המחנה לפירוק הדמוקרטיה: כך השתלטה הלאומנות הדתית על הימין

"חג מתן תורתנו המתוקה", צייץ ערב שבועות אבישי בן חיים, מגינו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. "שומר החומות" של בירתנו הקדושה לנצח נצחים. קו אחד מקשר בין מצעד הדגלים בואכה שער שכם, העברת לשכתו של ח"כ הציונות הדתית הניאו-כהניסט איתמר בן גביר לשייח' ג'ראח והפיכת חג קציר חיטים ל"חג תורתנו המתוקה".

בה בעת בקיבוצים ובהתיישבות העובדת התכוננו לחג הביכורים כחג המשמעותי ביותר בשנה: באלות של חציר נערמו במדשאה המרכזית, הטרקטורים קושטו והתהלוכה עם תוצרת מקומית, סליה על כתפיה, עשתה חזרה אחרונה. עגלה, עמוסה עלמות מובילות ילדים שנולדו השנה, סגרה את הטקס.

שתי מדינות לשני עמים. הקרב המתחולל בעשור האחרון הוא על איזה עם מדובר: העם היהודי או העם הישראלי.

האמנם העם ימני? בקצרה: אותו עם, שעד לסוף שנות ה-90 היה מאוחד בקונצנזוס של "ישראל יהודית ודמוקרטית", הפך מקוטב: מצביעי ימין אומרים שישראל היא מדינה יהודית, ואינה יהודית מספיק; אנשי המרכז-שמאל טוענים שישראל דמוקרטית, אבל במשבר.

ואולם כדי להבין את השינוי שהתחולל בחברה הישראלית נוסח "העם ימני" יש להתחיל דווקא בשחקן הפוליטי המשמעותי ביותר בדמוקרטיה פרלמנטרית: המפלגות. בניגוד לשינויים שצומחים מלמטה ומשתקפים בפוליטיקה, את השינוי בימין הישראלי יש להבין כשינוי מלמעלה למטה.

השינוי הוא שינוי אידיאולוגי, שבשל שלטון ימין ממושך הצליח להוביל שינויים מבניים – בחוקה, במנהגים, בשיח ובשייכות – שהשתרשו בציבור. שלטון נתניהו איפשר לשינויים אלה לקנות אחיזה, ואולם הוא, נתניהו, לא הוביל אותם. פעמים רבות הוא נגרר אחריהם. דוגמה ברורה לכך היא פסקת ההתגברות.

הקואליציה הימנית להתגברות על בג"ץ

פסקת ההתגברות היא הכרטיס לביטול משפט נתניהו. ברגע שיחוקק חוק המאפשר לכנסת לבטל פסיקה של בג"ץ שחוק מסוים אינו חוקתי – כלומר פוגע בזכויות פרט, מיעוט או בשלטון החוק – יוכל נתניהו להעביר למשל חוק חסינות, שיעניק לו חסינות מהותית מפני משפט, או חוק צרפתי שלא יאפשר להמשיך את משפטו של ראש ממשלה מכהן.

הוא יוכל גם למנות שר משפטים, יועץ משפטי לממשלה ופרקליט מדינה, שידרשו להשעות את המשפט המתנהל נגדו עד שילמדו את התיק, כלומר עד עולם, ולהתגבר על בג"ץ, שמן הסתם יפסוק כי זהו שינוי חוקתי-פרסונלי ולא דמוקרטי.

ואולם, ההצעות לפסקת ההתגברות לא הגיעו עם נתניהו. הניסיון הראשון להעביר פסקת התגברות באה מהמפלגות החרדיות, על רקע חוק הגיוס הפוגע בשוויון, לפני עשרות שנים. ואכן, לפני הבחירות האחרונות הציבו המפלגות החרדיות את החתימה על פסקת ההתגברות כתנאי להצטרפותן לכל קואליציה.

אל החרדים הצטרפו המתנחלים. במשך 50 שנה יש כעס עצום בקרב מובילי תנועת ההתנחלות על בית המשפט העליון, שכן הוא נסמך הן על חקיקה בינלאומית והן על נורמות דמוקרטיות (רחמנא לצלן) המכשירות התנחלויות רק על רקע הצדקה ביטחונית.

הוויכוח על חוק ההסדרה, שעכשיו הומר למאבק על ה"התיישבות הצעירה" – כלומר מאחזים לא חוקיים שנבנו על קרקע פרטית של פלסטינים, מהלך אנטי-דמוקרטי ואנטי-ליברלי בעליל בעיני אנשי שמאל וימין דמוקרטיים כאחד – הוא אך התוצר האחרון בקרב בין יש"ע ובג"ץ.

