newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"המאבק על אל-אסעאף הוא מאבק על הזהות של יפו"

ההפגנות ביפו נגד הניסיון של העירייה להרוס את בית הקברות מתרחשות כבר חודש ונענות באלימות משטרתית קשה. "עיריית תל אביב רגילה לרמוס אותנו, כאילו אנחנו לא כאן", אומרים פעילים פלסטינים. "המפגינים בבלפור מרגישים שיש מי ששומע אותם. ההפגנה שלנו היא גם על עצם הזכות להפגין"

מאת:

ככל שגוברות הסתבכויות הקורונה והעתיד הנראה לעין מטושטש יותר, רבים שלא לקחו חלק בהפגנות בעבר יוצאים לרחובות במספרים מרשימים – במטרה לעצב את השינוי העתיד להתרחש ולהפכו למקור של תקווה וכוח. כך מתהווה לה תנועת התנגדות בעלת מוקדים רבים. ברור שיחסי הכוח משתנים, אף שעדיין לא ניתן לדעת כיצד.

בשונה מהמחאה ב-2011 (וזה לא ההבדל היחיד כמובן), סוגיות הנוגעות לאוכלוסייה הפלסטינית מקבלות ביטוי בההפגנות הנוכחיות, ואינן מושתקות על ידי המובילים אותן. הקולות הללו אינם זוכים לייצוג בתקשורת ובמחאה אין נוכחות פלסטינית משמעותית, אך סוגיות פלסטיניות בוערות באות לידי ביטוי ברחוב גם בימי קורונה.

רק לפני פחות משבועיים, התושבים הפלסטינים של יפו יצאו שוב לרחובות יחד עם תומכים רבים שהגיעו מחוצה לה, במאבק נגד עיריית תל אביב וכוונתה להרוס את בית הקברות המוסלמי אל-אסעאף  הממוקם צפונית למגדל השעון, לטובת הקמת מבנה שיקומי לדרי רחוב עם קומת מסחר.

הפגנה של תושבים פלסטינים ביפו נגד הכוונה להרוס את בית הקברות אל-אסעאף, ב-26 ביוני 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

הפגנה של תושבים פלסטינים ביפו נגד הכוונה להרוס את בית הקברות אל-אסעאף, ב-26 ביוני 2020 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

המוחים, שהגיעו במספרים מרשימים, ספגו אלימות משטרתית קשה, שכללה גם כדורי גומי וגז מדמיע (וכתוצאה מכך ספג אדם דעאיף כדור הלם בראשו). בנוסף, פרשים פוזרו ברחובות העיר.

אלימות משטרתית זו אינה חדשה לתושבים הפלסטינים של יפו. היא מוכרת להם ברמה היומיומית, שהובילה לא פעם לרצח של חפים מפשע – מקרים שעליהם בית המשפט מעולם לא נתן את הדעת, כמו הרצח של מאעדי סעדי ב-2017.

המאבק למען אל-אסעאף פרץ ב-2018 בעקבות סרטון שצילמו תושבים הגרים בצמוד לבית הקברות, המתעד את רשות העתיקות מכניסה עצמות שנקברו במקום אל תוך שקיות פלסטיק.

מאז, בכל פעם שמתקיים דיון בבית המשפט או שמופיעה נוכחות של הרשויות באזור בית הקברות במטרה להתחיל את העבודות במקום, מפגינים התושבים ברחובות. הפעם האחרונה, כאמור, התרחשה לפני פחות משבועיים וככל הנראה תתרחש שוב בקרוב. זו היתה ההפגנה השנייה שהתקיימה ביפו מאז שהחלו ההפגנות בבלפור.

המאבק של התושבים הוביל להצלחה גדולה, כאשר איש העסקים פטריק דרהי ביטל את תרומתו לפרויקט בעקבותיה. למרות זאת, החליט ראש עיריית תל אביב-יפו, רון חולדאי, לא לבטל או להשהות את העבודות.

ועדת הכספים של העירייה הקציבה עוד 23 מיליון שקל מכספי התושבים, בימים של קיצוצי קורונה, כדי לכסות על התרומה שבוטלה. הפרויקט כולו צפוי לעלות כ-30 מיליון שקל מכספי הציבור.

פנינו לארבעה פעילים ופעילות יפואים בולטים כדי לדבר על המאבק למען בית הקברות אל-אסעאף על רקע המחאות המתמשכות בבלפור. ניסינו להבין, בין השאר, מדוע המחאה הזאת אינה מקבלת ביטוי ברחוב היהודי; למה ההפגנות החוזרות בתל אביב וירושלים, שתי ערים מעורבות מרכזיות, אינן כוללות את התושבים הפלסטינים; וכיצד מצליחה התקשורת הישראלית להבטיח את ההשתקה של קולות המבקשים לאתגר את הפיצול ולהבליט את הקשר בין המאבקים השונים.

מוחמד קונדוס, איש חינוך ואמנות יפואי, שחקן ומוזיקאי, שניהל את מרכז מנאר לקידום נוער בסיכון ביפו והקים את עמותת בית קראר למוזיקה ואמנויות, אומר כי "ההפגנות בבלפור הן לגיטימיות. הן קורות עכשיו, בזמן הקורונה, כי המציאות התפוצצה לאנשים בפנים. המגיפה הדגישה עד כמה הממשלה עסוקה בעצמה ולא בתושבים".

קונדוס סבור כי יש הבדלים ברורים בין המחאה בבלפור להפגנות ביפו. לדבריו, "המפגינים בבלפור מפגינים כי הם מרגישים שיש מי ששומע אותם. לעומת זאת, ההפגנות שלנו למען בית הקברות לא קיבלו ייצוג לגיטימי בתקשורת. במובן הזה, ההפגנה שלנו היא גם על עצם הזכות להפגין.

"קחי לדוגמה את המיצג של הסעודה האחרונה של נתניהו שנערכה לפני כמה ימים ברחבה של עיריית תל אביב. אותה רשות שנותנת מרחב ביטוי למחאות נגד נתניהו מדכאת הפגנה מקומית של התושבים הפלסטינים ביפו נגד האלימות שהיא מפעילה נגדנו. זאת צביעות ברמה הכי גבוהה שיש. המשטרה באה עם כל הפרשים, עם ציוד של מלחמה, גז מדמיע, פצצות הלם, נשקים – מה זה הדבר הזה? אנחנו מדברים על חילול בית קברות.

"ההפגנות והדיכוי האלים ביפו נמצאים בכותרות כבר יותר מחודש, ומספר המפגינים היהודים שהצטרפו למחאה הוא קטן מאוד. מי שחי ביפו, מתעלם מהמחאה שמתרחשת לו מתחת לבית ויוצא להפגין נגד הממשלה, נותן לגיטימציה לעירייה להמשיך בדיכוי, וזה רק מעמיק את השבר".

 מוחמד קונדוס (צילום: אייל ראדו)

מוחמד קונדוס (צילום: אייל ראדו)

עם זאת, קונדוס חושב כי "יש דמיון בין המחאות, בהחלט. שיטת דיכוי המפגינים ודחיקתם מחוץ לגבולות הלגיטימיים כדי לחסל את המחאה ולעשות לה דה-לגיטימציה היא אותה שיטה".

"קולוניאליזם בשיא החוצפה שלו"

רמזי קטילאת, עו"ד ופעיל חברתי שכיהן לשעבר כחבר במועצה המוסלמית ביפו וכיום הוא חבר בוועדה העממית להגנה על בית הקברות אל-אסעאף, אומר כי "המאבק הזה הוא מאבק על זהות. הוא מבוסס על שאלות כמו איך מסתכלים על העבר ומה המקום של ההיסטוריה בחיים היום.

"זה סכסוך על שימור השורשים, נגד מדיניות שהיא אסטרגיה ארוכת שנים של הרשויות להביא אותנו למצב של היעדר יכולת לשמור על הקיום שלנו פה. הוא מבוסס על הטראומה של תושבי יפו, שהתחילה ב-1948. הניגודיות והפער בין הנרטיבים של העירייה והתושבים מקצינים, וזה מאפשר למי שדוגל בצורך לשמר את הזהות הפלסטינית לשוב ולהעצים אותה על רקע המאבק הזה".

קטילאת טוען כי "זה בדיוק כמו ההחלטה האחרונה של העירייה לסגור גנים ערביים ביפו ולדחוף את התושבים הערבים לרשום את ילדיהם לגנים יהודיים או מעורבים. מדובר במקומות שמקשים על שימור הזהות של הילד כערבי או כפלסטיני. זה חלק מאותו מהלך כללי של מחיקה.

"זה נהיה בלתי אפשרי לדאוג לדור שלם לקורת גג ביפו. עליית המחירים מופקעת אפילו ביחס לתל אביב. אבל בניגוד ליהודים, ערבי במדינה לא יכול לחיות בכל מקום, גם אם יסכימו להשכיר או למכור לו דירה, כי אין מקומות שיכולים לתת לי את מה שאני זקוק לו כחלק מהחיים התרבותיים שלי".

רמזי קטילאת (צילום: באדיבות המצולם)

רמזי קטילאת (צילום: באדיבות המצולם)

לגבי האלימות המשטרתית אומר קטילאת כי "בניגוד להרג של מהדי סעדי ב-2013, המשטרה היתה אמורה להיות צד לא מעורב. היא באה לשמור על הסדר, לאבטח את העבודות של העירייה, היא לא אמורה להיות נגד התושבים.

:אבל המשטרה לא יכולה להתנתק מזה שהיא מזהה את הערבים כאויב. מבחינת המדינה אין הבדל בין יפו לבין המפגינים שיוצאים לגדר בעזה או מפגינים בגדה המערבית. לכן הכוח המסיבי שהמשטרה נקטה בו זה לא כוח שבא לשמור על הסדר, אין שום דבר סביר באלימות שהיא נקטה באירועים האלה".

בקיזה אעשור-סיקסק, האישה הראשונה שנבחרה למועצה האיסלמית ביפו, אומרת כי "אני הכרתי את המאבק על בתי הקברות ביפו לראשונה ב-1991, ביום שאבא שלי נרצח. הוא היה השני שנקבר בחלקה המכורה של בית הקברות טאסו (טאסו הוא בית הקברות המוסלמי היחיד שמשרת את תושבי יפו. הוא ממוקם בחולון ונמכר בחלקו ליזם נדל"ן. ב-2009, לאחר שנים ארוכות של מאבק מתמשך, הגיעו התושבים לפשרה עם העירייה, יזם הנדל"ן ומינהל מקרקעי ישראל. הפשרה הקפיאה את הקונפליקט, שלא התחדש או הגיע לפתרון עד היום; ע"כ).

"הייתי בת עשר כמעט, והבנתי אז את הייעוד של אבא שלי. הוא היה האימאם של המסגד הגדול ביפו, ובעצמו נבחר למועצה האיסלמית. לפני שאבא שלי נרצח, כולם עבדו קשה כדי להחזיר את החלקה שנמכרה, וכשהם ראו שהעירייה מתחילה את עבודות ההריסה, הם גידרו אותה ודאגו לשכנע אנשים ביפו לקבור בה.

בקיזה עאשור-סיקסק (צילום: רמזי סיקסק)

בקיזה עאשור-סיקסק (צילום: רמזי סיקסק)

"באותה שנה, לאחר שהוא נרצח, ביקשה העירייה שנוציא את הגופה שלו ושל האחרים מהאדמה כדי שיעבירו אותן למקום אחר, ותושבים רבים הפגינו במקום בזמן שכלי עבודה וטרקטורים של העירייה ניסו להיכנס בכוח לחלקה, לשבור את הגדר ולפגוע בקברים הבודדים. סבא שלי היה מהראשונים שעמד מול הטרקטורים, הוא ואחרים".

לדברי אעשור-סיקסק, "גם אל-אסעאף אמור לשרת את התושבים המוסלמים ביפו. אין לנו מקום אחר. יש את בית הקברות המוסלמי קזחנה ליד הים, ואין שם יותר מקום לקבור. גם טאסו, אם נסתכל על האדמה שנשארה, עוד 10-15 שנה לא יהיה מספיק מקום לקבור שם.

"עיריית תל אביב רגילה לרמוס אותנו. אין להם בעיה לפגוע בנו – בין אם זה בבתי הקברות או בבתי הספר. ההחלטה של העירייה לסגור שני גנים ערביים התקבלה בזמן שבשלוש השנים האחרונות פתחו 12 גנים יהודיים. הם טוענים שאנחנו לא מביאים מספיק ילדים לעולם. אותו דבר בטאסו ואל-אסעאף, כאילו אנחנו לא כאן, אין אנשים לקבור, אין ילדים שיילכו לגן, כאילו עוד מעט לא יהיה אותנו.

"הם לא מכבדים ערבים מתים וגם לא את אלה שחיים והולכים היום על אדמת יאפא. הם מנסים לדחוף אותנו לבתי ספר יהודיים בכל דרך, מתקשרים לשכנע הורים להעביר את הילד שלהם לגן יהודי או מעורב.

"העירייה אומרת, אתם רוצים שהילדים שלכם ילמדו באוניברסיטאות ובמכללות? תביאו אותם אלינו הם צריכים לדעת עברית טוב. אף שהעירייה פנתה לרוב דווקא להורים לילדים עם צרכים מיוחדים. בואו, אצלנו בחינוך היהודי יש יותר תקציבים, חינוך טוב יותר, ככה הם אומרים, הם גם מזלזלים ברמת הידע והיכולת שלנו כמורים.

"היחס הזה עולה גם בהבדל ביחס של המשטרה. זה מאוד מכאיב. הם מתייחסים למפגינים יהודים בכפפות של משי, מביאים להם מים, מחלקים מסיכות, אותנו קיבלו בכדורי הלם".

המשטרה מפזרת הפגנה במחאה על הרס בית קברות עתיק ביפו, 19 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

המשטרה מפזרת הפגנה במחאה על הרס בית קברות עתיק ביפו, ב-19 ביולי 2020 (צילום: אורן זיו)

גם קונדוס מדבר על ניסיון המחיקה המתמשך של הרשויות: "הם דורסים את הסיפור המקומי. אפילו לא שמים אותו הצדה, אפילו לא נותנים לו להיות סיפור בתוך. זה קולוניאליזם בשיא החוצפה שלו. המאבק על אל-אסעאף הוא למען הסיפור שלנו והזכות שלנו לספר אותו. מאבק נגד המשך מחיקת כל שריד, תזכורת, סימן או סממן של הזהות הפלסטינית פה. זה קודם כל מאבק אנושי. הרי מדובר בעצמות של סבא של סבא שלי.

"יש פה רגע היסטורי שקורה. אנשים ביפו מבינים שאי אפשר לשתוק יותר. הקהילה היפואית אומרת אמירה מאוד חזקה – חלאאס נמאס, כמה נמוך זה יכול לרדת? לפני שבוע עובדים פלסטינים מחליל וכפר קאסם הובאו לעבוד בבית הקברות, הבינו שמדובר בבית קברות מוסלמי והלכו הביתה. זה לא אנושי וזה משפיל.

"המאבק של יפו מראה עד כמה מדובר בעניין של חיים ומוות. יש לנו דור חדש ששואל, מה אני אומר להם? איך אני יכול לעמוד בשקט בזמן שהסיפור שלי נמחק?

"במקום אידיאלי אחר, המשטרה יכלה להיות החלום של כל ילד, גם פלסטיני – להיות שוטר ולהיאבק למען צדק. אבל התמונה הזאת לא קיימת פה. מה שיש כאן זה את הרצח של מהדי סעדי לפני שלוש שנים שהמשטרה סגרה את התיק שלו, יש את הרצח של איאד אלחלאק שפתאום המשטרה לא מוצאת מצלמה אחת שעבדה באחד הרחובות המצולמים ביותר בארץ. זה אותו מאבק".

"לא צריך להתנצל על כך שמדובר גם בסוגיה דתית"

תהינו אם העובדה שמדובר בבית קברות מוסלמי מקלה על העירייה לעשות דמוניזציה למאבק. קטילאת מסכים: "בהחלט, קל לעשות דמוניזציה למאבק מול הציבור היהודי.

"העירייה מתייחסת למועצה המוסלמית ביפו כאל קומץ קיצוני, אף שמדובר בגוף שנבחר על ידי 3,000 תושבים. למעשה, אין תקדים בכל הארץ למועצה שבוחרת את הוועד המנהל שלה על ידי מספר כזה של תושבים בבחירות דמוקרטיות".

קונדוס אומר כי "הממסד משתמש בכל דרך אפשרית לפגוע במאבק ולצייר אותו כקיצוני, לקשור אותו לתנועות איסלמיסטיות קיצוניות, שזה המשך לפגיעה באיסלאם בעולם המערבי והערבי בכלל. האיסלאם נדחק לפינה, כאילו הדת היא אלימה מטבעה. בדת האיסלמית אני לא יכול לפגוע במישהו יהודי או נוצרי חי, אז מותר לי לפגוע בעצמות של אדם מת?

"אני חושב שדווקא מיפו אפשר ללמוד שאי אפשר לדחוק את הסוגיה הדתית החוצה. לא צריך להתנצל על כך שמדובר גם בסוגיה דתית.

תפילה במחאה על הרס בית הקברות אל-אסעאף, 5 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

תפילה במחאה על הרס בית הקברות אל-אסעאף, 5 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

"אני אדם דתי שגאה בדתיות שלי, שמחוברת לסיפור הלאומי שלי וכוללת בתוכה את החילוני הפלסטיני, את הנוצרי הפלסטיני וגם את המוסלמי הפלסטיני. התרבות האיסלאמית לצד הדת האיסלאמית היא תרבות משותפת גם למוסלמים, גם לנוצרים, גם ליהודים. היא התרבות שקיימת פה מלפני 1948, שכולנו חיינו בה ונהנינו ממנה, כולנו דיברנו אותה וקיימנו אותה יחד.

"אנשים חילוניים מכל הקבוצות מתחברים להיסטוריה התרבותית של המקום הזה, והיא תמיד כללה אותם. העולם מנסה להפוך את התרבות הזאת לתרבות של דם ואלימות, והיא לא".

עאשור-סיקסק אומרת כי "אם תסתכלי על בתי קברות יהודים במדינות ערביות, תראי אותם עומדים ושמורים במרוקו, במצרים, בסעודיה, אף שאין שם קהילות יהודיות. אצלנו מכל השטחים שאפשר לבנות עליהם ביפו ראו לנכון לבנות על בית הקברות הזה, וזה פגע בנו מאוד קשה.

"המאבק הזה בבסיס שלו הוא דתי. אל-אסעאף הוא מקום דתי, ואנחנו הולכים לפי הדת. אבל יש הרבה נוצרים שעומדים לצדנו, ובכלל יש קשר הדוק בינינו. כשהם צריכים אותנו במאבקים שלהם ביפו אנחנו עומדים לצדם. ערבים מוסלמים וערבים נוצרים זה אחים.

"בהפגנות ביפו היו גם יהודים דתיים שאני מאוד הערכתי וגם יהודים שמשתייכים לשמאל. יש אנשים שמכבדים בני אדם, מתים או חיים, ואת זה אנחנו מאוד מעריכים".

זהייה קונדוס, חברה ברשימת יאפא וחברת הוועד המנהל של עמותת ארוס אל באחר, אומרת כי "לדעתי זה קודם כל עניין של כסף. האדמות של יפו הפכו לנדל"ן יקר, והם כבר חילקו את הכסף. אבל כל זה לא משנה, כי אי אפשר להתעלם מאתנו, אי אפשר להתעלם מתושבים שכולם יד אחת לטובת אותה מטרה.

זהייה קונדוס (צילום: למיא סוואלחי)

זהייה קונדוס (צילום: למיא סוואלחי)

"אני יודעת שנצליח. כל יפו רוצים את בית הקברות בחזרה, נשים, ילדים, גברים. אנחנו לא נשתוק. זה לפעמים צורם לאנשים כשאנחנו מציגים את עצמנו כפלסטינים, אבל הגיע הזמן להתמודד, זה אנחנו – ואנחנו פה. יאפא הפלסטינית קיימת תמיד. הילדים שלי יודעים כבר מגיל קטן את כל הסיפור של המשפחה, את הסיפור של יאפא. היא חלק ממה שאנחנו, היא חלק מהמשפחה שאני מגדלת, החיים שלנו ביום יום.

"לאנשים נמאס בכל הארץ. זו שנה של מחאות, והמחאה התחילה ביפו. הקורונה לא תעצור אותנו. אני רואה את האלימות שמופעלת כלפי המפגינים בבלפור, זאת אותה אלימות שמפעילה המשטרה נגד התושבים ביפו מאז ומתמיד, פשוט עכשיו מתחילים לראות את זה קצת גם בצד של תל אביב וירושלים, ולא רק כלפי ערבים".

ההפגנות בבלפור ובתל אביב יכולות להוביל לשינוי תפיסתי, לרדיקליזציה של השיח ברחוב היהודי שתאפשר לאנשים לקחת חלק במאבק?

מוחמד קונדוס: "אני מקווה. בינתיים אני לא רואה הרבה אנשים שרואים את זה. מי שיוצא לבלפור אמור בצורה טבעית להזדהות ולהצטרף למאבק על בית הקברות, אבל אנשים עדיין לא שם.

"מרבית האנשים שהולכים לבלפור מתעלמים מההפגנות שקורות כבר חודש ביפו, ובוחרים לשתוק. מבחינתי הם לוקחים חלק בדיכוי הזה. אנחנו מאמינים במאבק שלנו, וכל מי שרוצה להצטרף אהלן וסהלן.

מפגינים צועדים ברחבות מסביב לבלפור, ב-1 באוגוסט 2020 (צילום: אורן זיו)

מפגינים צועדים ברחבות מסביב לבלפור, ב-1 באוגוסט 2020 (צילום: אורן זיו)

"אנשים שבאים לקנות דירה ביפו לא באים להתחבר עם הזהות של המקום, הם באים בגלל קישוטים שהם לא מבינים את המורכבות שלהם. לכן בצעדה ביפו בתוך שוק הפשפשים – המקום שהכי התרוקן מנוכחות פלסטינית בעיר – לא דיברנו רק בערבית אלא גם באנגלית ובעברית, והיו יהודים שהצטרפו, שמעו, הקשיבו, עצרו, הלכו אתנו, עמדו ליד בית הקברות ופנו אל המשטרה שעמדה שם. ברגע שאת שומעת את הסיפור ויש לך את הנכונות להקשיב, את מבינה שזה לא נגדך".

אנשים ברחוב היהודי אומרים שעלולה להיות פה מלחמת אזרחים. מה אתה חושב על זה?

"כשמדברים על מלחמת אזרחים לא מדברים עלינו, אנחנו לא נחשבים אזרחים. אנחנו לא בתוך הקטגוריות האלה בכלל. אי אפשר לדבר על הדברים האלה מבלי לפענח את הפחד שהוא הבסיס של כל מה שקורה פה, וזה פחד דמיוני, כי הזיקות של המתנחל היהודי והמוסלמי הפלסטיני הן חלק מהסיפור. הזהות היהודית היא חלק מהזהות האיסלמית.

"צריך לפענח ולאתגר מחדש את הכותרות היפות פלורליזם, דו קיום משותף ורב תרבותית, שמשתמשים בהם מוסדות רבים כחלק מהאני מאמין שלהם. המושג רב תרבויות הוא בעייתי, כי הוא מניח את הקיום של כל תרבות לבדה. לעומת זאת יש את המושג אינטרקלצ'ר (interculture), שמתייחס למיזוג בין תרבויות, וזה הכיוון שצריך להיות פה. מיזוג שמביא אתו חשיפה מעמיקה לחיבורים ולשוני בין כל תרבות ותרבות.

"אז כבר לא יהיה מדובר בתרבות של האחר, כי אני אראה את עצמי בתוך התרבות הזו ומי שעומד מולי יראה את תרבותו דרכי. זו הזמנה הדדית, אבל היא חייבת להיבנות על תהליכים תרפויטיים ארוכי טווח של טיפול בטראומות מתמשכות. זה יכול לקרות רק לאחר שיש הכרה בסיפור של מי שעומד מולי.

"זה מתרחש בין תרבויות שמרגישות שוות ונוכחות, רק אז אפשר ליזום משהו כזה, רק כשאת מרגישה בטוחה. בתוך תהליך כזה הקול של המואזין יובן כקול תרבותי שאין מה לפחד ממנו, שהאמירה אללה וואכבר היא לא אמירה מפחידה. להבין את הקונוטציות של כל דבר, לקבל משמעות. כשאנחנו מבינים, אנחנו לא מפחדים".

מה אתה חושב על אי הנוחות שמרגישים יהודים מכך שבמחאה יש נוכחות מוסלמית מובהקת?

"זו נקודה חשובה, אבל אני לא פנוי להתמודד עם אי הנוחות הזאת כי המשטרה מחזיקה את האקדח שלה מול הפנים שלי. צריך לשים את חוסר הנוחות בצד ולהבין שיש פה מאבק למען הקדושה של החיים והמתים.

"כל אדם שמאמין בקדושת החיים והמוות ורוצה עתיד טוב יותר צריך להתמודד עם אי הנוחות הזאת, לדבר עם אנשים שמובילים את המאבק ולהצטרף אליו".

עלמה מרים כץ היא אנתרופולוגית, עורכת ספרות, משוררת

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf