newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המלחמה העולמית הכלכלית, קווים לדמותה

הסנקציות שמחזקות את מלחמת הגושים של רוסיה וסין מול "המערב", מערכת הסחר שיוצאת מאיזון שאף פעם לא היה מאוזן, והאוליגרכים שמתגלים כחזקים יותר ממדינות. הערות ראשונות על הכאוס הכלכלי שהפלישה הרוסית לאוקראינה גרמה

מאת:
מרחיבים את שיתוף הפעולה הרחב ממילא. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ונשיא סין, שי ג'ינפינג (צילום: הקרמלין)

מרחיבים את שיתוף הפעולה הרחב ממילא. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, ונשיא סין, שי ג'ינפינג (צילום: הקרמלין)

ביום שישי, 26 בפברואר 2022, התקיים דיון במועצת הביטחון של האו"ם על הצעת החלטה לקרוא לרוסיה לסגת מיד מאוקראינה, תוך גינוי חריף של הפלישה. עצם קיומו של הדיון היה אידיוטי למדי, אפילו מבחינה סמלית. לרוסיה יש זכות וטו במועצה, ואף אחד לא חשב שהיא לא תנצל אותה. אבל בכל זאת קרה שם דבר מעניין. למרות הלחצים הכבדים על כל החברות האחרות, שלוש מדינות נמנעו – סין, הודו ואיחוד האמירויות.

ביום רביעי שלאחר מכן, 2 במרץ 2022, התקיים עוד דיון סימבולי וחסר משמעות מעשית במליאה הכללית של האו"ם על גינוי חריף לרוסיה. מכל הכותרות עלה שהוא עבר "ברוב מוחץ". זה לא מדויק.

מבחינת מספר המדינות, זה נכון: 141 מדינות תמכו בגינוי, לעומת 5 מתנגדות, 35 נמנעות ו-12 מדינות שלא נכחו בהצבעה. אבל ב-52 המדינות שהסתייגו מהגינוי בצורה כזאת או אחרת חיים כ-54% מאוכלוסיית העולם (ברוסיה, הודו וסין חיים 35% ממנה). אם רוצים לדבר על סדר עולמי חדש, ההצבעה הזאת יכולה להיות מקום טוב מאוד להתחיל בו.

אין שום דרך לדעת כרגע שום דבר על המאוויים והרצונות, ואפילו על האינטרסים המיידיים, של השחקנים הגדולים בזירה. כל מי שטוען אחרת מקשקש. אבל העמקה מגלה שרוסיה עשויה להיות שחקנית משנה במאבק הגדול יותר. נראה די ברור שמאחורי המלחמה האיומה, ניתוחי האישיות של פוטין והוויכוחים המתעוררים בעניין הפליטים – עומד פיל עצום ואדום, דהיינו סין. ושהמערב הגיע לסכסוך הלא בלתי צפוי הזה הרבה יותר חלש ממה שאנחנו מוכנים להודות.

יכול להיות שסין דחפה את נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, לצלול למים האלה, כדי לבחון את עומקם – מי יודע מה שמע זבוב על הקיר בפגישה בין פוטין לנשיא סין, שי ג'ינפינג, בפברואר. יכול להיות שארה"ב דחפה לזה, כי סברה שהצד השני עוד לא מוכן מספיק, ומערכת ההגנה הכלכלית שבנה לא תחזיק מעמד. יכול להיות שפוטין קפץ מוקדם מדי, כי סטרואידים עשו לו פסיכוזה. יכול להיות שהוא החליט שאחרי היערכות של שנים, זה הרגע המתאים.

יש בוודאי עוד הסברים רבים וטובים, אבל אף אחד מהם לא משנה כרגע. מה שקורה עכשיו הוא showdown דרמטי, חשיפת קלפים במגוון חזיתות משמעותיות. המשחק עלה דרגה, ההימורים גבוהים מאוד, ואין שום דרך להעריך איך, ואפילו לא מתי, הוא יסתיים – ללא קשר לאיך ומתי תסתיים המלחמה הזוועתית הספציפית הזאת.

1. קולוניאליזם מודרני

כשהתותחים רועמים, עיקר תשומת הלב מוקדשת, ובצדק, לסבל האנושי הנורא שנגרם. אך חלק לא מבוטל מהדיון, שבעיני הוא הסחת דעת נוראית, מוקדש לשאלות מי התחיל, מי אשם, מי הרע ומי הטוב. זו הסחת דעת, כי השאלה איך מפסיקים את הסבל האנושי הנורא אינה זקוקה להצדקות. היא זקוקה בעיקר להבנה מעמיקה: מה ה"משחק", מי השחקנים, מהן נקודות הלחץ הרלוונטיות, ואיך לוחצים עליהן בצורה אפקטיבית.

הרצון לא לפתוח במלחמת עולם, שהסבל האנושי שתגרום לו הוא מפלצתי גם ביחס למה שקורה עכשיו (ושעניין ה-MAD – הרס ודאי הדדי – עדיין תקף לגביה), הוא הגיוני. מחרחרי המלחמות נתונים להזיות, ויש לקוות שדרכם לא תצלח. אבל קשה להתעלם מהעובדה שבפועל כבר מתרחשת מלחמת עולם, או לכל הפחות מאבקי כוח ושליטה דרמטיים מאוד בין סוג של "גושים" חדשים.

את המלחמה צריך פשוט להפסיק. טנק רוסי פגוע במריופול (צילום: ויקימדיה CC BY 4.0)

את המלחמה צריך פשוט להפסיק. טנק רוסי פגוע במריופול (צילום: ויקימדיה CC BY 4.0)

המלחמה הזאת מתרחשת כבר שנים מתחת לפני השטח שמתגלה בפנינו ברוב חלקי התקשורת. היא מתרחשת במגוון של חזיתות קשורות: סחר והשקעות, פיננסים, מטבעות וכו'. הסנקציות שבחר המערב לנקוט, בהובלה אמריקאית בולטת מאוד, מעלות אותה לקדמת הבמה. אך בזמן שהתקשורת הרוסית (והסינית), מהדהדת בכפייה את הנרטיב שדוחף פוטין, התקשורת המערבית מהדהדת, במידה רבה ומרצון, את הנרטיב שדוחפת ארה"ב. והוא לא ממש מדויק.

ההכרזות הדרמטיות מדברות על סנקציות "חסרות תקדים" שאמורות "להוריד את הכלכלה הרוסית על ברכיה", או לגרום לקומץ של עשירים להוביל מהלך להדחת פוטין. ברמה הלא אישית, מדובר בעיקר בסנקציות בתחומי הסחר, הפיננסים והמטבע. בחינה שלהן מגלה פרצות, סייגים וחורים. אבל גם בלי זה, הרטוריקה הדרמטית אינה מתיישבת עם המציאות, המורכבת קצת יותר.

אם בודקים, למשל, מה משותף לרוב הנמנעות והלא נוכחות בהצבעה ההיא במליאת האו"ם, רואים שרובן חברות במה שזכה לכינוי "פרויקט התשתיות הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית": פרויקט "החגורה והדרך" הסיני. בשטחיות, מדובר בפרויקט של סחר והשקעות, שבו סין שמה הרבה כסף על תשתיות פיזיות ואחרות במדינות שונות (או כפי שיגידו הציניקנים, "קונה" אותן), מתוך מטרת-על להקים מחדש את "דרך המשי" ולהשתלט על הסחר הגלובלי.

בסופו של יום, הגרסה הסינית של הקולוניאליזם המודרני משתלמת הרבה יותר למדינות החברות מאשר מלכודות החוב והפירוק הכלכלי, שמגיעות עם הגרסה האמריקאית שלו, דרך קרן המטבע הבינלאומית. אבל זה כלשעצמו נושא גדול ומורכב, שקצרה היריעה מלדון בו כאן.

רוסיה נמצאת במיזם הזה משלביו הראשונים. בין הפרויקטים שסין ורוסיה בונות ביחד נמצאת דרך המשי הפולארית (בקוטב הצפוני), ויש כבר צינור נפט וגז פעיל ביניהן – הכוח של סיביר – ובעתיד הלא רחוק מתוכנן הכוח של סיביר 2.

מבחינת סחר חוץ, שותפת הסחר הגדולה ביותר של רוסיה היא סין, במרחק גדול משלוש האחרות (שהן גרמניה, הולנד וארה"ב, בסדר הזה). יש מי שמציינים שבחישוב כללי, האיחוד האירופי הוא שותף הסחר הגדול ביותר של רוסיה. גם אם נניח שזה נכון (וקשה להניח את זה, מכיוון שהאיחוד לא סוחר כגוש ויש בו חוסר איזון פנימי די גדול), מדובר בשותפוּת סחר שמבוססת בעיקרה על יצוא אנרגיה מרוסיה לאיחוד, כלומר יחסי תלות די כבדים, כשרוסיה היא הצד החזק.

קל מאוד להפסיק יבוא שמהווה חלק שולי מסך יבוא האנרגיה שלך, בייחוד כשמדובר במפיקת הנפט הגדולה ביותר בעולם כיום (כן, זו ארה"ב). קשה יותר כשמדובר ב-40% ויותר, כשהחימום שלך בחורף ארוך וקר תלוי בזה, וכשאין אצלך אפילו טיפה של נפט או גז, כמו במקרה של גרמניה ומדינות אירופיות נוספות.

מבחינת רוסיה, במקרה הזה סין בהחלט מיצבה את עצמה כאלטרנטיבה. בפגישה בין שי לפוטין בפברואר הוכרז ברוב פאר והדר על הכוונה להגדיל משמעותית את הסחר בין שתי המדינות (שבכל מקרה זינק בשנים האחרונות). ויש לו לאן לגדול. סין מייבאת כיום הרבה אנרגיה מרוסיה, אבל חיטה, למשל, היא מייבאת בעיקר מהמערב.

רוב היבוא הרוסי כבר מגיע מסין כיום, וסביר להניח שגם שם יש פוטנציאל גידול לא קטן. וכל זמן שהסנקציות לא מגיעות לחברות צד שלישי, סין לא צפויה לשנות את התנהלותה, כפי שכבר הודיעה רשמית. וסנקציות כאלה יהיו די שקולות להצטרפות של נאט"ו כולה למלחמה.

סין היא גם חוצץ מסוים בתחום הסנקציות על הגישה של רוסיה לרזרבות המט"ח העצומות שלה, שאותן הגדילה במשך שנים כדי שיסייעו לה להתמודד עם סנקציות כגון אלה. כיום, רק 6.6% מרזרבות המט"ח של רוסיה מוחזקות בארה"ב, ו-13.8% מהן מוחזקות במטבע הסיני, היואן. החלק המשמעותי ביותר, 21.7%, מוחזק בתוך רוסיה, בזהב.

מכיוון שזה עולם ציני, לא בלתי סביר שסין תנצל את המצב כדי להוריד עלויות עד כמה שאפשר, אבל לא עד כדי מכירת חיסול מוחלטת. בסופו של דבר, עם כל הדיבורים המנופחים על גאווה לאומית, פוטין עלול למצוא את עצמו מוחזק קצר על ידי שי, כמו שהוא מחזיק כיום את נשיא בלרוס, ויקטור לוקשנקו. ואולי אף מחולץ צבאית ו/או כלכלית (לפחות האמריקאים רומזים שיש איתותים בכיוון הזה). במובן הזה, הוא הרבה יותר דומה למוסוליני מאשר להיטלר. כמובן שאי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים.

בחזית הפיננסית והבנקאית קיבלנו חרך הצצה למאבק העולמי הזה דרך הסנקציה שזכתה בימים הראשונים למשבר לכינוי המנופח "הסנקציה הגרעינית", דהיינו ניתוק חלק מהבנקים הרוסיים ממערכת SWIFT. סנקציה שמכוונת ל"צנרת" של השווקים האלה – מערכות התשלומים.

הרבה מלל נכתב על ה-SWIFT ברגעים הראשונים האלה, לכאורה כדי להסביר מה זה ולמה זה חשוב. פחות הזכירו שהמערכת, שהוקמה בשנות ה-70 של המאה שעברה, היא מיושנת ומסורבלת, והשימוש בה יקר למדי (ושצמחה סביבה תעשייה שלמה של מתווכים גוזרי קופונים).

ל-SWIFT לקח הרבה מאוד שנים להתעורר ולהשיק גרסה קצת יותר עדכנית (GPI, הושקה ב-2017), שבה חברים כיום כ-3,000 מוסדות פיננסיים, והיא כבר אחראית על חצי או יותר מהתנועה. באופן טבעי ולנוכח הפריחה הגדולה בתחום הפינטק, עד שהיא התעוררה צצו לה כבר מתחרות. כמובן שהן עדיין קטנות משמעותית ממנה, וחלקן מכוונות רק לשכבת המתווכים.

אבל יש פה עניין עמוק יותר. אף שארה"ב אינה הבעלים של SWIFT, אלא קואופרטיב של בנקים אירופיים שיושב בבלגיה, השליטה שלה במערכת היא די מוחלטת. ולא רק מבחינת המטבע הנסחר, אלא גם מבחינת הגישה – ב-2017 נחשף, למשל, ש-NSA נמצאים בתוך קרביה.

לסין, רוסיה ואיראן (שהבנקים שלה נותקו מ-SWIFT ב-2012) יש כבר סוג של "צנרת" חלופית פעילה. היא לא באמת חלופה, לא טכנולוגית ולא מבחינת מספר המוסדות הפיננסיים הפעילים בה. אבל אם חופרים קצת יותר לעומק גם כאן, מגלים אולי את היוזמה היומרנית ביותר של סין: מערכת תשלומים מבוססת בלוקצ'יין, שהסחר בה יתנהל במטבעות דיגיטליים של בנקים מרכזיים. בשליטה סינית, כמובן. שהוגדרה כבר כ"סיכון ביטחוני" לארה"ב.

כנראה שה"צנרת" הסינית היומרנית הזאת לא תחלץ את רוסיה במצבה כיום. אבל סביר מאוד להניח שהזעזועים הנוכחיים יאיצו מאוד את קצב התפתחותה. אחרי הכל, זה הכיוון שאליו הולך העולם, לא? וארה"ב כנראה די מפגרת מאחור במשחק הזה, אף שנראה שיש התעוררות מסוימת בתחום שם בימים אלה. מעניין למה.

2. היבריס

מערכת ברטון וודס הוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה, מתוך כוונה למנוע את הישנותו של הכאוס הכלכלי שתרם רבות לאווירה הפוליטית שהובילה למלחמה. זאת, באמצעות הצמדת שערי החליפין של מטבעות המדינות השותפות בה לדולר (במקום תקן הזהב, שנזנח אחרי מלחמת העולם הראשונה), והקמת מוסדות שאמורים לסייע בשמירה על היציבות הפיננסית הגלובלית: קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי (ובהמשך גם ארגון הסחר העולמי).

במערכת הזאת תמיד היתה דומיננטיות אמריקאית, אבל במשך זמן מה היא פחות או יותר מילאה את תפקידה נאמנה. עד שארה"ב פירקה אותה. בהמשך פורקה גם מדינת הרווחה, ועימה הלך וקרס מעמד הביניים. הכל בשם הניאוליברליזם. כמו שברמת הפנים כל יחידה אינדיבידואלית (פרט, משפחה) הפכה ליחידה תחרותית, ברמה הגלובלית כל מדינה הפכה למתחרה שצריכה להציג יתרונות מסוימים בשווקים מסוימים.

למרות זאת, בסופו של יום מה שיוצרת הגלובליזציה הניאוליברלית (בין אם לשמה או שלא לשמה) היא רשת כל כך מסועפת ומורכבת של תלות הדדית, עד שפריעתה אמורה להיות מאוד לא משתלמת לכולם – מאזן אימה שעשוי להיות יותר חזק אפילו ממאזן האימה הגרעיני.

לעניות דעתי, בסופו של דבר זו הכוונה מאחורי האמירה שלא תיתכן מלחמה בין שתי מדינות שיש בהן סניף של מקדונלדס. היבריס הלניסטי שבסיסו בשקר, ויותר דומה ל"תקענו אצלכם דגל של מקדונלדס – אתם שלנו". ברור שמאזן הכוחות אינו שקול או הוגן בשום צורה שהיא, ואף פעם לא היה.

ההכרה בחוסר ההוגנות הזה היתה בסופו של יום מה שפירק את המאמצים לכונן הסכם סחר גלובלי (מה שכונה "שיחות דוחא") מתישהו בתחילת שנות האלפיים, אבל לא את הרוח שעמדה מאחוריו, שבאה לידי ביטוי בהסכמי סחר טרנס-אטלנטיים ואזוריים שונים.

אין דבר שפורע את ההגיון הזה יותר מפלישה צבאית אולד פאשנד, כמו זו שעשה פוטין. פתאום עולים שוב מושגים כמו ביטחון אנרגטי וביטחון תזונתי כמשהו ש-אוי, כמה חבל שלא חשבנו עליו לפני שקידמנו ליברליזציה ופתיחה מוחלטת של שווקים שחיסלה שווקים מקומיים, במקרה של המזון; או – כמה חבל שלא טרחנו להשקיע ממש בתשתיות של שווקים אלטרנטיביים, במקרה של האנרגיה.

הטיימינג של פוטין הוא די מוצלח (מבחינתו) כאן, מכיוון שהאינפלציה במערב התחילה להרים את ראשה עוד לפני הפלישה. בשבועיים האחרונים, כל מחירי התשומות כמעט לכל דבר שאנחנו צורכים זינקו בחדות. בקונסטלציה הכלכלית הקיימת, שלא באמת התערערה בקורונה, מה הסיכוי שההתייקרויות האלה לא יגולגלו על הצרכנים? ככל הנראה קרוב לאפס. כבר עכשיו מדברים על זה במונחים של מחיר המלחמה הבלתי נמנע, ואפילו במונחים של מס התנגדות לתוקפן.

מכיוון שהשכר בסופו של יום עדיין די תקוע ובוודאי שלא יעלה באותו שיעור, הסיבולת שיש לאזרחי המדינות הניאוליברליות לגל התייקרויות כזה אינה גדולה מדי. כפי שאמרה לי אמריקאית אחת, רוב האמריקאים בקושי מרוויחים 14 דולר לשעה, איך הם אמורים לשלם 7 דולרים לגלון (כ-4 ליטרים) דלק?

התשובה שלו לאזרחים שלו לא מספקת. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן (צילום: הבית הלבן)

התשובה שלו לאזרחים שלו לא מספקת. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן (צילום: הבית הלבן)

התשובה של נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, לשאלה הזאת היתה – אין מה לעשות, תפנו לפוטין בעניין. אלא שזה הימור די קיצוני, לנוכח העובדה שהציבור בארה"ב לא נוהג להצביע על סוגיות חוץ, ובחירות האמצע הן קרובות – אבל לא מספיק קרובות כדי שאפקט עליות המחירים לא יורגש בצורה כואבת, ויכבה את רוח הקרב הפטריוטית.

ב"אקונומיסט" ניסחו את העניין הזה בצורה חריפה עוד יותר, במאמר שכותרת המשנה שלו היא " The world must rise to the challenge". לטענת המחבר, הפלישה הרוסית לאוקראינה והסנקציות המערביות גרמו לזעזוע הגדול ביותר בשוק הסחורות מאז 1973, ולשיבוש הגדול ביותר באספקת החיטה מאז מלחמת העולם הראשונה.

הוא מזכיר שעליות חדות במחירי המזון ב-2007-2008 הובילו למהומות ב-48 מדינות, וגם את מחאת האפודים הצהובים, שפרצה בצרפת ב-2018 בעקבות התייקרות הדלק.

כל זה, לדברי המחבר, מאיים לפגוע בתגובה המערבית לפלישה הרוסית. "ככל שהמצוקה הגלובלית תגבר, כך יהיה קשה יותר להצדיק את הסנקציות, ופוטין עשוי לחשוב שכל מה שהוא צריך לעשות זה רק לחכות שזה יעבור", נכתב.

חלק מהפתרונות המוצעים ב"אקונומיסט" הם צפויים ומפחידים לא פחות, כמו חידוש הפראקינג והשימוש בפחם. אך מעניינת במיוחד האמירה ש"ממשלות במדינות עשירות עשויות להצטרך להגן על העניים מבית באמצעות חלוקת כספים… תמריצים יכולים להוביל לעלייה בריבית או במסים, אבל זה סיכון ששווה לקחת כדי להגן על העולם מהתוקפן".

בנוסף, "המדינות העשירות במערב צריכות להגן על המדינות העניות באמצעות חיזוק רשת הביטחון הפיננסית הגלובלית". כלומר – הלוואות קרן מטבע בתנאים נוחים, ובאירופה – אג"ח כלל אירופי (חוב משותף). כשיוון העלתה את הרעיון הזה ב-2015, הוא נדחה באלימות על ידי גרמניה. גם כיום זה נשמע לי כמו פנטזיה. אבל מי יודע.

ב"ניו יורק טיימס" התחזית היא אפילו דרמטית יותר: הסנקציות, נטען שם, מתחילות להיתרגם לאינפלציית מזון בארה"ב, ובהחלט ייתכן שיובילו למשבר של רעב ברחבי העולם בחודשים הקרובים. ובכל מקרה, מדובר במס רגרסיבי שהוטל על אוכלוסיית העולם – שייפגע בצורה הקשה ביותר בחלשים ביותר. למעשה, יש כבר תחזיות אימה שטוענות שהמלחמה באוקראינה עלולה לדחוף כחצי מיליארד איש לאי ביטחון תזונתי עד כדי רעב כבד.

מהצד השני, על אף כל המשאבים ורווחי הנפט, רוסיה היא מדינה ענייה במונחי תמ"ג לנפש. הרבה יותר ענייה מכל מדינות המערב. מאז סיפוח האי קרים והסנקציות שבאו בעקבותיו, הוא גם נמצא בירידה. לאזרחים הרוסים יש פחות מה להפסיד מאוכלוסיית המערב, אף שברור לגמרי כיום שהם יספגו את הפגיעה הקשה ביותר מהסנקציות, ולא אף אוליגרך.

בכל מקרה, הדיבור על פגיעה ממוקדת במיליארדרים שלהם נשמע מגוחך, לנוכח העובדה שכבר שנים ארוכות האוליגרכים הרוסים, כמו מיליארדרים אחרים בעולם, מאחסנים את עושרם בכל מיני מקומות שאיש לא יכול להגיע אליהם.

עוד ב-2012 העריכו בארגון Tax Justice Network שבמקלטי מס מוחבאים בין 21 ל-32 טריליון דולר. סביר להניח שהנתון המפלצתי הזה רק גדל עם השנים. בדו"חות העדכניים שלהם, מעריכים בארגון שמדינות מאבדות בממוצע 486 מיליארד דולר בשנה בהעלמות מס של תאגידים ואנשים פרטיים. וברוסיה ממילא היקף הכלכלה השחורה גדול מאוד (הערכות מ-2018 מעמידות אותו על כ-45% מהתמ"ג).

חוץ מזה, ממש לא ברור שמדינות המערב רוצות לעורר את השרץ הזה, של השפעת המיליארדרים ותאגידי הענק על הפוליטיקה. בטח שלא בארה"ב עם הסיטיזנס יונייטד; או השמרנים הבריטים, שחיים על כספי אוליגרכים רוסים. ולא רק הם.

אותו ארגון צדק במסים הפיק עכשיו מסמך שכותרתו: "עשר דרכים לחשוף את הנכסים המוחבאים של האוליגרכים הרוסים". הדרכים האלה כוללות פחות או יותר את פירוק כל המערכת המורכבת של סיבוכיות וסודיות שמאחוריה מסתתרים עשירי העולם. אפשר גם להתחיל בהצעה צנועה יותר, כמו סגירת כל מקלטי המס. יש לי תחושה שהסיכוי שההצעות האלה יאומצו שואף למינוס. אבל מי יודע.

3. ציניות, ובכל זאת תקווה

אין בדברים אלה שום כוונות לתת תחזיות או לנסות לפרשן את מה שקורה עכשיו. אני לא חושבת שמוקדם מדי לתת פרשנות למהפכה הצרפתית, אבל אני בהחלט חושבת שאין שום דרך לדעת מה באמת מתרחש בעת ההתרחשות עצמה.

יש כל כך הרבה חדרים סגורים שבהם קורים דברים משמעותיים שאין כמעט לאף אחד גישה אליהם, ומפת האינטרסים מורכבת מיותר מדי גורמים ומשתנים שפועלים בו זמנית. ואפילו אין לנו מחשבי על שיכולים לנתח אותה ולתת תחזיות, נכונות יותר או פחות, כמו במקרה של מזג האוויר.

סוג נוסף של דיון שאין לי שום כוונה להיכנס אליו הוא הדיון הפסאודו-מוסרי. מלחמה היא דבר נורא, לא משנה איפה היא מתרחשת, מי פתח בה ומאילו סיבות. ברמת ה"מדינות", או ה"מנהיגים", דיון מוסרי הוא קשקשת צינית. ההנחה הבסיסית, שמגובה שוב ושוב במציאות, היא שלאף אחד מהם לא אכפת מחיי אדם, מעבר לשימוש בהם ככלי משחק להשגת האינטרסים שלהם.

לא צריך אפילו ללכת למחוזות מרוחקים מדי כדי לומר את זה. לביידן לא היה אכפת מחיי האזרחים בסרביה יותר מאשר לפוטין אכפת מחיי האזרחים באוקראינה. ולאיש לא אכפת מהמלחמה שהסעודים, במימון וחימוש אמריקאי, גרמני, בריטי ומה לא, מנהלים גם עכשיו בתימן, ותמונות הילדים המוזלמנים והמתים שמגיעות משם לא מתפרסמות בכותרת ראשית של אף עיתון.

וזה שבמקום פוטין הצדיקים הגדולים פונים עכשיו לנשיא ונצואלה, ניקולס מדורו, שרק לא מזמן מילא בעצמו תפקיד של שטן בגודל כלשהו; או לסעודיה, שרק השבוע הוציאה להורג 81 בני אדם; וזה שבקרב טייקוני הדלקים המאובנים בארה"ב יש עכשיו שישו ושימחו רציני; ואני אפילו לא נכנסת לשמחות שבוודאי מתרחשות בתעשיית הנשק, לאחר שהמסקנה של האיחוד האירופי מכל זה היתה להגדיל תקציבי ביטחון. או לזוועות הכיבוש הנמשכות באין מפריע כאן מדי יום ביומו. אין בדברים האלה שום וואטאבאוטיזם, רק עובדות.

העורך והפרשן הכלכלי הוותיק אמברוז אוונס-פריצ'רד סיים את מאמרו בעניין ההיערכות הכלכלית של פוטין לפלישה במילים: "ציניות מוחלטת היא בדרך כלל ההימור הטוב ביותר". קשה להתעלם מהאמת שבדברים האלה, שלא לומר הפיתוי. אבל אני מעדיפה דווקא לסיים במקום אחר, במילותיו של ברטולד ברכט:

המלחמה שתבוא

אינה הראשונה. לפניה היו

מלחמות אחרות.

כשהאחרונה הסתיימה

היו כובשים ונכבשים.

אצל הנכבשים, האנשים הפשוטים

רעבו. אצל הכובשים

האנשים הפשוטים רעבו גם.

(ברטולד ברכט, שירים 1913-1956, תרגום שלי)

כל האסונות מעשי ידי אדם מגיעים מאותו מקום, ציני וקר. אבל לסולידריות יש כוח עצום, והאנשים הפשוטים שעליהם מדבר ברכט, כשהם פועלים ביחד, הם הרבה יותר חזקים ממה שהיו רוצים שנחשוב.

הפגנות או תרומות מסוגים שונים למותקפים ופליטים כאלה ואחרים זה נחמד, אבל לא מוציא אותנו ממעגל הקסמים הזה. וגם לא התמרמרות על ההתעלמות מפליטים ומדוכאים שאינם בניוז סייקל הנוכחי. כל אלה הם, כאמור, הסחות דעת. חמלה אינה משאב מתכלה, אבל היא בהחלט נשחקת בעולם הזה. הכיוון האפקטיבי היחיד יהיה פירוק של השיטה החברתית-כלכלית שיוצרת את כל הזוועות האלה, והמערכת הפוליטית המכורה והרופסת שמתחזקת אותה.

דמיינו, למשל, מצב שבו במקום מה שקורה עכשיו – כלומר הגדלת תקציבי ביטחון, חזרה לשימוש בפחם ותחנונים בפני דיקטטורים אחרים שיסייעו למלא את החוסר בנפט ובגז – יכריזו כל מדינות המערב על השקעת כל הכסף העצום הזה באופן מיידי בסיוע ישיר למוחלשים, ובהרחבת והקמת תשתיות של ביטחון תזונתי ואנרגיה מתחדשת.

צעד כזה הוא הרבה יותר הגיוני מאשר הצעדים הנוכחיים, שמחזקים את האוליגרכים המערביים בתעשייה הביטחונית ובתעשיית הדלקים המאובנים, כלומר מחזקים את מעגל הקסמים של השחיתות, התלות והאלימות – במקום לשבור אותו. הוא בוודאי הרבה יותר הגיוני ממלחמת עולם. זה צעד שממש יחליש את רודני העולם, גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. ואנחנו יודעים היטב מדוע זה לא מה שקורה.

כדי שזה יקרה, אנחנו נדרשים קודם כל להעמיק את ההבנה, ולהתנגד לסיפורים שטחיים ואינפנטיליים של שחור-לבן, רשע-גיבור, שמאכילים אותנו מכל כיוון. העולם מורכב מאוד. תמיד היה. אין שום אפולוגטיקה לשום צד בהכרה המאוד בסיסית הזאת. להיפך. דווקא אימוץ הסיפור הפשטני, מכל כיוון שלא יבוא, הוא בדיוק מה שהופך אותנו לאידיוטים שימושיים.

השיטה החברתית-כלכלית הזאת, כמו אלה שהיו לפניה, אינה גזירה משמים ואינה חקוקה בסלע. היא תלויה במידה רבה בקבלה שבשתיקה ובעצלות של ההמונים. בערות היא כוח, אבל הוא ניתן לפריעה. וזה אולי המקום היחיד שבו אפשר למצוא היום איזשהו שמץ של תקווה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf