"המושג 'קולנוע פלסטיני' הוא ניצחון על מי שמנסה למחוק אותנו"

האני אבו אסעד הוא הבמאי הפלסטיני המפורסם בעולם. מאחוריו כבר 11 סרטים כבמאי, שתי מועמדויות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר (״גן עדן עכשיו״ -2007, ״עומר״ – 2013) ורקורד של עבודה עם כוכבי ענק בהוליווד כמו אידריס אלבה ומי שנחשבת לאחת השחקניות הטובות בעולם, קייט וינסלט.

"אם סרט יביא כסף, יש סיכוי שיממנו אותו, גם אם הוא משחיר את ישראל". הבמאי האני אבו אסעד (צילום: יאני)

״איך זה לעבוד עם קייט?״, הוא משיב על שאלת המעריץ שלי בשיחה שאנו מנהלים בסלון ביתו בנצרת. ״היא הראשונה להגיע לסט בבוקר. גם לא היתה לה בעיה להעיר אותי בארבע בבוקר אם היא לא מבינה משהו בתסריט שאנו מצלמים באותו יום ורוצה עוד הסברים״.

השיחה עם אבו אסעד התקיימה אי שם בחודש אוקטובר. הרעיון המקורי לקיום הריאיון היה בעקבות 20 שנה לאינתיפאדה השנייה, ורציתי לדבר עם אחד היוצרים הפלסטינים שנתנו השראה, לי באופן אישי, גם להיכנס לקולנוע וגם לעסוק באקטיביזם תרבותי-אומנותי.

את הכתבה אפתח בגילוי לב. אז באוקטובר, עם הקורונה המשתוללת, קשיי ההתאקלמות שלי לאחר חזרה מארה״ב והסכמי הנורמליזציה של העולם הערבי עם מדינת האפרטהייד, לא ידעתי מה לעשות עם השיחה המוקלטת בינינו. עיתונות ואקטיביזם תמיד היו ותמיד יהיו מחוברים אצלי, אלא שהאקטיביסט שבי פשוט שבק חיים. לא ראיתי את הטעם בלפרסם את הריאיון והמשכתי לחכות לרגע המתאים, שמיאן להגיע.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

אלא שהמלחמה האחרונה היא הרגע המתאים. היא החזירה גאווה, חיים ואחדות למאבק הפלסטיני. השתוללות המשטרה והכהניסטים בתחומי ישראל ובערים הדו לאומיות גם הביאו תשומת לב בינלאומית לפלסטינים אזרחי ישראל. כפעיל תרבות, אני בהחלט חווה עלייה בפניות מעיתונאים בעולם המתעניינים לא רק בסיפורנו הפוליטי, אלא גם באומנות שלנו. ומי מחרים עדיין את התרבות שלנו? התקשורת הישראלית.

״אני לא מחרים תקשורת ישראלית״, אבו אסעד ענה לשאלתי מדוע הוא ממעט כל כך להתראיין לתקשורת בעברית. ״אני לא מחפש תקשורת ולא קורא עברית, אז הם פשוט לא פונים אלי".

ומה עם סרטים ישראלים? בהם אתה צופה?

״אני גם לא מחרים את הסצינה הישראלית. אני צופה בסרטים ישראלים אבל לא צופה נגיד בסדרה כמו 'פאודה'״.

"רוצים להראות שיש פה דמוקרטיה"

עוד נחזור ל"פאודה" ולשלל יצירות המופת מבית התעמולה הישראלית. השיחה בינינו נפתחת, כרגיל בשיחות בין פלסטינים על ענייני תרבות, בקשיים שאנו חווים. מה עוד שקיימנו את השיחה בזמן משבר הקורונה וחוסר אדיר במימון, אפילו יותר מהרגיל. בהיעדר קרנות פלסטיניות או מספיק קרנות ערביות שיממנו יצירות פלסטיניות, חלק גדול מהיוצרים הפלסטינים נאלץ לקבל מימון מקרנות ישראליות.

״אני האחרון שיבקר במאי ערבי שמקבל מימון ישראלי״, אבו אסעד אומר. ״אני בפוזיציה אחרת היום ואני מודה שאני לא צריך אותן (קרנות ישראלית. ר.י). כל במאי אמור להחליט בעצמו ולהעריך את הסיכונים הנלווים. יכול להיות שמדינות ערב יחרימו אותך אם תקבל מימון ישראלי. מצד שני, הרי זה גם הכסף שלנו ואנחנו זכאים לו״.

מקרה זכור אחד קרה לבמאית הפלסטינית מהא אל חאג׳, שסרטה הנפלא ״עניינים אישיים״ נפסל להקרנה בביירות בשנת 2016 על ידי שירותי הביטחון המקומיים, בשל תמיכת קרן ישראלית בסרט.

״רוצה לשמוע על עוד בעייתיות? הרי חלק גדול מהקרנות, ואני ממש לא מדבר על קונספירציות פה, מטרתן היא לשפר את התדמית של ישראל. הן יבואו ויתנו כסף ל׳ערביי ישראל׳, וככה הן יקראו לנו בעולם, כדי להראות שיש כאן דמוקרטיה, גם אם הסרטים ביקורתיים על ישראל. כאמן, אתה חייב להיות מודע לאג׳נדה הזו. הציונים עלולים לנצל אותך למטרות הציניות שלהם״.

את הסרט הישראלי לא זוכרים. כרזת הסרט "עומר" שביים האני אבו אסעד

בימים אלה, אבו אסעד מסיים עבודה על סרטו האחרון, ״הסלון של הודא״, שמצוי בשלבים הסופיים של ההפקה. הסרט מגולל את סיפורן של נשים פלסטיניות, שנסחטות במכון יופי על ידי הכיבוש. ״עזוב, אני אתן לסרט לדבר ברגע שייצא״, אבו אסעד הודף את ניסיוני לגרום לו לדבר על סרטו החדש. במאים הוליוודיים, לך תבין.

בחזרה לקשיי מימון. אולי אנחנו צריכים לפנות יותר לעשירים פלסטינים בחו״ל פשוט? איזה אלטרנטיבה יש?

״בגילך נכנסתי למקומות האלה. פניתי לאנשים עשירים כדי שיממנו את הסרטים שלי ומצאתי את עצמי בכאבי ראש. היום אני עושה הפרדה ברורה, אני כותב את התסריט ופונה למפיק ושהוא ישבור את הראש. בפרויקט האחרון שלי התערבתי במימון ואני מצטער על זה, זה מייאש ומייגע. אני אמן, לא רוצה להרגיש שאני סוחר, אלא רוצה להתעסק בתסריט שלי. אני יודע שבגילך נאלצתי לעשות את זה ואני מבין צעירים כמוך".

זה לא פחות מנס שיש בכלל קולנוע פלסטיני אם כל כך קשה לממן אותו.

״תראה, עדיין אין בקרב הפלסטינים מודעות מספקת לחשיבותו של הקולנוע. מה שאמרת  הוא נכון, זה באמת לא פחות מנס שיש פה סצנת קולנוע פלסטינית וסרטים ברמה מאוד גבוהה. בכל העולם אני מקבל הרבה יותר כבוד מאשר אני מקבל פה בפלסטין. זה מאוד מוזר, לא שאני מחפש את הכבוד הזה, יש יתרון לזה שאני נשאר עם הרגליים על האדמה".