הפלח הבא של הימין שתומך נלהבות בפסקת התגברות הוא זה שנאבק נגד ה"מסתננים". כאשר הביא נתניהו את מתווה האו"ם, הכולל הצעה להעברת מחצית מבקשי המקלט למדינה מערבית אחרת ומתן אשרות עבודה למחצית השנייה בישראל, זעקו נפתלי בנט וגדעון סער, אבל גם משה כחלון "שומר חומות הדמוקרטיה" בממשלת הימין "על מלא" של נתניהו בין 2015 ל-2019 – בדרישה לחוקק מיד פסקת התגברות בעניין זה.

מתנגדי האקטיביזם השיפוטי הם הקבוצה הרביעית מקרב הימין המנהלת קרב חורמה כנגד בג"ץ: נגד הרחבת זכות העמידה, נגד הפיכת חוקי היסוד כבוד האדם וחירותו וחופש הקניין ל-Bill of Rights של החוקה הישראלית, ונגד ביקורת שיפוטית.

נתניהו ונאמניו, הקבוצה החמישית, עברו לא מכבר לתמוך בפסקת ההתגברות אחרי שהימין האידיאולוגי גינה את ראש הממשלה במשך שנים כמי שהגן על עצמאות בית המשפט העליון.

רק יהודים יכולים להחליט

קריטי להבין שפסקת ההתגברות מדרדרת את ישראל לכיוון של עריצות הרוב. איילת שקד כשרת משפטים הציעה שרוב של 61 ח"כים יוכל להתגבר על פסיקות בג"ץ, הקובעות כי חוק רגיל סותר חוק יסוד או פוגע בשוויון זכויות בישראל. 61 זהו הרוב של הקואליציה, לא ייצוג של העם כריבון.

גם נשיא העליון לשעבר, אהרן ברק, הסכים לפסקת התגברות ברוב של 80 ח"כים, והיו שדיברו על 70 ח"כים. ואולם קואליציה, היכולה באצבעותיה שלה לבטל פגיעה בזכויות אזרחי המדינה, שמה את הממשלה מעל הכנסת ומעל מערכת המשפט.

העם בדמוקרטיה אינו העם היהודי. הוא כלל האזרחים. הדמוס. דרישה שמרכזת עוצמה בידי הממשלה כך שרק יהודים יכולים להחליט, ודי בהחלטת ממשלה כדי לפגוע בזכויות אזרחים – היא תפיסה שמתחבאת מאחורי "הפרדת רשויות" ושוכחת את האיזונים והבלמים. היא תפיסה שמובילה לעריצות הרוב. היהודי.

תחת ממשלות נתניהו, רוב העוצמה התרכז בידי הממשלה מול מערכת המשפט והכנסת. בידי הממשלה ולא הכנסת. חוק הלאום עבר ב-2018 באצבעות מפלגות הימין שבקואליציה הצרה של נתניהו, בלי אצבעות הלא-יהודים ובלי האצבע של בני בגין. יהודים ימניים בלבד. פסקת ההתגברות היא בבואה של תהליכי עומק של הבשלת ימין אידיאולוגי עמוק.

הנחשון הלאומני: מציונות דתית ל"ציונות הדתית"

ניכוס השם "הציונות הדתית" לטובת איחוד המפלגות הגזעניות, האנטי-להט"ביות, אנטי-ערביות ואנטי-דמוקרטיות, היה לכאורה מניפולציה. ואולם מבט על התוצאות בבחירות האחרונות מגלה כי בהתנחלויות, למשל, איבדה ימינה של בנט ושקד כמחצית מבוחריה למפלגה-אחות הקיצונית, וגם הליכוד איבד מכוחו בהוראה מלמעלה של נתניהו.

כל משפחה, אומרות העדויות, תצביע שני שליש ליכוד ושליש לציונות הדתית. בסבב הלחימה האחרון ובהתנגדות הנחרצת לשיתוף מפלגת רע"מ בקואליציית ימין, איחוד הימין הקיצוני צבר לגיטימציה רבתי בקרב הימין.

בבחירות בצלאל סמוטריץ' הציג, יחד עם עו"ד שמחה רוטמן, מספר 4 ברשימתו, את "תוכנית המשפט" של הציונות הדתית תוך תיאום מוחלט עם יריב לוין והליכוד, כפי שקבע הסכם העודפים ביניהם: הסכמה על ערכים. כלומר, מפלגת הקצה החרד"לית-ניאו-כהניסטית ומפלגת השלטון, הליכוד, הן שותפות לדרך. על מלא.

תוכנית המשפט של סמוטריץ' ורוטמן פותחת בקביעה לגבי בית המשפט העליון: "קבוצה קטנה ולא נבחרת מבקשת לכפות את ערכי המיעוט שלה על הרוב בצורה לא דמוקרטית ולעצב כך את זהותה של המדינה היהודית מעל ראשו של העם היהודי".

התוכנית כוללת שמונה עקרונות. הראשון והמרכזי שבהם – פסקת ההתגברות. התנאים הקיצוניים של סמוטריץ' הם שחוק יבוטל בגלל אי-חוקיות רק אם כל 15 שופטי בג"ץ יצביעו בעד ביטולו, וגם אז רוב רגיל של ח"כים, נאמר 20 נגד 15, יוכל לחוקק אותו מחדש. בקיצור, עריצות הרוב. ממשלת נתניהו על-מלא בעצם מציעה שישראל תהיה מדינה יהודית ולא דמוקרטית.

מצע הציונות הדתית מציין חוקים, שנפסלו על רקע פגיעה בחירות ובשוויון, ויחוקקו מיידית מחדש: חוקי ה"מסתננים", חוק הגיוס וחוק ההסדרה. זוהי הליבה של ממשלת נתניהו על-מלא: חוק המכשיר מאחזים בלתי-חוקיים ובנייה על אדמה פרטית פלסטינית; חוק הפוטר קולקטיבית משוויון את החרדים; חוק הכולא לשנים או מגרש בכפייה מבקשי מקלט.

העקרונות הנוספים של תוכנית המשפט הם שינוי שיטת בחירת שופטים והפיכתה למינויים פוליטיים של שופטים (התנאי להצטרפות סמוטריץ' ובן-גביר לממשלת נתניהו הוא נציג שלהם בוועדה לבחירת שופטים); פיצול תפקיד היועמ"ש; שינוי חוקי החסינות; חקיקת החוק הצרפתי; ומינויים פוליטיים ליועצים המשפטיים של משרדי הממשלה.

לא עוד מבחן שלטון החוק וחוסר משוא פנים, אלא הגנה בלעדית ונאמנות עיוורת לשר הממנה. נתניהו, בנט וסמוטריץ' משחררים את הפוליטיקאים מכבלי החוק. זוהי תוכנית לעיקור הדמוקרטיה.

אף אחד ממרכיב גוש הימין של נתניהו לא התנער ממפלגת "הציונות הדתית" או אמר שאינו מוכן לשבת עמה בממשלה. כך, הקיצון הופך לנחשון לפני המחנה הלאומי. הלאומני. השפעתו של סמוטריץ' על איילת שקד מזה ועל המפלגות החרדיות מזה היתה קריטית.

נתניהו נתן את ההגה לימין הקיצוני

המוקד המרכזי להתנגדות המפלגות החרדיות למחנה הדתי-לאומי היה הלאומיות. בעיני החרדים היא אמורה  לבוא רק עם בוא המשיח. ואולם סמוטריץ' ולוין היו אלה שהובילו את המפלגות החרדיות לתמיכה בחוק הלאום.

בהצהרת העצמאות, הזכויות המובטחות במדינת ישראל הן זכויות היסטוריות, לאומיות ותרבויות. אבל בחוק הלאום, שהעבירה הוועדה ברשות אמיר אוחנה וטווה לוין מאחורי הקלעים הקואליציוניים, הוכנסו גם זכויות דתיות. כך הובאו החרדים לתוך המחנה הלאומי, ואף נשארו המרכיב היחיד בגוש הימין שחתם על מסמך הנאמנות לנתניהו בסבב הבחירות האחרון.

ומה על הליכוד? מפלגת השלטון הפכה תחת נתניהו ממפלגה לאומית-ליברלית למפלגה פופוליסטית-שמרנית. נתניהו נתן את רוח המפקד לימין הקיצוני, שהשתלט על הגה הספינה והפך את הימין הישראלי מלאומי-ליברלי ללאומני-דתי.

דוגמה טובה לכך היא תפיסת המשילות. ממשלות נתניהו תפסו את המשילות כנאמנות אישית הבאה לפני, ולעתים במקום, מקצוענות ואינטרס ציבורי. בתחקיר שחשף רביב דרוקר שאל נתניהו, כשראיין לתפקיד ראש המוסד, את סגנו: "האם תהיה נאמן לי?"

סגן ראש המוסד, שהמילים נעתקו מפיו, השיב לבסוף: "אעשה את הנדרש להגן על מדינת ישראל". את התפקיד הוא לא קיבל. כשסער נכנס למשרד החינוך ובנט נכנס למשרד התמ"ת, הם הכריזו שהם נגד שלטון הפקידים, ממש כמו ישראל כ"ץ, מירי רגב ואמיר אוחנה. שקד הובילה למינוי של יותר מ-300 שופטים שמרנים ותייגה כל מי שהוא בעד דמוקרטיה ליברלית – כשמאלני.

כזכור, מפלגת חירות היא המפלגה האם של הליכוד, והליברלים העצמאיים היו חלק אינטגרלי ממפלגת השלטון. זו היתה ממשלת הליכוד של שמיר, עם מרידור – שר המשפטים של הליכוד – שהעבירו את חוק כבוד האדם וחירותו ב-1992. אבל עבור שקד ולוין, ליברלי הוא שמאלני.

שאלת הייצוג של השופטים, למשל, לא היתה שאלה של מינוי מזרחים, חרדים או נשים, אלא מינוי של שופטים ימנים-שמרנים – רובם חובשי כיפה. ובכן, גם בשאלת המשילות, כלומר נאמנות מול מקצוענות, וגם בשאלה האידיאולוגית כלומר, שמרנות מול ליברליות, נתניהו, שקד וגם סער נמצאים בקוטב המשילות והשמרנות.

נתניהו הפך, בשם "מדינת הצללים" והאינטרסים האישיים-משפטיים שלו את המלחמה נגד המוסדות הדמוקרטיים – האופוזיציה והשמאל, המיעוט הערבי, הפרקליטות, המשטרה, התקשורת ומערכת המשפט – לקרב אכזרי שהחריב את השירות הציבורי ואת הממלכתיות בישראל. נאמנות מעל לכל היתה לסיסמה המזוהה ביותר עם שלטון נתניהו. כך הוא בחר את שריו – לא לפי משפט חברי המפלגה בפריימריז, אלא לפי מידת נאמנותם האישית לו. כך הוא בחר את מפכ"ליו, יועציו והכוורת שלו.

אבל בעוד נתניהו פעל לפי עקרון הנאמנות האישית, שריו – חוד החנית של האידיאולוגיה השמרנית – פעלו להפוך את השינויים למבניים: הם ביקשו לשנות את שיטת מינוי השופטים, את שיטת מינוי היועצים המשפטיים, ולהפוך את הדרג המקצועי הבכיר במשרדי הממשלה למינויים פוליטיים-אישיים של השר. אפילו את דרישות הסף למינוי מנכ"ל למשרד ממשלתי ביטלה ממשלת נתניהו.

המסורתים הפכו לקהל שבוי של הימין

השינוי האידיאולוגי החריף ביותר הוא, אם כן, שינוי בתוך הימין. תחת שלטון נתניהו, הימין עבר מעמדה לאומית-ליברלית לעמדה שמרנית-פופוליסטית. "גוש הימין" – המפלגות הלאומניות, החרדיות, הדתיות והמסורתיות – מבוסס על תפיסת ישראל כמדינה יהודית. הדמוקרטיות שלה היא בבחינת עניין פרוצדורלי, לא ערכי. את הליברליות הפוליטית החליף גוש הימין בניאו-ליברליזם כלכלי.

שלושה נעלמים יש בתמונה הזו של הימין: מפלגת ישראל ביתנו, שהמירה את הציר המדיני-ביטחוני בציר דת-מדינה והתייצבה בגוש המרכז-שמאל; תקווה חדשה של סער, שמנסה לחזור לעקרונות לאומיים-ליברליים; והציבור המסורתי, צאן מרעיתו של מנהיג ישראל השנייה, נתניהו. הציבור המסורתי, שנחשב מתון ופרגמטי, הפך לקהל שבוי במחזה של הימין הלאומני.

יש מי שרואה בגישה המתונה של המסורתים, גישה פלורליסטית המקבלת-את-האחר, כליברליזם. יש אינטלקטואלים שרואים בתקווה זו פטרנליזם שמאלני. ואולם דפוסי ההצבעה בקרב מעמד הביניים המזרחי דומים לאלה של מעמד הביניים הכלל-ישראלי.

כך, יש כאן שלושה מאבקים על עתידה של ישראל: האחד מאבק פנימי בתוך הימין להשיב את הימין ללאומיות-ליברלית, לחיק הדמוקרטיה; השני בין הימין לבין המרכז-שמאל, בין העם היהודי לבין העם הישראלי, ובשאלת המשילות בין נאמנות לבין מקצוענות; והשלישי, המאבק הגדול על הדמוקרטיוּת של ישראל, שהימין הקיצוני בהובלת נתניהו מאיים לשנות את כללי המשחק ובכך מסכן אותה.

ד"ר גייל טלשיר היא עורכת הספר "משילות או דמוקרטיה", חוקרת בכירה במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית