newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

טבח של מאות אלפים לא הפריע לישראל לנסות לסחור עם אינדונזיה

בנובמבר 1966 כתב המוסד הישראלי דו"ח על הנעשה באינדונזיה, במסגרת ניסיון לבסס יחסי סחר, כולל מכירת נשק, עמה. במסמכים מסופקת הערכה של מספר הנרצחים בטבח שבוצע נגד הקומוניסטים במדינה - שמושתק עד היום. דווקא אחרי הטבח, היחסים עם אינדונזיה התהדקו

מאת:

בנובמבר 1966 כתב המוסד הישראלי דו"ח על הנעשה באינדונזיה, אחת המדינות המאוכלסות ביותר בעולם, שחוותה ימים דרמטיים מאוד באותה תקופה.

"באוקטובר 1965" – נכתב במסמך הנמצא בין מסמכי משרד החוץ בארכיון המדינה – "ניסו הקומוניסטים לתפוס את השלטון, בעזרת סין העממית. הצבא הצליח לדכאם והמפלגה הקומוניסטית הוצאה אל מחוץ לחוק. המפלגה הקומוניסטית האינדונזית, שהיתה החזקה ביותר במדינה (3 מיליון חברים), ומנהיגה AIDIT פעלו בשיתוף עם הסינים. הצלחת ניסיון ההפיכה הייתה מקנה לסינים יתרון ניכר וגורמת לשינוי מאזן הכוחות באזור. בעקבות ההתקוממות נערך טבח המוני במתקוממים ובמשפחותיהם. מספר הקורבנות נאמד ב-300,000 עד 700,000 נפש".

הערכות לגבי היקף הטבח באינדונזיה, מתוך מסמכי המוסד שפורסמו

הערכות לגבי היקף הטבח באינדונזיה, מתוך מסמכי המוסד שפורסמו

הדיווח הזה עוזר לשפוך אור על אחד ממעשי הטבח הגדולים ביותר שידע העולם מאז מלחמת העולם השנייה. מעשה טבח, שלמרות ההיקף האדיר שלו – כחצי מיליון בני אדם לפי ההערכות המקובלות, שזוכות לתמיכה ממה שנכתב במסמך של המוסד – הושתק במשך שנים ולא זכה לתשומת לב בינלאומית מספקת. אולי משום שעל רקע המעורבות האמריקאית בוויטנאם והמלחמה הקרה בכלל, בעיני מדינות כמו ארה"ב ובריטניה, מחוללי הטבח באינדונזיה נמצאו ב"צד הנכון" – הצד שנלחם בקומוניזם ובקומוניסטים.

עד 1965 שלט באינדונזיה הנשיא אחמד סוקרנו, גיבור מאבק השחרור נגד השלטון הקולוניאלי ההולנדי, שנבחר בבחירות דמוקרטיות. סוקרנו נחשב אנטי-מערבי. במדינה פעלה מפלגה קומוניסטית חזקה, שהיתה אז אחת המפלגות הקומוניסטיות הגדולות בעולם עם 3.5 מיליון חברים. כ-20 מיליון אזרחיות ואזרחים השתייכו לארגונים הקשורים אליה – ארגוני נשים, נוער, איכרים, עובדי מטעים, תרבות ועוד.

באוקטובר 1965 קבוצה בראשות מפקד מהמשמר הנשיאותי חטפה ורצחה ששה גנרלים. ראשי הקבוצה טענו שהם ניסו למנוע הפיכה צבאית ביוזמת ה-CIA נגד הנשיא סוקרנו. בתגובה לחטיפה החל הצבא במסע דיכוי נרחב, בטענה שמאחורי רצח הגנרלים עמד ניסיון של המפלגה הקומוניסטית, בתמיכת סין, להשתלט על המדינה.

במשך ששה חודשים, נרצחו לפחות חצי מיליון חברים במפלגה הקומוניסטית האינדונזית (PKI) ובארגונים הקשורים אליה, ויותר ממיליון אזרחיות ואזרחים נכלאו ללא הליכים משפטיים. רבים מהכלואים עברו עינויים קשים, הוחזקו בתנאים לא אנושיים או הועסקו בעבודות פרך, וחלקם השתחררו לאחר כ-30 שנה. מסע הדיכוי הביא בסופו של דבר להדחת הנשיא סוקרנו ולהחלפתו בגנרל סוהרטו, אחד ממפקדי הצבא שאחר כך שלט במדינה יותר מ-30 שנה, עד 1998.

הגנרל סוהרטו בהלוויית הגנרלים שנרצחו, ב-1965 (צילום: PD-INDONESIA)

הגנרל סוהרטו בהלוויית הגנרלים שנרצחו, ב-1965 (צילום: PD-INDONESIA)

העולם שתק

במשך עשרות שנים חזרו וטענו אנשי המשטר הצבאי, וגם חוקרים שונים, שלא הצבא היה אחראי להרג, אלא היה מדובר בהתארגנות ספונטנית ועממית של אזרחים שזעמוּ על ניסיונם של הקומוניסטים ותנועות השמאל להשתלט על המדינה. היו גם מחלוקות לגבי מספר הקורבנות, והם נעו בין כמה עשרות אלפים ל-3 מיליון. חוקרים רבים אחרים טענו שהטבח ההמוני נוהל ותוכנן בקפדנות על ידי הצבא, על פי רשימות שהוכנו מראש.

למסמך של המוסד המתפרסם כאן יש חשיבות מכמה היבטים. הוא מציב את מספר ההרוגים על הסקאלה הגבוהה שבין 300 ל-700 אלף הרוגים, והוא מציג את הצבא כאחראי לדיכוי ומבהיר שקורבנות הדיכוי לא היו רק מי שהשתתפו לכאורה ב"התקוממות", אלא גם "משפחותיהם". העובדה שהקביעות האלה באות מפי ארגון כמו המוסד, הנהנה מיוקרה בינלאומית גבוהה, מקנה תוקף נוסף לטענות כי היה מדובר באחד ממעשי הטבח הגדולים מאז מלחמת העולם השנייה וכי הצבא היה אחראי לו.

מה שמעציב הוא שמסמכי משרד החוץ מראים שדווקא אחרי שהמוסד הכין את הדו"ח שלו, כלומר אחרי שבישראל ידעו שבאינדונזיה התחולל טבח עצום ממדים, היחסים בין שתי המדינות התהדקו – ומשלחות רמות דרג, כולל ראש השב"כ האינדונזי, ביקרו בישראל.

מסמכים שנחשפו בשנים האחרונות בארכיונים בארה"ב ובבריטניה חושפים כי שתי המדינות ידעו היטב על ההיקף והחוּמרה של הטבח ושלילת החירות. ארה"ב ובריטניה עודדו את חיסול התנועה הקומוניסטית ותמכו בביצור הדיקטטורה הצבאית בראשותו של הגנרל סוהרטו.

התמיכה האמריקאית והבריטית בדיקטטורה הצבאית של סוהרטו בוצעה לא רק באמצעות מתן סיוע צבאי, אלא גם באמצעות שתיקה פומבית נוכח הפרות זכויות האדם, וכמו כן באמצעות מתן סיוע אזרחי והעמקת הקשרים המסחריים, אשר נועדו להעביר מסר לסוהרטו ולצבא כי הם פועלים בדרך הנכונה.

נשיא אינדונזיה סוהרטו נפגש עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד ושר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר, ב-1975 (צילום: הבית הלבן)

נשיא אינדונזיה סוהרטו נפגש עם נשיא ארה"ב ג'רלד פורד ושר החוץ האמריקאי הנרי קיסינג'ר, ב-1975 (צילום: הבית הלבן)

החוקר פרופ' ג'ופרי רובינסון מאוניברסיטת UCLA, שהקדיש את חייו לחקר הזוועות באינדונזיה במאה העשרים, טוען בספרו The Killing Season: A History of the Indonesian Massacres, 1965-66 שהטבח ושלילת החירות ההמונית נוהלו בידי הצבא, אשר הקים יחידות קומנדו מיוחדות למטרה זו.

רובינסון מצא דפוסים דומים ברחבי המדינה שהוכיחו את תכנונו הקפדני של המבצע. הוא כותב בספרו שקמפיין ההסתה של הצבא קרא להשמדה, לחיסול ולעקירה מהשורש של הקומוניסטים. כמו כן, הוא טוען שמרבית הנרצחים נלקחו למעצר ולחקירה טרם רציחתם, פעמים רבות על בסיס רשימות שהוכנו מראש מטעם הצבא.

כוחות הצבא, המשטרה ומיליציות מטעמם, עצרו את הקורבנות ללא צווים שיפוטיים. העצורים נלקחו לחקירות ועברו עינויים קשים. לאחר מכן חולקו העצורים לשלוש קטגוריות לפי רמת מעורבותם לכאורה בהתקוממות, ובהתאם לכך חלקם הועברו למעצר במושבות עונשין, במתקני מעצר ובמחנות ריכוז, וחלק מהם הוצאו להורג.

אלה שהוחלט להוציאם להורג הועברו באמצעות כלי רכב צבאיים לאתרי הריגה, או נמסרו ל"חוליות מוות" ומיליציות אנטי-קומוניסטיות או דתיות. קשורים ומכוסי עיניים, העצורים נורו על שפת בורות הריגה ונהרות או נחתכו לחתיכות באמצעות מצ'טות וסכינים. גופות שלמות וחלקי גופות נזרקו לעתים לבארות, לנהרות, לאגמים ולתעלות השקיה.

רבים עברו עינויים מיניים לפני שהוצאו להורג – גברים סורסו, והווגינה והשדיים של הנשים נחתכו. חלקי גופות, ראשים וגפיים הונחו לראווה בדרכים, בשווקים ובמקומות ציבוריים אחרים. להמונים הללו לא הייתה כל דרך להיות מעורבים בחטיפת ששת הגנרלים, אולם הרצח ושלילת החירות בוצעו על בסיס האֲשָמה קולקטיבית.

העסקה לא יצאה אל הפועל

המסמכים בתיקים של משרד החוץ בארכיון המדינה בנוגע ליחסי ישראל ואינדונזיה מגלים כי למרות מסרים שונים מצד ממשלת אינדונזיה, ישראל ראתה בסוקרנו ה"אנטי מערבי" עצמו מכשול מרכזי לבניית היחסים בין שתי המדינות, אימצה את תפישת העולם של ארה"ב לגבי המלחמה הקרה – וקיוותה לנפילתו של משטר סוקרנו.

נשיא אינדונזיה סוקרנו (צילום: 1Veertje)

נשיא אינדונזיה סוקרנו (צילום: 1Veertje)

באמצע שנות ה-50 החלו גישושים בין אינדונזיה למדינת ישראל, בין היתר בנושאים ביטחוניים, שלא התממשו מטעמים פוליטיים. בלחצן של מדינות ערב, נמנעה השתתפותה של ישראל בוועידת באנדונג, שהתקיימה באינדונזיה באפריל 1955, ומִיסדה את ארגון המדינות הבלתי מזדהות.

לפי מברקים ששלחו נציגי משרד החוץ והביטחון במהלך פברואר 1957, האינדונזים התעניינו ברכישת מטוסים מחומשים מישראל. במברק מ-28 בפברואר, עמנואל ציפורי ממחלקת אסיה במשרד החוץ כתב כי נראה שאין לנציגים האינדונזיים הוראות מיוחדות כיצד לנהוג בישראל; בכמה ארצות הנציגים האינדונזיים מקיימים יחסים רשמיים ואישיים טובים עם עמיתיהם הישראלים, והדבר תלוי באישיותו של הנציג האינדונזי.

