המטרה: ייהוד השטח. האמצעי: תרגיל צבאי באמצע הכפר

הפגז הראשון העיר אותנו אתמול בשתיים בלילה. היה לו הדף אדיר. דלת המתכת בחדר רעדה, והכל התמלא בריח של שריפה. קמתי מהמזרון, הפיצוץ כל כך קרוב שאפשר לשמוע את החיילים למטה צועקים: יאללה תמשיך. מהר. חדל אש. ואז נחת עוד פגז. זה כואב באוזניים. הצבא עשה אימון צבאי ענק ליד ג'ינבה.

האורות בבתי היישוב נדלקים. כמה תושבים מבוהלים נמלטים החוצה. זה הבית שלהם פה, 150 איש בסך הכל – יישוב פלסטיני קטן בדרום הר חברון, במסאפר יטא. כשהיה שקט, חמדן שישן לידי אמר: זהו, נראה לי נגמר, בוא נחזור לישון, אבל אז שוב נחת פגז – החלונות רעדו, הכלבים ייללו, הגוף התכווץ – וככה המשיך עד ארבע בבוקר. אף אחד מתושבי ג'ינבה לא ישן אתמול בלילה.

בבוקר השמש זרחה וגילינו טירוף של כלי מלחמה למטה, בוואדי: שלושים תותחים, עשרות משאיות כבדות עמוסות בפגזים, וכולם החלו לטפס אל היישוב, רומסים בדרך את שביל העפר הצר, אחד אחד הגיעו אל הבתים, תותחים חלפו על פני עשרות משפחות וילדים שעמדו בחוץ, עייפים מהלילה הקודם, בהלם מוחלט.

סבתא אחת, שנולדה פה בג'ינבה – בבית מאבן בשנת 1942 – אמרה לי שמעולם לא ראתה דבר כזה. מאז שנות השמונים הם מתאמנים פה, אמרה, אבל לא ככה. לא הגיעו עם טנקים עד לבתים שלנו.

זה מה שנקרא "שטח אש 918". הצבא הכריז עליו בשנות השמונים, אף שהיו פה 12 יישובים פלסטינים, וג'ינבה ביניהם. המטרה: לגרש את התושבים.

בזמן שהסבתא דיברה, אחד הטנקים התנגח בשער מאבן של אחד מהתושבים. ממש לידנו. ילד קטן אמר לי שהוא מפחד. נהג של תותח נופף לשלום לילדה אחת, לבושה בסגול, שנופפה בחזרה. אחד מהטנקים נכנס לחצר של מישהו. כנראה התבלבל בדרך.

טנק אחר החליק אל תוך בית מאבן של אחד מהתושבים, איש בן שישים בשם עלי. הנהג היה נבוך, נראה לי בן 19 בערך. קצין עם זקן אפור מחא לו כפיים בבוז, ואז צרח עליו: יא אפס, ככה שומרים על ציר? ועלי, בעל הבית, התקרב וראה שהטנק מוטט סלעים גדולים והם חסמו עכשיו את דרך הכניסה למבנה האבן. הנהג של הטנק לא זז, והקצין צעק שוב: צא מההלם, טוס מהר להביא כבלים לגרור.

התותחים הכבדים המשיכו אל בתים אחרים, אבל עלי נשאר ליד בית האבן שלו. ביקש מהבן שלו שיעזור לו לסחוב החוצה את האבנים. גם עלי נולד פה, בג'ינבה. הוא סיפר לי שכל החיים עבד בישראל, כפועל, ששיפץ מבנים ודרכים. קיבוץ בארי. נחל עוז. נתיבות. ככה אמר, מילים שלו.

עלי אמר שיש לו ארבעה אחים. שחוץ ממנו, כולם עזבו את ג'ינבה בעשור האחרון. הוא אמר שהם נטשו את היישוב בו נולדו בגלל המדיניות של ישראל. בגלל "שטח אש 918". הוא סיפר איך הצבא מסרב לאפשר להם לסלול דרך, או לבנות בית באופן חוקי, או להתחבר למים ולחשמל. איך אין היתרי בנייה בג'ינבה, כי הצבא מסרב להנפיק היתרים.

אני מכיר את המצב הזה. ג'נבה הוא אחד מיותר מ-200 יישובים פלסטינים בשטחי C שהצבא מונע מהם היתרי בנייה באופן גורף, אף שהתושבים נמצאים על אדמתם הפרטית. רק את בתי האבן העתיקים של ג'ינבה, שבהם נולד עלי, רק אותם הצבא לא הורס. כל השאר: המרפאה, בית הספר, מגרש הכדורסל – הכל יכול להיחרב בכל רגע.

זו מדיניות אלימה מאד. דרך ללחוץ על אנשים לעזוב את אדמתם הפרטית. ולכן, דרך אגב, הכריזו על שטח אש בשנות השמונים. כדי להפעיל לחץ נוסף. הצבא בקושי מתאמן פה.

בשנת 99' החליט אהוד ברק לגרש את כל תושבי ג'ינבה ושאר היישובים באזור, בטענה שהם גרים ב"שטח אש". ברק לא המציא את זה. מאז תוכנית אלון, של שנות השישים, ישראל מעוניינת לייהד את האזור הזה. זה היה החזון של מפלגת העבודה.

התרגיל הזה של שימוש בשטחי אש כדי לייהד את השטח לא נוגע רק לג'ינבה ולדרום הר חברון. שליש מהגדה המערבית הוכרז כשטחי אש. במהלך דיון בכנסת ב-2014 סביב "בנייה פלסטינית לא-חוקית", הודה אל"מ עינב שלו, אז קצין אג"ם בפיקוד מרכז, כי אחת הסיבות המרכזיות להכרזה על שטחי אש והגברת האימונים בהם היא הרצון להיאבק בבנייה הלא חוקית הפלסטינית, או "יבליות" כפי שהוא כינה זאת בדיון.

שווה גם להדגיש, שוב, שמדובר ביישובים שקיימים בשטח עשורים רבים, ולתושביהם אין שום אפשרות לבנות באופן חוקי משום שהמינהל האזרחי מסרב ל-98.7% מבקשות הבנייה של פלסטינים בשטחי C. עצם הדיון באכיפת החוק מופרך לגמרי כאשר החוק מבוסס על אפליה אתנית מובהקת.

בכל מקרה, התושבים בג'ינבה פנו לבג"ץ בטענה הגיונית מאוד: אם האדמות שלהם הן פרטיות, איך אפשר לגרש אותם בנימוק של שטח אש. המדינה מצדה טענה שהם אמנם גרים שם, תושבי ג'ינבה, אבל הם גרים שם רק בחלק מהזמן – בעונות מסוימות – ולכן מותר לצבא להכריז על שטח אש ולהעיף את התושבים. כלומר: מותר בגלל שזה לא "יישוב קבע".

זה לא נכון. וגם אם זה היה נכון, זו עדיין אדמתם, וביתם. מאז חלפו יותר מ-20 שנה, והעתירה לבג"ץ על שטח האש נגררת משנה לשנה ללא הכרעה. כלומר, בשטח יש הכרעה: גירוש אטי. המינהל האזרחי מגיע לפה בכל חודש כדי להרוס בתים ותשתיות, מסרבים כאמור להעניק היתרי בנייה, וכך אנשים מתייאשים ועוזבים לאט לאט. אבל השנה השופט שדן בעתירה בבג"ץ יוצא לפנסיה, והוא מוכרח להכריע תוך כמה חודשים אם לקבל את עמדת המדינה שיש לגרש את כולם או לדחות אותה.

זה היה הקונטקסט של התרגיל הצבאי. זו הסיבה שאחרי שנים שאף אחד לא משתמש בשטח האש הזה, עשו את התרגיל ליד בתים של אנשים. ברור שלקראת ההכרעה הקרובה בעתירה, המדינה רוצה לחזק את הנוכחות שלה באזור.

דרך אגב, הצבא התחייב לפני האימון לא להיכנס לאדמות של אנשים ולא לשבש את שגרת חייהם. למרות זאת, חיילים וטנקים נכנסו כמה פעמים לאדמות חקלאיות, והאימון כולו – מהפגזים הרועמים בלילה ועד התותחים הפולשניים בבוקר – שיבש את שגרת חייהם של תושבי ג'ינבה באופן קשה.

מי שהיה מאוד מרוצה מהתרגיל הזה הם המתנחלים. בהודעה שפירסמה מועצת דרום הר חברון השבוע נאמר: "המועצה מברכת את חטיבת יהודה על הגברת הפעילות והחזרה לאימונים בשטחי האש לאחר שנים ללא שימוש בהם. זו אחת הדרכים להגברת המשילות, אחיזה במרחה הפתוח, והשלטת חוק וסדר".

הגברת המשילות, כלומר במילים אחרות: הגברת הלחץ הישראלי לגרש יישובים כאלו, כמו ג'ינבה, באזורים שישראל מעוניינת לייהד. ישראל מתמקדת בעיקר בשלושה אזורים כיום בגדה: בקעת הירדן, דרום הר חברון, והמרחב שבין ירושלים למעלה אדומים. שם מונעים מפלסטינים היתרי בנייה בשיטתיות כדי שיעזבו.

בואו לשטח: nodemolitions@gmail.com