המלחמה המזויפת בין הורים למורות
מרגע שהתחילו להתייחס למערכת החינוך במונחים של רווח והפסד, הדרך היתה קצרה לראות במורות שמרטפיות. הקורונה הקצינה את המצב הזה. ההורים צריכים להבין שהבעיה במערכת, לא במורות
להורים היה קשה מאוד בתקופת הקורונה. הם היו צריכים לטפל 24/7 בילדיהם. המורות, מצידן, עסקו בהעברת שיעורים דרך אמצעים טכנולוגיים. כולם רצו לחזור לשגרה. אבל מה היא אותה שגרה? ומדוע היה קשה? מה תפקידם של ההורים ומה תפקיד המורות?
הורים מתקוממים נגד המורות, במקום נגד המערכת. הורים מלווים את בתם לבית ספר. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)
אחת המהפכות החשובות ביותר בהיסטוריה האנושית היתה מהפכת החינוך הציבורי. המהפכה הזו התחילה להתנסח בתחילת המאה העשרים וקיבלה תאוצה לאחר מלחמת העולם השנייה. כל מאבק לאומי, כל מאבק אנטי-קולוניאלי, הרבה מהדרישות של מעמד הפועלים בעולם הראשון – נעו סביב שאלת החינוך הציבורי וזכותו של כל ילד לקבל חינוך.
מאבקים נגד גזענות ונגד אפליה התבססו בין היתר על התביעה לחינוך שווה לכל. נכון שהדבר לא הביא לשוויון בין ילדים. המעמד, צבע העור, הלאום, העדה, המגדר ממשיכים עד היום לשקף פערים ואי השוויון. ואולם זהו עולם אחר לגמרי ממה שהיה בתחילת המאה העשרים. לפני מלחמת העולם השנייה, החינוך היה זכות יתר של האליטות. ילדיהן, ברובם, התחנכו במסגרת חינוך פרטני (מורים הגיעו ללמד בבית העשירים; ומהתיכון והלאה למדו במסגרות פרטיות, כולל האקדמיה).
למרות שלא עבר הרבה זמן מאז, העולם שאנחנו חיים בו היום ביצע ברובו המכריע את המהפכה החינוכית, לפחות במה שנוגע לחינוך היסודי וחלק מהחינוך התיכון. נכון, כפי שמציין גיל גרטל ב"שיחה מקומית", חינוך חינם מהגיל הרך הוא כרגע משאלה בלבד, אבל המהפכה החינוכית כבר התחוללה. עד אותה מהפכה, העניים, המוחלשים, הפועלים והאיכרים למדו בתוך המסגרות הקהילתיות: הבית, המשפחה המורחבת, הקהילה. ילד למד מאביו. ילדה מאמה. כורה פחם או איכר למדו תוך כדי התנסות. שוליית בית מלאכה למד את מקצועו תוך כדי עבודתו.
החינוך הציבורי לא רק פתח פתח לשינויים גלובליים מבחינת ניעוד חברתי, אלא גם גרם לשינוי מהותי במבנה העבודה ותפקידי המשפחה. הוא אפשר כניסה של נשים לכוח העבודה. תפקוד ההורים והמשפחה הגרעינית השתנה. חלק גדול מהלמידה של הילדים והחיברות שלהם עבר לאחריותם של בתי הספר. אין זה אומר שלמשפחה אין השפעה, אולם חלוקת העבודה השתנתה. ההורים יכלו לסמוך על בתי הספר שילמדו את ילדיהם קרוא וכתוב ויעניקו להם השכלה כללית וידע במדעים.
כל המנגנון החינוכי הציבורי עבד כל עוד מדינת הלאום העניקה לו תפקיד מרכזי. זה התחיל להשתנות אחרי שרונלד רייגן ומרגרט תאצ'ר עלו לשלטון בארה"ב ובבריטניה. התורה הניאו-ליברלית הגדירה את החינוך הציבורי כ"גרעוני". ואכן, כמו הרבה סקטורים ציבוריים, החינוך אינו יוצר רווח במובן הקפיטליסטי. הוא נתפס כמי שמייצר גרעון תמידי, ומכאן שיש לקצצו בשיטות שונות. אחת מהשיטות לקיצוץ היא לטעון כי "המורים אינם איכותיים" ו"צריכים חינוך איכותי, וחינוך כזה הוא רק יכול להיות פרטי".
מכאן הדרך קצרה לאמירות שהמורות הן רק שמרטפיות לצרכי ההורים, "יש להן המון חופשות", ומגיע להן שכר רעב. הורים, בייחוד מהמעמד הבינוני, מרבים להתלונן כנגד המורות, והמורות מצידן חוששות מההורים המתנהגים כאילו הם גם עורכי דין וגם המשקיעים הראשיים בחינוך ילדיהם.
המדיניות הליברלית של הממשלות השונות וגם של משרד החינוך מתבססת על קיצוצים דרסטיים בחינוך הציבורי. צפיפות הולכת וגוברת בכיתות, קיצוץ בתקציבי הבנייה בבתי הספר, קיצוצים רוחביים בכל מיני מקצועות שלא נחשבים ליבה, כגון אומנות או ספורט. חלוקה בלתי שוויונית בין החינוך הכללי לבין החינוך הממלכתי- דתי, המקבל כמעט פי שניים שעות תקן ועוד. וכמובן, השכר למורות שהוא מהירודים במשק.
במקביל צצו סתי ספר פרטיים או פרטיים למחצה, המיועדים לתת מענה לשכבות המעמד הבינוני. בו בזמן, האיכות במערכת החינוך הציבורית הממלכתית הכללית נשארה ירודה. למערכת הזו מגיעים, בלית ברירה, השכבות המוחלשות או מי שידם אינה משגת לשלם תשלומי הורים המטפסים לפעמים לרמה של לימודים אוניברסיטאיים.
מול התנאים הבלתי אפשריים האלה, ההורים מתקוממים. אבל לא נגד המערכת, אלא כנגד המורות. זהו כשל תודעתי, בייחוד מצד השכבות המבוססות, שעדיין מאמינות שכך הם יפתרו את הבעיה שלהן.
משבר הקורונה הביא לשיא את התכתשות בין מורות והורים. המורות נדרשו ליותר עבודה בתנאים לא תנאים. ההורים יצאו מדעתם כי לא ידעו איך לפקח על הלימוד של ילדיהם וגם לאפשר להם פנאי לאורך יום שלם. באמצע עמד משרד חינוך כאוטי, שרק הצליח לבלבל יותר.
ההורים אינם יודעים איך להתנהג, לא בגלל שהם "רעים" או חושבים שהילדים שלהם לא נמצאים בתחום אחריותם. הם פשוט לא יודעים לעשות זאת. הם לא יודעים שהחברה השתנתה.
מסיבה זו חשוב שהסולידריות בין הורים למורות תתקיים דווקא בזמן משבר החינוך. דוברים ו"מומחים" מטעם עצמם לענייני הורות ניסו עשות סדר בכאוס. אולם הם לא יביאו את הישועה. המאבק צריך להיות בתוך המערכת החינוכית, לא נגדה.
ד"ר מרסלו מנחם וקסלר הוא מרצה בסמינר הקיבוצים. יועץ לארגונים בנושאי חינוך לילדים, נוער וקהילות מוחלשות ובסיכון בארץ ובעולם.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
