המחוקק קבע: הפשיעה כאן כדי להישאר

ביום שלישי, 7 בדצמבר, לפנות בוקר, העבירה מליאת הכנסת בקריאה שלישית ברוב של ארבעה ללא מתנגדים את התיקון לחוק העונשין, הקובע ענישת מינימום למורשעים בעבירות נשק (חוק העונשין (תיקון מס' 140 – הוראת שעה), התשפ"ב – 2021).

הצעת החוק, שהוגשה על ידי ח"כ שרן השכל (תקווה חדשה) ואומצה על ידי הממשלה, היא חלק מתוכנית של "צוות השרים למאבק בפשיעה ובאלימות בחברה הערבית". זו כוללת בין היתר הפעלה של השב"כ והצבא וחקיקה שתתיר חיפוש ללא צו, המצטרפים לאמצעי שיטור נוספים שיוחדו אך ורק לאזרחים ערבים כמו הקמת יחידת מסתערבים שתפעל ביישוביהם.

על פי התיקון לחוק, בית המשפט יחויב להטיל על מי שיורשעו בעבירות החזקה וסחר בנשק עונשים מינימליים, שלא יפחתו מרגע מהעונשים הקבועים בחוק. כך, העונש לעבירה של רכישה או החזקה של נשק בהיעדר טעמים מיוחדים יהיה לכל הפחות שנה ותשעה חודשים. נשיאה או הובלה של נשק יגררו עונש מינימלי של שנתיים וחצי; וייצור, יבוא או סחר בנשק – שלוש שנים ותשעה חודשים.

בנוסף, העונש הזה יבוצע, לפחות בחלקו, כמאסר בפועל – כשכל סטייה מההוראה תהיה מטעמים מיוחדים שיירשמו.

למרבה הצער, נראה כי בתיקון לחוק הזה החליט המחוקק כי הפשיעה כאן כדי להישאר, ולחקיקה צפויות להיות השלכות מסוכנות ביותר על החברה הערבית. מיד לאחר שהחוק עבר, פנה מרכז עדאלה אל היועמ"ש ואל פרקליט המדינה כדי לבקש את התערבותם הדחופה למניעת יישום החוק, או לחלופין, שיפרסמו באופן מיידי הנחיות מטעמם לגבי יישומו, שימזערו ככל הניתן את הנזק.

הפגיעה בביטחון האישי של האזרחים הערבים, והעלייה המדאיגה במספר מקרי הירי בחברה הערבית, נוצרו בעיקר כתוצאה מהאפליה העמוקה והשיטתית, והיעדר האכיפה ביישובים הערביים, כאשר הסמכויות המוקנות למשטרה מלכתחילה הוזנחו במשך עשרות שנים. החמרת הענישה על ידי הגדרת עונשי מינימום היא אמצעי בלתי מידתי, הפוגע בזכות להליך הוגן ובזכות לחירות, וגם לא משיג את המטרה שלשמה לכאורה תוקן החוק.

מה בעצם הבעיה כאן? ראשית, עונש המאסר עצמו. מחקרים רבים מראים שזה אינו פתרון קסם למאבק בפשיעה, ואולי אף להיפך: בתי סוהר מהווים קרקע פורייה לעבריינות ולטיפוח מחשבה ותרבות קרימינלית. הם גם מגדילים את העוני ואת הפערים הכלכליים-חברתיים בחברה.

כבר כיום, 47% מהאסירים הפליליים הנמצאים בבתי הסוהר הם ערבים – כפול משיעורם באוכלוסייה. כשאותם אסירים יוצאים מבית הסוהר, הם חוזרים לחברה שכמחציתה חיה מתחת לקו העוני וסובלת מקיפוח ואפליה ארוכי שנים, לצד הפשיעה הפושה.

כך, סיכוייהם של אותם עבריינים לשעבר להשתקם, להצליח, להתפתח ולצאת ממעגל הפשיעה – שהיו מעטים מלכתחילה – הופכים לכמעט אפסיים לאחר היציאה מהכלא. מעגל הפשיעה עבור אותם אנשים מהווה פתרון מהיר, ולפעמים אפילו פתרון יחידי בהיעדר מנגנוני שיקום וליווי ראויים.

עונשי מינימום בפרט לא צפויים להוריד את רמת הפשיעה. הם צפויים בעיקר להביא לגידול בשיעור האסירים הפליליים שמרצים תקופות מאסר קצרות, ולגידול במספר האסירים הערבים בכלל.

בארה"ב, עונשי מינימום שנחקקו לפני כ-50 שנה היו נדבך עיקרי בכליאה ההמונית של אוכלוסיות מיעוטים, שהובילה בסופו של דבר להרחבת מעגל הפשיעה, להגדלת הפערים החברתיים והעוני בקרב אוכלוסיית השחורים, וליצירת תדמית סטריאוטיפית של חברה פושעת. כיום, 67% מהאסירים השחורים בארה"ב מרצים עונשים קצרים, ושיעורם בבתי הסוהר הוא פי שלושה משיעורם באוכלוסייה.

הזהות תגזור את העונש

לפי הנתונים שמתקבלים מבתי הסוהר, 41% מהאסירים הפליליים הערבים כיום מרצים תקופות מאסר קצרות של עד שנתיים – לעומת 33% מהאסירים היהודים. ההבדל הזה נובע בעיקרו מהבדל בגישת הענישה – יותר ערבים נכנסים לכלא לתקופות מאסר קצרות, בעוד שיותר יהודים מקבלים מענה שיקומי מחוץ לכותלי הכלא.

בדומה לניסיון האמריקאי שפורט למעלה, החוק שעבר השבוע עלול לייצר מדרון חלקלק שיוביל לקרימינילזציה של החברה הערבית כולה. התיקון מצווה בעצם על בתי המשפט להעניש ערבים באופן קטגורי וקולקטיבי, ללא שיקול דעת שיפוטי ראוי, ותוך הטלת תקופות מאסר בפועל על ערבים שמבצעים עבירות נשק ללא קשר לנסיבות הפרטניות של כל נאשם. כלומר, זהותו הערבית-פלסטינית של הנאשם תגזור את עונשו עוד לפני שנבחנו מעשיו, ללא קשר לנסיבותיו האישיות או למהותה של העבירה שביצע.

בנוסף, התיקון מעניק לתביעה שיקול דעת רחב יותר להתאים את סעיפי החוק לעונש שהם מעוניינים לקבל, כשהם יודעים בוודאות שהדבר כרוך במאסר. מתן שיקול דעת רחב לתביעה פוגע בזכות להליך הוגן, ועלול להוביל להודאות והרשעות שווא. בכך, ההצעה מגבירה את חוסר השוויון ואת הפער הקיים כבר כיום בין ערבים ליהודים.

החמרת הענישה לא צפויה גם לשפר את המצב בתחום פיענוח מעשי הפשע או להוביל להעמדה של יותר עבריינים לדין. לפי דו"ח מבקר המדינה שיצא השנה, אף שמספר אירועי הירי הגיע בשנה שעברה לשיא של 9,200 אירועים, שיעור כתבי האישום שהוגשו בתיקי נשק ירד, והיה רק 5% מכלל האירועים. המשטרה טוענת כי היא מתקשה לתפוס חשודים בעבירות ירי משום שפעולות איסוף הראיות קשות. לא ברור איך התיקון לחוק ישפר את המצב הזה.

יתרה מכך, למשרד לביטחון פנים ולמשטרה אין בכלל אומדן מדויק של מספר כלי הנשק הבלתי חוקיים בחברה הערבית – וההערכות נעות בין עשרות אלפי למאות אלפי כלי נשק.

ההפקרה שסובלת ממנה החברה הערבית במניעת הפשיעה המאורגנת, אינה אלא סימפטום ליחס הקולוניאלי והעוין שהשתרש בתוך המבנים השלטוניים, כאשר הפתרונות שמוצעים על ידי מחוקקיה אינם רציניים וצפויים להוביל, כמו במקרה הזה, לתוצאה הפוכה לגמרי.

המדיניות שמובילה הממשלה צפויה גם להגביר את הפשיעה וגם להעמיק את האפליה שמזינה אותה. היא מנסה לתת פתרון למראית העין, שאינו קשור בשום צורה לבעיות העומק שהובילו לתופעת הפשיעה המאורגנת והנשק הבלתי חוקי.

אל מול צעדים כאלה, לצד מעשי אלימות של שוטרים, שאף פעם אינם נושאים באחריות, אין כל סיבה לאזרחים הערבים לראות במערכות החוק כמשהו שממלא תכלית של הגנה עליהם.

הדרך להילחם בפשיעה הגואה בחברה הערבית אינה עוברת דרך חקיקה ואמצעי שיטור גזעניים. מעבר משיטור חסר לשיטור יתר מייצר מנגנוני אכיפה דכאניים, והלכה למעשה גם שתי מערכות חוק נפרדות. כל המהלכים האלה, שנעשים תחת אצטלה של מאבק בפשיעה, רק יעמיקו את הניכור בין האזרחים הערבים לבין משטר הכופה עליהם ממילא שליטה ורואה בהם אויבים.

תיקון החוק שקובע עונשי מינימום על עבירות נשק בסופו של דבר מציג דה פקטו את אותה חשיבה קולוניאלית שמלווה את המשטר בישראל, ומכניס אותה אל תוך אולמות בתי המשפט באצטלה של מאבק בפשיעה המאורגנת. כך, קביעת השופט תהפוך לגזירת גורל עבור חברה הסובלת מניכור, פשיעה, עוני ואפליה, כשהכרעתו קובעת באופן חד משמעי: הפשיעה כאן כדי להישאר.

עדי מנסור הוא עורך דין במחלקה לזכויות פוליטיות ואזרחיות במרכז עדאלה