בנובמבר 1957 הכין משרד הביטחון רשימת ציוד צבאי שהוא מוכן למכור לאינדונזיה. הרשימה כללה נשק קל. התנאי לביצוע המכירה היה חתימה מול ממשלתה החוקית של אינדונזיה, גם אם העסקה תתבצע באמצעות מתווך. באוקטובר 1958 התבקשה ישראל למכור לאינדונזיה רימוני יד ותחמושת 9 מ"מ. ישראל ביקשה וקיבלה את הסכמת הולנד ליצוא ביטחוני לאינדונזיה, אף שבין הולנד לאינדונזיה שררה יריבות פוליטית וצבאית בנוגע לחלקו המערבי של האי גינאה החדשה.

במברק מ-15 באפריל 1958 ששלח שמואל בנדור, נציג ישראל בצ'כוסלובקיה, נכתב כי בפגישתו עם השגריר האינדונזי בפראג השגריר ביטל את טענותיה של ארה"ב ומתח ביקורת על יחסה לאינדונזיה: "אומרים על אינדונזיה שהיא הולכת לקראת הקומוניזם. זאת איוולת. אינדונזיה אינה רוצה להשתייך לצד זה או אחר, כי אינה חושבת שהעולם מתחלק לשניים, או שכל מדינה צריכה להחליט על השתייכותה לגוש זה או למשנהו. את זה האמריקאים במיוחד אינם רוצים להבין.

"הנה בעניין הנשק – מתרעמים על ניסיונות אינדונזיה לרכוש נשק ממדינות מזרח אירופה. אין לה ברירה מפני שהאמריקאים מעמידים תנאים מדיניים שאינדונזיה אינה יכול לקבל אותם (והוא הדין לגבי סיוע כלכלי). הצבא האינדונזי 'העלוב' (הביטוי שלו) מוכרח להשיג קצת נשק חדיש, כי למורדים יש נשק חדיש.

"גם על הנשיא סוקרנו אומרים שהוא נוטה לקומוניזם והרי זה מגוחך. הוא דמוקרט בכל ישותו ואם אפשר להגיד דבר מה בגנותו, כביכול, הרי זה שהוא יותר מדי ליברלי. אינדונזיה זקוקה ליד חזקה, כי למעשה תושביה אינם מוכנים עדיין לדמוקרטיה מלאה. גם המפלגות השונות מעדיפות את ענייני המפלגה על ענייני העם. גם אלה הנמצאות בממשלה נלחמות תדירות בממשלה ועל כן אין לממשלה יציבות. סוקרנו יודע זאת אך בהיותו ליברלי אינו מסוגל לנהל את העניינים ביד חזקה".

בסופו של דבר התנגד משרד החוץ הישראלי למכירת הנשק בשל שלוש סיבות: סירובה של אינדונזיה למסד יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל; הקושי לשמור בסוד את דבר המכירה; והסיכון ליחסיה של ישראל עם שכנותיה של אינדונזיה.

במברק ששלח ו' איתן למנכ"ל משרד החוץ ב-4 בנובמבר 1958 נכתב כי "הדבר לא יישאר סוד, כפי שלא נשארה סוד העסקה עם ניקרגואה וזו עם קובה. כל מכירת נשק לאינדונזיה תקומם נגדנו מדינות אסיאניות חשובות מאוד. כפי שקרה בדרום אמריקה, יפנו אלינו אח"כ כל מיני מדינות אסיאניות אחרות בבקשות דומות, ונסתבך באופן רציני ביותר, כפי שהסתבכנו באמריקה הלטינית".

משרד החוץ התנגד לעסקה, בין השאר כי "הדבר לא יישאר סוד, כפי שלא נשארה סוד העסקה עם ניקרגואה וזו עם קובה. כל מכירת נשק לאינדונזיה תקומם נגדנו מדינות אסיאניות חשובות"

בישיבה של ועדת חוץ וביטחון ב-4 באפריל 1967, כשנה לאחר הטבח, סיכם שר החוץ אבא אבן את היחסים בין שתי המדינות באותן השנים: "חיפשנו דרכים למנהיגות החדשה. הצלחנו להגיע אליהם, לדבר נכבד כללי ולדיונים בכמה עניינים מעשיים המאפשרים ייצוג ישראלי שם, יחד עם ממשלת אינדונזיה, בכמה מפעלי פיתוח ומפעלים כלכליים. הדברים התפתחו הלוך ושוב והיו עליות ומורדות. הכל היה מבוסס על ירידת סוקרנו מהשלטון".

הצגה ותצוגת בגדי ים של גוטקס

כפי שחושף המסמך של המוסד מנובמבר 1966,  לישראל היה מידע על הטבח שליווה את הדחתו של סוקרנו "השמאלני" ועל היקפו (דרך אגב, היום אנחנו יודעים שלגרסה המופיעה במסמך המוסד שלפיה הקומוניסטים ניסו לתפוס את השלטון "בעזרת סין העממית" אין בסיס עובדתי וגיבוי בראיות). כך או כך, הידיעה על הטבח העצום לא מנעה מישראל להוביל מהלך של בניית קשרים מסחריים וביטחוניים עם המשטר הצבאי באינדונזיה.

את היחסים עם אינדונזיה ניהל המוסד במסגרת פרויקט סודי שכונה "בית וגן". מסמכי משרד החוץ מתארים את היחסים והפעילות הישראלית עם מדינה בשם "בית וגן". כינוי זה החליף את השם אינדונזיה מטעמי סודיות, ולעתים השתמשו כתחליף גם בשם "דרום קוריאה". תוכנם של המסמכים מבהיר מעל כל צל של ספק כי מדובר באינדונזיה ולא במדינה אחרת.

המוסד ניהל מגעים עם המשטר הצבאי באינדונזיה להקמת פרויקטים מסחריים משותפים בתחומים שונים, כגון שמן, קופרה, דלק גולמי, כותנה, ג'יפים, כינין, פוספטים, בקר, תעופה פנימית, עצים, סויה, נייר, ספנות, תירס, חביות מתכת והובלת נפט. חלק מהסחורות הללו הועברו בין המדינות בתיווכן של חברות זרות. כמו כן הוקמה חברה בבעלות משותפת של ישראל והצבא האינדונזי לצורך שיווק יהלומים מאינדונזיה.

ב-28 במאי 1967 המוסד הצליח להביא לחתימת הסכם סחר עם אינדונזיה, באמצעות חברה ממשלתית אינדונזית בשם ברדיקארי שנשלטה בידי גנרלים. בהסכם צוין כי הצד האינדונזי מעוניין לרכוש ציוד ומדים צבאיים מישראל.

המוסד ארגן ביקורים של משלחות אינדונזיות בישראל, ונציגי המוסד חזרו וביקרו באינדונזיה ונפגשו עם נציגי המשטר הצבאי. על הביקורים ההדדיים הללו הוטלה סודיות מוחלטת. בתוכנית הביקור שהכין המוסד למשלחת מאינדונזיה ב-3 בינואר 1967 נכתב כי "אנשי המשלחת יופיעו בכל מקום כאנשי דרום קוריאה – ואין לזהות לאומיותם האמיתית ללא תאום מראש עם נציג המוסד".

במסמך שהכין המוסד ב-6 באפריל 1967 לקראת ביקור משלחת נוספת מאינדונזיה נכתב "ידוע לנו אך מעט על אופיים, דרך מחשבתם ויחסם האמיתי אלינו. עם זאת גם אין להתייחס אליהם כאל אפריקאים אלא כאל אירופאים לכל דבר". תוכנית הביקור כללה – פרט לפגישה עם מנכ"ל משרד הביטחון וראש המוסד –גם צפייה בהצגה "שלמה המלך" ובתצוגת בגדי ים של חברת גוטקס.

בירת אינדונזיה, ג'קרטה, בלילה (צילום: Robin Widjaja)

"ידוע לנו מעט מאוד על אופיים ויחסם האמיתי אלינו". בירת אינדונזיה, ג'קרטה, בלילה (צילום: Robin Widjaja)

ב-30 ביולי 1967 הגיעה לביקור בישראל משלחת נוספת מאינדונזיה, אשר כללה את מנכ"ל משרד ראש הממשלה האינדונזי, ששימש גם ראש שירותי הביטחון. המשלחת ביקשה לרכוש חלקי חילוף לציוד צבאי מתוצרת בריה"מ, נפגשה עם ראש המוסד, שר הביטחון והרמטכ"ל, השתתפה בסיור אווירי בשמי חצי האי סיני, וצפתה בתערוכת נשק שלל צבאי בבסיס צריפין.

מכיוון שהמוסד היה הגורם שניהל את היחסים עם אינדונזיה באותן השנים, ומרבית המסמכים מהתקופה טרם נחשפו לציבור, קשה לדעת כיצד התפתחו היחסים המסחריים והביטחוניים. דווקא בימים אלה, כאשר ראש המוסד יוסי כהן אומר כי הארגון שהוא עומד בראשו "מוביל" את המאמץ הישראלי להגיע "להבנה אזורית" במזרח התיכון, המקרה של אינדונזיה ממחיש את הסכנה בדבר.

על אף הידיעה הברורה שהצבא האינדונזי בהנהגת סוהרטו טבח במאות אלפי אזרחיות ואזרחים, המוסד בנה קשרים כלכליים וביטחוניים עם הגנרלים האינדונזים. בנסיבות הללו אין שום ערובה לכך שהמוסד – שהוא גוף ביטחוני וחשאי במהותו – שוקל כיום שיקולים של זכויות אדם ושל החוק הבינלאומי.

מצער ש-20 שנה לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, בדומה לארה"ב ולמרבית מדינות המערב, גם מדינת ישראל הצטרפה לטיוח של פשעי הצבא באינדונזיה, וראתה באינדונזיה שותפה לגיטימית לקידום מטרות ביטחוניות, כלכליות ופוליטיות. שתיקת העולם לנוכח הטבח ושלילת החירות ההמונית באינדונזיה בשנות ה-60, הובילה לכך שבשנת 1975 פלשה אינדונזיה למזרח טימור בתירוץ של איום קומוניסטי, ועד סיום הכיבוש האינדונזי בשנת 1999 ביצעו שם כוחות הביטחון האינדונזיים פשעים נגד האנושות, עינו, אנסו והרגו אזרחים ואזרחיות רבים.

שחזור של הטבח בסנטה קרוז במזרח טימור, ב-1998 (צילום: Mark Rhomberg/ETAN)

פשעים נגד האנושות. שחזור של הטבח בסנטה קרוז במזרח טימור, ב-1998 (צילום: Mark Rhomberg/ETAN)

על אף המעבר לדמוקרטיה באינדונזיה בשנת 1998, לצבא האינדונזי עדיין יש עוצמה פוליטית משמעותית במדינה. לאחר עשרות שנות אינדוקטרינציה והצדקת משטרו הצבאי של סוהרטו בתירוץ האיום הקומוניסטי לכאורה, היוזמות לחקר האמת נחסמות שוב ושוב – ודורשי הצדק חשופים לרדיפה וללעג. באינדונזיה שוררות הכחשה או הצדקה ציבורית כמעט גורפות לזוועות מאותן השנים.

על משרד החוץ הישראלי והמוסד מוטלת חובה מוסרית לחשוף את כל המסמכים שברשותם בנוגע לאינדונזיה מהשנים הרלוונטיות, כדי לסייע בחקר האמת ובהתמודדות עם ההכחשה – בדיוק כפי שמדינת ישראל מצפה ממדינות אחרות לחשוף את המסמכים שברשותן משואת היהודים באירופה.

עו"ד איתי מק הוא פעיל ועורך-דין לזכויות אדם, הפועל להגברת השקיפות והפיקוח הציבורי על היצוא הביטחוני הישראלי

לעיון במסמכים המקוריים – כאן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf