ה"מהפך" של נתניהו ביחס לערבים משקף אמת שלא ניתן עוד להכחיש

בימים האחרונים הכותרות מפתיעות – מהפך! נתניהו, שעד אתמול-שלשום הקפיד להסית נגד הערבים מעל כל במה ותחת כל עץ רענן, הפך את עורו, עבר טרנספורמציה. הסתה נגד ערבים – אאוט, שותפות עם הערבים – אין.

אז מה קרה פתאום? הרי נתניהו הוא האיש שהוביל יותר מכל אחד אחר את קמפיין הדה-לגיטימציה של הנציגים הפוליטיים של החברה הערבית בכנסת. בבחירות 2015 הוא פרסם את סרטון "הערבים שנוהרים לקלפיות"; בבחירות  2019 ו-2020 הוא הוביל קמפיין שלם שהתבסס על הדה-לגיטימציה לנציגי האזרחים הערבים, הצהיר ש"הערבים רוצים להשמיד את כולנו" (ואחרי שהנזק כבר נעשה התנער מהאמירה האומללה הזו), הצהיר שממשלה בתמיכת המשותפת היא איום קיומי על ישראל.

ולא רק דיבורים, אלא גם מעשים – במרץ 2019, בבחירות בהן המפלגות הערביות רצו בשתי רשימות נפרדות, הליכוד בראשות נתניהו ביקשו למנוע את עצם הריצה של הנציגים הפוליטיים של החברה הערבית לכנסת דרך פסילתן בוועדת הבחירות (ועדת הבחירות אישרה את בקשת הליכוד לפסול את רע"מ-בל"ד; ביהמ"ש העליון ביטל את ההחלטה הזו וקבע שהרשימה הזו יכולה לרוץ).

אז איך קרה שפתאום הוא רוצה תמיכה של האזרחים הערבים, מצהיר שתומך בזכויות לכל אזרח, מסתובב בישובים ערבים ומחזר אחרי הקול הערבי?

יש שיאמרו שהוא מזהה פוטנציאל לפירוק הרשימה המשותפת ולקניית עוד כמה אצבעות של תמיכה – והמהלכים שהוביל לאחרונה מול מנסור עבאס, יו"ר רע"מ, הם חלק מזה. יש שיאמרו ציניות, אופורטוניזם וצביעות. הכל נכון. אבל נדמה שיש פה עוד משהו, עמוק יותר.

לאחרונה הרעיון של שותפות פוליטית יהודית-ערבית התחיל להיות יותר ויותר מדובר. יוזמות שונות בזירה הפוליטית ובזירה האזרחית קמו, כחול לבן ניהלו מו"מ פומבי עם נציגי המשותפת לקראת אפשרות – שלא התממשה בסוף – להקים ממשלה בתמיכתם. מאמרים ומאמרי תגובה התפרסמו, באופן שמשפיע על השיח בכל המערכת הפוליטית.

מסיבות שונות – מהותיות, מוסריות, פוליטיות ואסטרטגיות – השותפות הזו פתאום נראית במרחק נגיעה. כתגובת נגד לחוק הלאום; כתגובה להפניית העורף של גנץ לח"כים הערבים שהמליצו עליו לנשיא – מכל הסיבות האלו ועוד, נדמה שהזמן בשל למימוש החזון הזה. השותפות הפוליטית הערבית-יהודית היא רעיון נכון וראוי, והנה – הגיע זמנו. לגיטימציה מלאה לנציגים הפוליטיים של החברה הערבית בכנסת, ושותפות פוליטית איתם (באופנים שונים: במסגרת מפלגה משותפת, במסגרת של שותפות קואליציונית, או במסגרת של תמיכה מחוץ לממשלה) היא בעלת פוטנציאל לשנות את המפה הפוליטית בצורה דרמטית, שינוי עומק יסודי שישתית את הפוליטיקה על בסיס אזרחי וערכי, חוצה לאומים. וכן, ברית היסטורית בין המרכז-שמאל היהודי למפלגות הערביות – ברית אמיצה ושוויונית – היא הדרך של המחנה הפוליטי הזה לחזור לשלטון.

ובחזרה לנתניהו. נדמה שנתניהו, האיש המסית והציני, מבין בחושיו הפוליטיים החדים את פוטנציאל השינוי העצום של התפיסה הזו. נתניהו מזהה, וכדרכו הוא גם פועל: עכשיו הוא ינסה בכל כוחו לנכס את הדבר הזה, לזהם אותו ולהפוך אותו על הראש.

יש לקוות שמנהיגי המרכז-שמאל יגלו מנהיגות, מעוף וחזון, ולא יפקירו את הזירה הזו. צריך לפעול לכך שהם יקחו את ההזדמנות הזו בשתי ידיים, ויובילו את הדרך הזו באומץ.

המהלך הזה כבר התחיל. כמו זכות הצבעה לנשים. כמו שוויון לשחורים בארה"ב. כמו נפילת האפרטהייד בדרא"פ. יש דברים שכשהם מתחילים כבר אי אפשר לעצור אותם. בין אם זה יקרה בבחירות האלה או שזה יקח עוד כמה שנים – שותפות יהודית ערבית שתהיה התשתית לעתיד של שוויון ושלום בין שני העמים שחולקים את הארץ הזו היא רק עניין של זמן. ואפילו ביבי לא יצליח לעצור את זה.

עו"ד תמי יקירה, אקטיביסטית ופעילה ביוזמת "ברית-تحالف"