"זרועות הביטחון שולחות זרועות להוליווד"

ביחד עם אילי סולימאן (״Divine intervention״, ״It Must Be Heaven״) אבו אסעד נחשב לבמאי הפלסטיני המוכר בעולם, עם ניסיון בהוליווד. זה לא מובן מאליו שבמאי ערבי זוכה לביים סרטים עם כוכבים כמו מיקי רורק וקייט וינסלט בבירת הבידור העולמית. במשך שנים הוליווד שימשה הרי כסוג של כלי לעיצוב והנצחת סטריאוטיפים נגד ערבים. בספרו, ״ערבים ממש רעים״ (Real Bad Arabs), שעובד ב 2006 לסרט דוקומנטרי, החוקר האמריקאי-לבנוני ג׳ק שהין מתאר כיצד הוליווד לא רק שהנציחה סטריאוטיפים נגד ערבים, אלא גם כיצד מפיקים ישראלים פעלו בשנות השמונים כדי לקבע את תדמית הפלסטיני או הערבי כ״טרוריסט״.

״אין ספק שזרועות הביטחון האמריקאיות, כמו הסי-איי-אי לדוגמה, מגיעות גם להוליווד. גם להן יש את האג׳נדה שלהן והן משתמשות בהוליווד כדי לשלוט בדעת הקהל העולמית. לוולט דיסני, למשל, היו קשרים באף-בי-איי. זה ידוע וכבר לא סוד. כמובן שלחלק הזה בהוליווד לי אין קשר״, אבו אסעד אומר וצוחק. ״אבל יש גם את החלק של הוליווד שבאמת רק רוצה לעשות סרטים ולהרוויח מזה, כמובן. האמריקאים מאוד מכבדים במאים, במיוחד כאלה שיש להם מה להגיד. את ההערכה שהרגשתי ב-Twentieth Century Fox (איתם אבו אסעד ביים את הסרט ״The Mountain Between Us״. ר.י) , לא הרגשתי במקומות אחרים. לרגע לא הרגשתי שאני זר איתם".

ואם היית מנסה לעשות בהוליווד סרט על פלסטין? לא נראה לי אז היו מכבדים אותך.

״אם אתה הולך למפיקים בהוליווד שמחזיקים האג׳נדה האימפריאליסטית הקפיטליסטית הציונית, ברור שהם ייצאו נגדך. מלכתחילה הם לא מעניינים אותי. זה גם לא סוד שהם יוצאים נגדי באופן אישי. יש את החלק היותר שמאלי בהוליווד, ששולט בחלק מהתקשורת ובפרסי האוסקר, שבחלקו באמת רוצה לעשות קולנוע איכותי ועשוי לצאת לפעמים נגד אימפריאליזם וקפיטליזם, אבל לא ממש נגד האג׳נדה הציונית. או שהם מפחדים או שחלקם הם שמאל ציוני בעצמו, כן?״ אבו אסעד שוב צוחק ואז עובר לדבר על ״ההמצאה המוזרה הזו שנקראת שמאל ציוני.

״יש את הטראומה של השמאל הציוני, שבנויה על פחד קיומי וגורמת להם לקבל את הציונות של ישראל, אבל עדיין להיות פרוגרסיביים כי הם שמאל. זה השמאל ההוליוודי, שמפחד להיכנס לכל הנושא הפלסטיני״.

אז איך אפשר לחדור לשם?

״אתה חייב להבין – כל הוליווד בנויה על משוואת רווח והפסד: שים מיליון כדי לעשות שני מיליון. ואני מדבר על כל פרויקט לצורך העניין. גם אם הסרט פרו פלסטיני".

אבל הסרטים הפלסטיניים, כמו רוב הסרטים הבינלאומיים או האומנותיים, לא רווחיים.

״ופה נעוצה הבעיה. איך בודקים את המשוואה הזו? באים לכל הסרטים הפלסטיניים ובודקים כמה הם עלו וכמה הם הכניסו. תבוא תגיד לי ׳אז תעשה סרטים מסחריים׳, אבל זה לא פשוט להיות מסחרי עם הסיי הפוליטי והאומנותי שלך. הסוגייה הפלסטינית לא פופולרית כמו שאנחנו חושבים. הצופה הממוצע רואה את פלסטין בחדשות כל הזמן וזה תמיד בהקשרים מדכאים, אז לדחוף לו את זה גם בסרט? ברוב המקרים הוא יגיד לך לא תודה. רוב הצופים רוצים בידור, וזה המקום של התעשייה המסחרית״

דיכאת אותי.

שוב צוחק. ״תבין כלל ברזל אחד: אם תביא פרויקט שבוודאות של 100% יביא כסף למפיקים, גם אם הוא משחיר לחלוטין את ישראל וארה״ב, יש מצב שיממנו אותך".

הסטריאוטיפ של ערבי. הקרנה של הסדרה "פאודה" בפני קציני צה"ל (צילום: מרק ניימן / לע"מ)

"גם ליהודים מותר לעסוק בכיבוש"

בחזרה לסצנה הישראלית. אני מתלונן בפני אבו אסעד על במאים ישראלים שעושים סרטים על כיבוש – או במלים אחרות עושים קריירות בינלאומיות מהסבל שלנו – ולא כוללים אף פלסטיני איתם בתהליך היצירתי. אני מציין בפניו גם סדרות כמו "פאודה", שבהן הערבי הוא סטריאוטיפי ולנצח יהיה בוגד/פושע/לא אתי, בעוד הישראלים גיבורים גדולים. "פאודה" היא סדרה עם אג׳נדה ימנית אומנם, אך גם ביצירות של במאים יותר פרוגרסיביים – אני טוען –  הם עושים שימוש ציני ולא הוגן בכיבוש.

״אני לא מסכים איתך. הכיבוש הוא גם סוגייה שלו ולא רק שלך, וזו זכותו של היוצר לעשות סרטים על זה. הרי סרט משקף את מה שאתה כיוצר מבין ואיך אתה רואה אתה רואה את העניינים. זה לא אומר שאתה צריך להביא איתך פלסטיני שיסביר לך. המחקר הוא באחריות היוצר, והוא לא חייב לשתף אותך כפלסטיני.

אני לא מסכים איתך פה. הרי לא חסרים סרטים ישראליים שבהם כל הערבים הם אלימים או פרימיטיביים, בדיוק בלל הנקודה הזו.

״אבל זה לא באחריותך! זה אומר עליו (היוצר הישראלי. ר.י) יותר מאשר זה אומר עליך משהו. הרי הוא זה שנראה מגוחך ועלוב. בזמן ש״עומר״ יצא, יצא עוד סרט ישראלי דומה שמספר סיפור דומה. והיה שם את כל מה שאני מדבר עליו בסרטי, אלא שמה ההבדל? בסרט הישראלי כל הדמויות הפלסטיניות חלולות ועלובות. איפה הסרט היום? עובדה ששנינו לא מצליחים להיזכר בשמו בכלל. שני הסרטים יצאו באותו זמן! תן ליוצר הישראלי לקשקש את עצמו לדעת, זה רק מראה כמה הוא שטחי״.

מה שאתה אומר הוא קצת פריבילגי. לא כולנו האני אבו אסעד.

״זה מה יש וזה העולם. אני מבין את התסכול שלך כי גם אני עברתי ועדיין עובר אותו. אבל מה אתה יכול לעשות? לשנות את העולם אף אחד לא יכול. רק את עצמך ואת עבודתך אתה יכול לשנות. לשנות סיסטם שלם, זה לא באחריותך. האסטרטגיה הזו של לנסות את העולם זה כמו לנפח בלון עם חור – אתה נושף ונושף, הביצים שלך יתנפחו והבלון בחיים לא יתמלא. הדבר היחיד שאתה יכול לעשות הוא להמשיך ולעמוד. תעמוד על העקרונות שלך ואל תשתנה. תישאר כמו שאתה ותמשיך לנסות לקלקל להם את המסיבה״.

"מעניינת אותי הדרמה"

איך אתה בוחר סיפור?

״הנה סיפור שבחיים לא סיפרתי. בתחילת דרכנו היינו, אילי סולימאן, רשיד משהראווי שריף ואקד (במאים פלסטינים מוערכים. ר.י) ואני. היינו צעירים בני אותו גיל שעדיין לא עשו דבר. אני זוכר ויכוח ביני ובין אילי על מה לעשות. איך להשפיע? איך לבלוט? אילי היה סבור שאי אפשר לשנות את העולם, אבל אפשר להשפיע ואת זה אפשר לעשות רק אם תפתח שָפָה שהיא רק שלך. אז הוא פיתח את הסגנון שלו איך לספר סיפור. ומה אני עשיתי? לקחתי עשרה סרטים שהשפיעו עלי ומאוד הערכתי.

"באותו רגע, הבנתי שכולם סרטי דרמה בעלי שפות קולנועיות שונות, כמו קן הקוקייה מ-76 למשל, שראיתי בגיל 16 לראשונה. גם "1900" האיטלקי (של ברנרדו ברטולוצ'י, ר.י) היה ברשימה. כמובן שבתחילת דרכי חלמתי שאני רוצה להילחם בציונות. מה הבנתי מהסרט? (הכוונה ל"1900", ר.י)  שאם אתה מרדן, הממסד יכול להרוג אותך פיזית, אבל ההשראה שלך תשבור את כל המגבלות המדומינות בחייך. הפחד מזה שהציונים יקחו את חייך ימנע ממך לחיות. אסור לתת לזה לנהל את חייך. אני הבנתי שמה שמדבר אלי זו לא השפה הקולנועית, אלא הדרמה״.

ואכן, סרטיהם של סולימאן ואבו אסעד שונים לגמרי זה מזה. אבו אסעד נשען על כלים קולנועיים יותר מסורתיים או אפילו מיינסטרימיים, בעוד שסרטיו של סולימאן נשענים בעיקר על אלמנטים פנטסטיים ולא מציאותיים. שני העולמות של היוצרים שונים לגמרי.

מעדיף להמציא שפה קולנועית חדשה. כרזה לסרט "הבטחה אלוהית" של איליה סולימאן

״לטעמי, מה קולנוע טוב עושה? הוא מסעיר את הרגשות שלך כדי שתוכל לחשוב בלי רגשות. לעשות את זה בלי דרמה, לא ממש אפשר. מצד שני, אני מבין את אילי סולימאן. הרי הסיפור מת: הכל כבר סופר. נשאר רק לשנות את הפרטים הקטנים ולספר את הסיפור שכבר סופר בעבר, בצורה קצת שונה. בגלל זה הוא החליט לפנות לאינטלקט״.

לאחר צאת הסרט ״עומר״, המתאר כיצד צעיר פלסטיני נאלץ להפוך למשת״פ, אחת הביקורות נגד אבו אסעד מהצד הפלסטיני הייתה ההאנשה שעשה לסוכן השב״כ הישראלי, המפעיל של הדמות הראשית בסרט. פלסטינים רבים לא אהבו את האמפתיה שהסרט עורר לדידם לסוכני הכיבוש.

״אני חושב שככל שתאניש את אויביך יותר, כך גם יגדל אלמנט הרוע שלהם. הרי אם אתה מדמיין את האויב שלך כשטן מוחלט, בראש ובראשונה אתה משקר לעצמך. ואתה גם עוזר לממסד לברוח מאחריות, כי מה אתה אומר פה? שהאיש הזה, האויב, הוא השטן – ולא הממסד. עזוב אותך, רוב הישראלים הם קורבנות כמונו – 99% אחוז מהם. גזענים, אבל קורבנות בעצמם. כי מי מחנך פה לגזענות? האליטות הישראליות. והן מושחתות מוסרית.

"רוב הישראלים הם אנשים פשוטים. אתה רואה ושומע איך הם מתרברבים בעולם, ומה זה אומר עליהם? לי זה אומר שהם אנשים פשוטים. הם חושבים שהם העם הכי מוצלח והכי טוב ומשדרים את זה כל הזמן. הרי ההתנהגות הזו הכי הפוכה ממתוחכמת. שיקרו להם והם קנו את השקר כי הם פשוט ההפך מהתדמית שהם מנסים לשווק לעצמם בעולם. מאיפה רוע מגיע? רוע מגיע מבני אדם. ואדם יכול לשנוא אותך ולכבוש אותך ולירות בך, ובמקביל לאהוב את הילד שלו שהוא שם בגן בבוקר. רוע מוחלט ואבסולוטי לא מתקיים כמעט בבני האדם, אז  למה להמציא דברים שלא קיימים כמעט?״

האומנות שלנו תמיד חוזרת לכיבוש 48 או 67. למרות שהיו עוד הרבה דברים בהיסטוריה שלנו. האומנות שלנו פוליטית, גם אם עולמית.

״אותי הכי מעניין לעשות אומנות שהרקע שלה מקומי, אבל מדברת עם כל העולם. כי לדעתי, כאומן, אין גזענות שלא תיעלם. אין כיבוש שלא ייעלם. זו היסטוריה פשוטה. או שהכיבוש יאכל את עצמו או שכוח אחר יחסל אותו, אבל זו עובדה מוחלטת שהוא ייעלם. מאחר והכיבוש סופו להיעלם, ותפקידך כרגע הוא להילחם בו, אתה נאבק בו לא רק בגבולות שהוא מציב לך, אלא מרחיב אותם. צא והילחם בכיבוש באופן אומנותי מחוץ לתחומי המגרש הקטן והעלוב שלו. תשאף לעשות דברים  שהם מחוץ לגבולות הזמן והמקום שלהם. ככה, הסרט שלך יישאר לנצח גם לאחר שהכיבוש ייעלם".

ממרומי 59 שנותיך וניסיונך העולמי, עצה לדור הבא של האומנים.

"אתה מסתכל באופן כללי על הסוגייה הפלסטינית ומרגיש שנס שהמאבק עדיין קיים. נבנית פה אגדה שתיזכר לדורות הבאים. הרי כוחות מבין החזקים בעולם נלחמים בך ומנסים לחסל הן את הנוכחות הפיזית שלך על האדמה והן את הנוכחות של פלסטין כעם בין שאר העמים.

"עד שנות השבעים המערב וישראל נלחמו חזק כדי למחוק את המושג 'פלסטין' מהלקסיקון. הייתי מסתובב באירופה ושומע מכולם, ממש מכולם, שאין דבר כזה פלסטין. הכספים והמאמצים שהם שופכים כדי לדחוק את האומנות שלנו לשוליים הם אדירים ממש. חברה נמדדת בשני מדדים: תרבותה ואומנותה. היכן קיים עוד כזה מגוון של אומנות טובה ואומנים טובים לאחר שבעים שנות מלחמה נגדך? זה סיפור יחיד במינו.

"הרי מאבק בכיבוש זה לא רק התנגדות חמושה, אלא גם שימוש באומנות. מה זה להתנגד לכיבוש? זה גם להתנגד לרעיון שזו אדמתם של היהודים בלבד. אומנות היא הכלי הטוב ביותר לכך. לדור הבא, אני ממליץ שימשיכו להתגאות בהיותם פלסטינים. לא אכפת לי מה הם עושים או אם זה קשור לכיבוש וזה לא משנה. מספיק לשים את צירוף המלים ׳אומנות פלסטינית׳ על יצירה שלך שתדבר על אהבה, מוזיקה או כל משהו אחר שהוא לא הכיבוש. זה כבר ניצחון אדיר נגד מי שמנסה למחוק אותך״.