המושג אפרטהייד מפוגג את ההצדקה שנותנים הישראלים לכיבוש

המושג אפרטהייד היגר מדרום אפריקה לישראל ומשם לתודעה הציבורית כבר לפני יותר מעשור. הוא כמובן היה כאן עוד קודם, אבל במשך שנים רבות היה נחלתם של דוברים פלסטינים, חוגי שמאל ואקדמאים.

אחת הדמויות המרכזיות שהכניסה את המושג לשיח הציבורי בישראל הייתה ציפי ליבני, אז שרת המשפטים, כשהתייחסה אליו ב-2014 בהקשר לדרישת מתנחלים בגדה לאוטובוסים נפרדים מפלסטינים. במקרה ההוא ביקשה ליבני לברר אם יש צורך ביטחוני בהפרדה, מתוך חשש שדרישת המתנחלים ונטיית המדינה להיעתר להם מייצרים מופע בוטה מדי של הפרדה אתנית במרחב הציבורי, מה שעלול להעלות זיכרונות רעים מההפרדה הגזעית בארה"ב או מהאפרטהייד הדרום אפריקאי.

אל ליבני הצטרפו לאורך השנים גורמים נוספים בכנסת ומחוצה לה, בהם כאלה שהזהירו כי סיפוח רשמי של חלקים נוספים מהגדה כחלק מתוכנית המאה של טראמפ, שחנתה באזור למספר חודשים טרם קיפדה את חייה, יהפוך את הכיבוש הזמני למצב של אפרטהייד קבוע.

המשותף לכל אלו שאזכרו את האפרטהייד היא הטענה הכפולה לפיה המילה אפרטהייד הופכת להיות רלוונטית לייצוג המצב בשטחים שבשליטת ישראל, ובו בזמן ניתן עדיין לעצור את משטר האפרטהייד המתהווה. ביני לביני קראתי לאופן ההתנהלות הזה: אפרטהייד על קו האופק. כזה שככל שצועדים לעברו, כך הוא מתרחק. ובכל זאת, דוברים מלב הפוליטיקה הישראלית היהודית, כולל ראשי ממשלה לשעבר, הם שהכניסו למרכז השיח הציבורי את התיאור של המציאות כאפרטהייד.

אלא שקריאה מפוכחת של המציאות לא מאפשרת יותר לדחות את אותה אזהרה מפני עתיד אפשרי, שאף פעם איננו מגיע. אחרי 53 שנות כיבוש, יותר מ-280 התנחלויות בהן גרים למעלה מ-600,000 מתנחלים, וכאשר ברור לכל שלישראל אין כל כוונה לוותר על שליטתה בשטחים אלה, לא ניתן עוד לחשוב על הכיבוש כמצב זמני, אשר רק במקרה חובר כנספח לישראל הדמוקרטית.

יש משטר אחד, קבוע, השולט בכל בבני האדם שחיים בין הירדן והים משני צדי הקו הירוק ופועל לפי עיקרון מארגן אחד: קידום והנצחה של עליונות יהודית. זהו משטר האפרטהייד הישראלי. כדי לשווק את עצמו בהצלחה כדמוקרטיה, נמנע המשטר – ככלל, אם כי לא באופן גורף – מהפרדה בוטה במרחב הציבורי, כפי שחששה ציפי לבני בזמנו. גילויים כאלה יכולים לעשות נזק "תדמיתי". אלא שמעבר לכן-או-לא אוטובוסים או ספסלים נפרדים, המהות נשארת אותה המהות.

במשטר האחד, שמנוהל מהכנסת בירושלים, הבטחת העליונות היהודית נעשית בראש ובראשונה באמצעות הנדסה דמוגרפית-גיאוגרפית של המרחב: חלוקתו ליחידות שונות, כאשר בכל יחידה ניתנת לתושבים הפלסטינים חבילת זכויות שונה, שהיא תמיד נחותה בהשוואה לזכויות היהודים, שמנהלים את חייהם במרחב אחד רציף עם זכויות מלאות והגדרה עצמית.

במילים אחרות, כל יהודי זכאי לכל הזכויות וההגנות שמקנים חוקיה של מדינת ישראל, לא משנה אם הוא חי בתוך גבולותיה המוכרים או מחוצה להם, כמתנחל בשטחים הכבושים. לעומתו, כל פלסטיני, החי אף הוא תחת אותו משטר, מקבל זכויות מופחתות על פי מיקומו הגיאוגרפי ומעמדו האישי הנגזר ממנו.

מפלסטינית שנולדה וחיה בשכם שאינה זכאית לדבר מהמשטר שקובע את עתידה, או פלסטינית החיה תחת המצור הישראלי המהודק על עזה, עבור בפלסטינים תושבי מזרח ירושלים שזכאים לתושבות אך לא להצבעה בבחירות ועד לאזרחי ישראל הפלסטינים שאומנם זכאים לחלק גדול מהזכויות ולהשתתפות פוליטית, אך מופלים בשורה ארוכה של חוקים, תקנות ופרקטיקות ביניהן גישה למשאבים, לקרקעות, ולתכנון ולבניה: כולם נתונים לאלימות מאורגנת שמטרתה הנצחת שליטה ועליונות.

משטר זה מקדם את העליונות היהודית באמצעות מדיניות הגירה, מדיניות קרקעות, חופש תנועה וזכויות פוליטיות. הסמכויות בנוגע לכל היבטי החיים הללו נתונות באופן מוחלט בידיו של המשטר הישראלי – הגורם האחד הקובע והמנהל, בכל מקום שבין הים לירדן, את מרשם האוכלוסין, את משטר הקרקעות, את יכולתם של בני אדם לנוע, להיכנס, או לצאת, ואת פנקס הבוחרים.

ההחלטה שלנו בבצלם לעדכן את תפיסת המציאות של הארגון לא התקבלה כלאחר יד, אלא לאחר דיונים שהתבססו על עשרות שנים של תיעוד ומחקר, ומתוך ההבנה שליוותה את הארגון מאז הוקם לפני 32 שנים כי על מנת לשנות את המציאות צריך קודם כל להכיר בה. אמת היא הבסיס לדיון פוליטי, גם בתקופה שהפוליטיקה הישראלית הפנימה את מצב האפרטהייד כמצב קבוע וטבעי ואינה עוסקת בו במערכות הבחירות באופן ישיר. זו שיחה כואבת, גם אם מספר המזהירים ממצב האפרטהייד הלך וגדל לאורך שנים,  כולל דמויות מהשדרה המרכזית של הפוליטיקה הישראלית.

במובנים רבים, הכיבוש הוא תרופת פלא ציבורית. הוא מושג שלקוח מעולם הצבא והביטחון, עולם שיקר לישראלים היהודים. האפרטהייד לעומתו, הוא מושג אזרחי. כשמדברים על כיבוש, מדברים על חיילי צה"ל, על "הילדים של כולנו", אלו שקל לדמיין אותם שומרים עלינו ונאלצים לפגוע בפלסטינים אך ורק לצורכי ביטחון. אבל כשמדברים על אפרטהייד, על עליונות של קבוצה אחת על השנייה, עליונות שמתקיימת גם כשאין עימותים, עליונות אשר נכפית באמצעות אלימות מתמשכת –  מתפוגג מאליו התירוץ הבטחוני, ויחד איתו ההצדקה שמשקיטה את המצפון של ישראלים יהודים רבים כל כך.

על אף שלא פשוט להכיר במציאות האפרטהיידיסטית של ישראל 2021, ההכרה הזאת היא מהלך הכרחי, שבצידו אף אופטימיות זהירה. הדרך לשינוי וליצירת עתיד של שוויון מלא – בין אם במסגרת שתי מדינות, במדינה אחת או בדרך אחרת שהצדדים יגיעו אליה בהסכמה – חייבת לעבור דרך הכרה במצב לאשורו. התפוגגותן של תפיסות שגויות לגבי המצב הנוכחי, שרק עוזרות להנצחתו, היא הכרחית. בני אדם יצרו את האפרטהייד, הזכיר נלסון מנדלה, ומכאן שבני אדם יכולים גם לסיימו. מציאות אחרת, על אף שהיא נראית רחוקה מאד כרגע, תגיע ותאפשר לישראלים ופלסטינים, יהודים ערבים מוסלמים ונוצרים לחיות אלו לצד אלו חיים של שוויון וכבוד. על כולנו מוטלת החובה ליצור מציאות זו.

דוד זונשיין הוא יו"ר הנהלת בצלם