newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

המינהל האזרחי חזר לאל-רכיז. הפעם כדי להחרים שירותים

תושבי אל-רכיז בדרום הר חברון התעוררו הבוקר שוב לקול הדחפורים. הם לא הבינו מה עוד יש להרוס בכפר שלהם, אבל אז הם גילו: הדחפור עם הכף המשוננת בא לעקור את תא השירותים

מאת:

גנבו הבוקר שירותים. הגיעו לפה, לדרום הר חברון, ליישוב אל-רכיז. כאן ירו בהארון אבו עראם בינואר. עכשיו שוב הגיעו. כוח צבא גדול. כחמישים חיילים ושני פקחים של המינהל האזרחי, ובולדוזר עם כף משוננת. מאז הירי לא שבו לפה. בשש בבוקר הם הגיעו. כך התחיל היום.

חזרו להרוס בפעם הרביעית תוך חצי שעה. דחפור עוקר את תא השירותים באל-רכיז (צילום: alliance for human rights)

חזרו להרוס בפעם הרביעית תוך חצי שנה. דחפור עוקר את תא השירותים באל-רכיז (צילום: alliance for human rights)

התושבים של אל-רכיז יצאו החוצה. בקושי מתעוררים. זה יישוב קטן, אני מזהה פה את רוב הפרצופים. אין להם כביש סלול. ותשתיות. אין כלום. כל מה שבונים – נהרס. אף שהתושבים נמצאים על אדמתם הפרטית, זה לא חשוב. הצבא דוחה את כל הבקשות שלהם להיתרי בנייה. לא משנה מה. בלי סיבה הגיונית. פשוט כדי שיעזבו. אין להם דרך לבנות חוקי. אין להם איך לחיות. ואז מספרים לכם שהם פושעים, שזה באשמתם, וכולם מהנהנים ושותקים.

אף אחד לא התקרב לחיילים שהגיעו. אנשים מפחדים. הבולדוזר הצהוב נהם. אמא אחת מלמלה: אבל למה באו? הם החריבו כבר הכל. גם המשפחה של הארון אבו עראם עמדה שם, הסתכלה. לא אמרו מילה. בנם הארון שוכב כעת משותק בחברון.

אמא שלו סיפרה לי שרק עיניו זזות, שהוא מודע להכל, שבכל פעם שהיא נכנסת לחדר בבית החולים, הוא פוקח עיניים, והיא אומרת לו תירגע אהוב שלי, אבל הוא לא יכול לדבר. הארון יהיה משותק לנצח, כך אומרים הרופאים, רק עיניו נפקחות, והוא בוכה כשהוא רואה אותה. כך אמרה אמו. פניו מתכסות בדמעות רבות. ובינתיים החיילים התקרבו אל אחד מהבתים ההרוסים של אל-רכיז.

שלושה ביקורים טראומטיים היו למינהל האזרחי באל-רכיז בחצי שנה האחרונה: באוקטובר הגיעו והחריבו ארבעה בתים. בנובמבר החריבו שניים, ובהם זה של הארון. ובינואר הגיעו להחרים גנרטור, ובדרך החריבו את הארון – בחור צעיר שניסה למנוע את ההחרמה של רכושו, בחור לא חמוש, חודש לפני החתונה שלו, שירו לו בצוואר בלי הצדקה. אחר כך, אמרו בדוברות הצבא, שזה היה בטעות, הירי. הם רצו בכלל לירות באוויר, ופגעו בצוואר.

היום בבוקר הם הגיעו בפעם הרביעית. והתושבים גמורים. בקושי מאה איש. חקלאים שרוצים לחיות על אדמתם. לא נותר פה כלום, באל-רכיז. רק המערות הישנות, שאותן אסור לצבא להרוס. היישוב כולו חורבות. למה הגיעו. למה. אני חשבתי שהם יהרסו את האוהל הקטן שהקימה משפחתו של הארון, כדי שיהיה להם מקום לארח את מי שהגיעו לנחמם, אבל לא. זה לא קרה.

הבולדוזר, שהתקרב אל המקום שבו עמדו החיילים, עצר. ופתאום כולם הבינו. הם שכחו להרוס את השירותים. לכן חזרו היום בבוקר בפעם הרביעית. עבור השירותים. וכף הבולדוזר המשוננת אכן הרימה את תא השירותים העלוב שעמד שם, בודד בין ההריסות, וסחבה אותו.

תא שירותים לא חוקי. שום דבר הרי לא חוקי. הצבא קובע מה חוקי. ולחוק יש מטרה: לגרש את תושבי אל-רכיז. ללחוץ עליהם לעבור ליטא שבשטחי A, שם אין להם אדמה. ככה עושים כדי לייהד את הארץ, ככה עושים בכל שטחי C. דוחים 98.7% מהבקשות הפלסטיניות להיתר – ומגיעים בכל שבוע להחריב בתים. וחיים.

עיתונאים פלסטינים שלחו לנו תמונות ממקומות אחרים, בשטחי C, וזה קורה כרגע במקביל: המינהל הורס בבקעת הירדן. הורס באיזור חאן אל-אחמר. כוחות אדירים מושקעים פה. זה טיהור אתני. לא תקראו על זה בחדשות היום בעברית.

אנחנו קבוצה של פלסטינים וישראלים שנאבקים נגד המדיניות הזו ובעד עתיד אחר לארץ הזו. אם רוצים להצטרף אלינו, שלחו מייל – nodemolitions@gmail.com

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf