 84-MK, פצצות שישראל נסמכה עליהן במתקפה האחרונה למרות הסיכון הגבוה שלהן לגרום לנזק היקפי.

סרטון של UNMAS מעזה מ-2017 מראה את הצוות יוצר בור כדי לרדת לפצצה קטנה יותר, מסוג MK-82. אנשי ה-EOD, שחייבים לזחול מתחת לקרקע כדי לנטרל פצצה לפני שמפנים אותה, צריכים לפעמים בלוני חמצן, והמערות האלה עלולות לקרוס עליהם.

אבל האלטרנטיבה, להשאיר את הפצצות באדמה, היא לא אופציה. ראשית, מכיוון שהן עלולות להתפוצץ. מישהו שבונה על קרקע ופוגע בטעות בפצצה שקבורה באדמה יכול למחוק שכונה שלמה.

אם לא מכסים את החורים הפעורים שהפצצות מותירות אחריהן – המכתשים יכולים להיות ברוחב של 15 מטר – אומר מיקאד מה-EOD, "אנשים ומכוניות יכולים בקלות ליפול פנימה".

קשה יותר לכמת – אבל לא פחות דחוף – את האפקט הפסיכולוגי של חיים בידיעה שפצצה אורבת לכם מתחת לרגליים.

יום לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף במאי, פצצת סימן 84 ישראלית נפלה דרך גג ביתו של רמזי אבו חדאייד בחאן יונס, בדרום רצועת עזה, והתרסקה לתוך חדר שינה. חיל האוויר הישראלי לא הזהיר מראש על ההפצצה, לפי המשפחה. בצה"ל לא הגיבו לפניות בנוגע לאירוע הזה.

בדרכה של הפצצה למטה, המרעום שלה נשבר והתפוצץ בנפרד. שאר הפצצה נותרה שלמה, לפי ה-EOD. "תודה לאל שהפצצה לא התפוצצה", אמרה חמותו המזועזעת של אבו חדאייד, בראיון שהופץ בפייסבוק.

חמשת הילדים במשפחה היו בקומה התחתונה כשהפצצה פגעה. "שמענו את הפיצוץ, ואנשים אמרו שהטיל לא התפוצץ. הלכנו לראות, ומצאנו את הטיל ישן על המיטה", היא אמרה. "הבת שלי התעלפה כשראתה את זה".

ככל הנראה, אוכלוסיית עזה, שמונה יותר מ-2 מיליון נפש, חוו טראומה כתוצאה מההפצצות הישראליות במהלך השנים, כך לפי הפסיכיאטר יאסר אבו ג'מאי, שעומד בראש תוכנית בריאות הנפש הקהילתית בעזה (GCMHP). "כולם חוו הפצצות או ראו את התוצאות שלהן – הריסת בניינים בשכונות שונות", הוא אומר ל"מידל איסט איי".

"כדי שאנשים יוכלו להתאושש מהטראומה, הם צריכים להרגיש שהאירוע הטראומטי עבר, שהוא לא יקרה שוב ושהם בטוחים לגמרי. אבל אנשים בעזה לא מגיעים לרמת הביטחון האישי הזאת, מכיוון שהם חווים טריגרים שמעוררים את הזיכרונות הטראומטיים כל הזמן", אומר אבו ג'מאי.

דוגמה אחת, לדבריו, היא הרחפנים הישראליים שמזמזמים כל הזמן מעל לראשם. "דוגמה נוספת היא הפצצות שלא התפוצצו. אם הן מתפוצצות, מתרחש עוד אירוע טראומטי. ואם הן לא מתפוצצות, הן עדיין קיימות בבתים של אנשים, והדיירים יודעים שהן שם, אז הם לעולם לא מרגישים בטוחים".

1.9 מיליון עזתים היו בסיכון גבוה לחשיפה לשרידים נפיצים של המלחמה בשנה שעברה, לפי נתונים שפירסמו ב-UNMAS לפני המתקפה במאי. חלקם, כך נראה, כבר התרגלו לסכנה. אחרי ההפצצה האחרונה, צולמו ילדים יושבים על פצצות שלא התפוצצו, לעתים קרובות בנוכחות מבוגרים ולמרות הסיכונים החמורים.

אין ברירה אלא להסתכן

אחרים חשים שאין להם שום ברירה אלא להסתכן בפיצוץ אפשרי. רבים מאוספי המתכות בעזה, למשל, חיים בתנאים כל כך קשים שהם חשים שאין להם ברירה, אלא להמשיך באיסוף. לפי UNMAS, הם נמצאים בסיכון גבוה, לצד חקלאים שנתקלים בשרידים נפיצים ממש מתחת לשטח באדמתם, שעלולים להיות גם רעילים בצורה מסוכנת.

לאחרים, המשמעות של ארטליריה שלא התפוצצה היא שהם לא יכולים לעבוד כלל.

ביום הראשון של המתקפה הישראלית האחרונה, ב-10 במאי, טהא שוראב סגר את חנות בגדי הנשים שלו, שממוקמת בשתי הקומות הראשונות בבניין מגורים בן חמש קומות בשוק הצפוף בחאן יונס. עשרה ימים לאחר מכן, מישהו שגר מעל החנות התקשר אליו: הישראלים נתנו להם 15 דקות לפנות את הבניין.

"החלטתי להישאר בבית", אמר שוראב בן ה-44, "לא רציתי לראות את המוצרים ואת הכסף שלי נשרפים מול עיני. ניהלתי את החנות הזאת ביחד עם האחים שלי מאז שאני בן 15".

באותו ערב, שעתיים אחרי ההפצצה, ה-EOD התקשרו לשוראב וביקשו ממנו לפתוח את הדלת. הם חיפשו פצצה שלא התפוצצה. "כשהם נכנסו וראו את השרידים ואת החורים בתקרה וברצפה", אמר שוראב, "הם אישרו שהפצצה נמצאת שבעה עד שמונה מטרים מתחת לקרקע".

לשוראב אסור לפתוח שוב את החנות לפני שהפצצה תפונה. הוא נתן למוכרים אחרים כמה בגדים למכור, ועדיין אין לו מספיק כסף כדי לשלם את השכירות. "אני מרחם על עצמי כשאני אומר את זה. אני סוחר ידוע, אני לא קבצן".

מוחמד אל-הינדי, אחד מבעלי הבניין, אמר שהיו בו שש חנויות ועשר דירות, שבהן גרו כ-50 איש, שעכשיו הם חסרי בית. "כל יום שני מתקשרים השכנים ושואלים מתי יפנו את הפצצה. הם מפחדים, במיוחד מכיוון שהאזור הזה מאוכלס מאוד בצפיפות", הוא אומר.

למרות הסכנה, הרשויות לא יכולות לסגור את כל האזור. אלפי אנשים קונים בשוק הזה כל יום. "בעלי החנויות סביבנו עדיין מגיעים ופותחים את החנויות שלהם כל יום. מה הם כבר יכולים לעשות?" שואל הינדי.

ה-EOD נתקלים לפעמים בפצצות שלא התפוצצו מהתקפות ישראליות שהתרחשו לפני שנים או אף עשורים. המלחמה בעזה ב-2014 לבדה הותירה מאחור 7,000 שרידים נפיצים. באפריל ה-EOD מצאו פצצת זרחן שנשארה שם מאז המתקפה הישראלית ב-2009 (השימוש בפצצות כאלה באזורים אזרחיים הוא פשע מלחמה).

משרד הפנים העזתי עדיין מאחסן 50 עד 60 פצצות כאלה במכלי מים – זרחן לבן מופעל על ידי חמצן – במחסן באזור בלתי מיושב ברפיח, בדרום רצועת עזה. שם, לפי הרשויות, הן לא מסכנות את המקומיים. הם לא נפטרו מהן בגלל היעדר משאבים וידע טכני.

לפי מיקאד, תושבי הרצועה – במיוחד חקלאים באזורים שסמוכים לגבול עם ישראל – מוצאים לפעמים פצצות שלא התפוצצו תקועות באדמה. "לפני שלוש שנים בחאן יונס סילקנו מוקשים מתקופת המצרים בשנות ה-70", סיפר מיקאד ל"מידל איסט איי", כשהוא מתייחס למה שהערבים מכנים מלחמת אוקטובר והישראלים מלחמת יום כיפור.

לדבריו, הסיכוי שהפצצות יתפוצצו פוחת 10 ימים אחרי שיגורן, מכיוון שבטריות הגיבוי שלהן מתרוקנות. אבל "למתקנים נפיצים אין תאריך תפוגה מסוים, הם יכולים להחזיק מעמד גם 150 שנה".

ב-2019, למשל, שני אנשים מתו לאחר שפצצה מימי מלחמת העולם השנייה התפוצצה במוסך בפולין.

כשקוראים ל-EOD, הוא לוקח את הארטילריה לאתר אחסון זמני ומבצע פיצוץ מבוקר. העבודה היומיומית שלו אינה יקרה ברובה, אבל לוקחת זמן ועלולה להיות מסוכנת. ארבעה טכנאים של EOD נהרגו באוגוסט 2014 כשפצצה ישראלית שפינו התפוצצה. באירוע נהרגו גם שני עוברי אורח ושני עיתונאים: האיטלקי סימונה קאמילי והפלסטינית עלי אבו אפאש.

לדברי מיקאד, לצוות שלו חסר ציוד, "כולל בולדוזרים, חליפות הגנה מפני חומרי נפץ וכלי רכב להעברת חומרי נפץ. לצוות אין כלים מיוחדים, אפודי מגן, קסדות בטיחות ורובוטים שנשלטים מרחוק. חסר לנו גם ציוד חפירה. הכיבוש הישראלי מונע יבוא של הדברים האלה".

לדבריו, "אנחנו משתמשים כיום בכלי רכב רגילים לשינוע פצצות שלא התפוצצו, וזה מסכן מאוד את הצוות ואת התושבים".

סרטון שצולם במאי אחרי שפצצה מסוג סימן 84 פגעה בביתו של אבו חדאייד בחאן יונס בלי להתפוצץ מראים אותה מועברת באמצעות מנוף לתוך טנדר. "אבל מה אנחנו יכולים לעשות?" שואל מיקאד. "זו עבודה הומניטרית. אנחנו פועלים להיפטר מהמוות ולסלק נזק".

ה-EOD אישר שפינה בעבר גם שרידים נפיצים של טילים שירו חמושים פלסטינים ונפלו לפני שהגיעו ליעדם.

 

החדר הלא נכון

פצצות מודרניות שמוטלות בזמן קונפליקט לא מתפוצצות בערך 5% מהזמן, לפי הארגון הלא ממשלתי הבריטי פעולה נגד אלימות מזויינת (AOAV). זה תלוי בכמה גורמים, ובהם איכות האחסון של הפצצה ומקום יצירתה. רק צה"ל יודע את שיעור הנפלים המדויק שלו. דובר צה"ל לא הגיב לפנייה בנושא.

אבל פצצות סימן 84, השכיחות ביותר בין מה שה-EOD ראו במתקפה במאי, נכשלות כנראה לעתים מזומנות יותר.

בראיון מ-2016 אמר דני פרץ, סגן נשיא להנדסה בתע"ש – כיום חלק מיצרנית הנשק הישראלית אלביט מערבות – אמר שפצצות 84-MK ביחד עם JDAM (תחמושת התקפה ישירה משולבת, ערכות שפותחו בארה"ב שהופכות "פצצות טיפשות" למדויקות באמצעות שימוש ב-GPS), מה שחיל האוויר הישראלי משתמש בו, לא התפוצצו בערך 40% מהזמן במהלך המלחמה בלבנון ב-2006. "ערכת JDAM משנה את ההתנהגות של ה-84-MK", אמר פרץ.

המשמעות היא שבחלק מהמקרים "הפצצה הגיעה ליעד אבל… פגעה בחדר הלא נכון", ובמקרים אחרים "המרעום התנתק מהפצצה והיא לא התפוצצה".

החברה פיתחה בשל כך פצצה חדשה, MPR-500, שלטענתה פוגעת והורסת 95% ממטרותיה – הרבה יותר מה-84-MK, שיעיל רק כ-60% – ושיש פחות סיכוי שתגרום לנזק היקפי.

אבל שלא כמו ב-2012 וב-2014, ב-EOD אומרים שלא מצאו עדויות לכך שנעשה שימוש ב-MPR-500 במאי, אף שצה"ל טען כי השתמש בפצצות החדשות יותר שנמצאות בידיו.

העובדה שישראל הטילה, ככל הנראה ביודעין, פצצות גחמניות וכושלות על עזה מעלה שאלות נוספות לגבי הפרופורציונליות של המתקפה האחרונה, בייחוד כאשר היו בידיה כלי נשק שנחשבים מדויקים יותר. "אם הצבא הישראלי בחר להשתמש בפצצות מדויקות פחות שיש יותר סיכוי שלא יתפוצצו, זה מראה על זלזול מדאיג בניסיון להימנע מהרג אזרחים", אמר ל"מידל איסט איי" מוריי ג'ונס, חוקר ב-AOAV.

משפחת אל-רנטיסי, שביתה במערב עזה נפגע משני טילים ישראליים סביב ארבע בבוקר ב-18 במאי בלי הודעה מראש, נותרה מחוץ לביתה בגלל טיל שלא התפוצץ שעדיין תקוע מתחת לבית. שני בני משפחה, ובהם ילדה בת 14 ואדם בן 27, חוו תסמינים של פוסט טראומה מאז המתקפה.

"אנחנו שוכרים בית ליד ביתנו עד שיפנו את הטיל, אבל לא טוב לנו כאן ואנחנו מרגישים חסרי בית. אנחנו מעדיפים לגור מעל הטיל מאשר להמשיך בחוויית התלישות הזאת", אמר ל"מידל איסט איי" מוחמד אל רנטיסי. "המומחים הזרים שהגיעו לראות את הפצצה אמרו לנו שהם יחפרו חור ידנית מכיוון שהם לא יכולים להשתמש בציוד כבד במקרים כאלה. אנחנו לא יכולים לחכות עד שכבר יפנו אותה".

"זה ממש כמו ההבטחות לשיקום עזה, הם ממשיכים לדחות ושום דבר לא קורה", הוא מוסיף. "המלחמה עוד לא הסתיימה. אנחנו עדיין חיים את הקרב כל יום כל זמן שהטיל עדיין בתוך הבית שלנו".

הכתבה התפרסמה במקור באתר "מידל איסט איי" (MEE). רקן עבד אל רחמן וחוסאם סרהאן מ"מידל איסט איי" השתתפו בהכנת הכתבה. תרגום: יונית מוזס