newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

"אם אנחנו יכולים להילחם בקורונה, נוכל להילחם בכיבוש"

ההצלחה היחסית של הפלסטינים לעצור את התפשטות המגפה בבית לחם החזירה לפלסטינים את האמון בעצמם. אלפי מתנדבים, חלוקת לחם בחינם, תרומות של מזון ותרופות מכל חלקי הגדה, סולידריות רחבה. "כמו הקורונה, התקווה מדבקת"

מאת:

בהתפרצות הקורונה יש שני מנצחים. בנימין נתניהו, שהצליח לדחות את משפטו, והרשות הפלסטינית שהצליחה במידה רבה להחזיר את אמון הפלסטינים בה ובעצמה. פתאום עסקת המאה נראית כאילו הייתה במאה הקודמת.

ערכו רשימות של אלפי משפחות בהסגר וחילקו להם אוכל. תושבים ברחבת המולד בבית לחם (צילום: ויסאן השלמון / פלאש 90)

ערכו רשימות של אלפי משפחות בהסגר וחילקו להם אוכל. תושבים ברחבת המולד בבית לחם (צילום: ויסאן השלמון / פלאש 90)

הסיפור של המאבק של הפלסטיני בקורונה מתרכז בבית לחם. ב-5 במארס התברר ששבעה עובדי מלון ששהו בו צליינים מיוון נדבקו בקורונה, יותר מכלל חולי הקורונה שהתגלו אז בישראל. היום יש ברשות הפלסטינית כולה 52 מקרים (לעומת יותר מ-700 בישראל), מתוכם פחות מ-40 בבית לחם. ההתמודדות המוצלחת הזו הביאה את ארגון לדרג את בית לחם דורגה במקום השני בעולם בהתמודדות עם הנגיף.

ראש הממשלה הפלסטיני, ד"ר מוחמד אשתייה, הבין כנראה מהר מאוד שאין לו אמצעים להתמודד עם הנגיף מבחינת תשתיות, בתי חולים, ותקציבים והכריז באותו יום על סגר על העיר בית לחם, כיתור החולים והנגועים בבית המלון ומצב חירום. גם מוושל בית לחם כמאל חמיד לקח פיקוד, עיריית בית לחם התגייסה, אבל הדבר הכי מעניין ומעודד: הציבור הפלסטיני התגייס באופן שהכיר לרבים את הוועדות העממיות מימי האינתיפאדה הראשונה. הוקמה ועדת חירום שכללה פעילים פוליטים וחברתים עם 3000 מתנדבים  – הצעירים מהצופים, פסיכולוגים, רופאים, אנשי אקדמיה, רופאים וסתם אנשים עם  מצפון.

אחת התופעות המרתקות המאפיינות את משבר הקורונה היא חזרתן של הנשים לקדמת הבמה, כמו שהיה באינתיפאדה הראשונה. "אנחנו מתייחסים לקורונה כמו אויב מסוכן יותר מהכיבוש הישראלי", אומרת ד"ר כיפאח מנאסרה, ד"ר לקרימינולוגיה באוניברסיטת בית לחם ופסיכולוגית במקצועה, "כי לא רואים  אותו. הוא לא החייל הישראלי שעומד מולך עם נשק".

"אנחנו שולטים בעצמנו"

מנאסרה מעידה על תחושה של התרוממות רוח בבית לחם. "המוטיבציה של האנשים בשמיים", היא אומרת, "הביטחון העצמי שלנו חזר, האמונה בעצמנו שאנחנו יכולים. זו פעם ראשונה שאנחנו מרגישים שאנחנו נמצאים יחד עם המנהיגות שלנו באותה סירה. בפעם הראשונה אנחנו יכולים להחליט מתי להטיל סגר ומתי לפתוח אותו. אלה לא הישראלים ששולטים בנו, אלא אנחנו שולטים בעצמנו, בעיר שלנו ובגורל שלנו. אם אנחנו יכולים להילחם בקורונה, אנחנו יכולים להילחם בכיבוש".

לוסי ת'לג'ייה, חברת מועצת העיר, פעילה פמיניסטית ופוליטית, הצטרפה גם היא לועדת החירום והיא חברה גם בוועדת הסיוע, "איסנאד". היא מספרת שמייד אחרי שהתגלו המקרים הראשונים, נערכה פגישת חירום בעירייה. "ישר החלטנו שאנחנו מחטאים את האזורים המרכזיים בעיר: כנסיית המולד והרחבה שלה, תחנות אוטובוסים, שווקים, מסגדים, כנסיות, בתי מלון", אומרת ת'לג'ייה. "לא השארנו רחוב או סמטה בכל מחוז בית לחם (המחוז כולל את בית לחם, בית ג'אלה, בית סאחור, מחנות הפליטים דהיישה, עזה ועאידה ועוד 40 כפרים). התחלנו עם חומרי החיטוי הכי פשוטים שהיו לנו. התחלנו לאסוף אשפה, עשינו קורס מזורז לעובדי הניקיון איך לטפל בה ומיגנו אותם עם מסיכות, חליפות וחומרי חיטוי. מה שמדהים הוא שהכל קרה מהר ועוד יותר מדהימה ההתגייסות של  כולם".

אחת המתנדבות היא רואן זרע'ירי, בת 36 ממחנה פליטים דהיישה, עובדת בביטחון הפלסטיני ופעילה חברתית ופוליטית, חברה בוועדת הסיוע, האשה היחידה מהמחנה שחברה בוועדה. "כל החיים שלי אני מתנדבת", היא אומרת. "היום כל האנשים במחנה מתנדבים. את צריכה לראות איך כולם התגייסו, ניקינו את המחנה, חיטאנו אותו עם חומר חיטוי, והכנו רשימות של משפחות נזקקות, אנשים מבוגרים וחולים, ואנשים שהיו בהסגר. התחלנו לספק להם אוכל ומוצרי מזון, תרופות לזקנים. פתאום הערך של החיים עלה. נלחמנו כדי לחיות, הבן אדם חזר להיות במרכז, חזר להיות הכי חשוב".

מוחמד אלמסרי, בן ה-42, תושב מחנה הפליטים דהיישה, הוא יושב ראש ועדת הסיוע המחוזית. הוא מסביר שוועדת הסיוע, "איסנאד", היא אחת מחמש ועדות הפועלות תחת ועדת החירום יחד עם הועדה הרפואית, הוועדה הביטחונית, ועדת הבידוד בבתים, ו-ועדת התמיכה הרגשית. לכל ועדה יש צוותים מקומיים בכל כפר, עיר ומחנה פליטים, וכולם קמו תוך פחות מחמישה ימים.

"האתגר שלנו היה איך להפוך את מצב הפניקה והפחד למשהו חיובי ויעיל", אומר אלמסרי. לא לוותר ולהגיד: 'זה הגורל שלנו". אחד הדברים שהאיץ את הפעולה הפלסטינית הוא דווקא האיומים מצד ישראל. "כשקיבלנו את הידיעה שיש קורונה בבית לחם, עשינו בדיקות במקום והתוצאה היתה חיובית", מספר אלמסרי, "ליתר בטחון שלחנו את הבדיקות לישראל. ביום חמישי בבוקר קיבלנו אישור מהישראלים שאכן יש קורונה בבית לחם. באותו יום מושל בית לחם קיבל שיחת טלפון מהישראלים. אמרו לו שהצבא ייכנס לבית לחם ויטיל עוצר. זה גרם לנו להרגיש יותר אחריות. אנחנו לא רוצים את הצבא הישראלי בתוך העיר שיחליט עבורנו מה נעשה ואיך נטפל".

מאפיות הציעו לחם בחינם. חברת מועצת עיריית בית לחם לוסי ת'לג'ייה

מאפיות הציעו לחם בחינם. חברת מועצת עיריית בית לחם לוסי ת'לג'ייה

ת'לג'ייה מספרת שהעובדה שמושל בית לחם חילק את האחריות לוועדות השונות גרמה לכולם להרגיש שהם אחראים. "האחריות הקולקטיבית נתנה לתושבים להרגיש שהם מחויבים, שיש להם אחריות על מה שקורה", אומרת ת'לג'ייה. "המחויבות היתה מדהימה. בתי המלון הפכו להיות בתי חולים אלטרנטיביים. המאפיות  הפיצו דרך הפייסבוק, הטלוויזיה והתקשורת שהם ייתנו לחם בחינם וגם תלו שלטים על המאפיות שלהם שמי שלא יכול לשלם, שיבוא וייקח לחם בחינם. חנויות דגים עשו אותו דבר".

ההתנדבות באה לא רק מתוך בית לחם, מסבירה ת'לג'ייה. "מקלקיליה קיבלנו שתי משאיות ענקיות עם ירקות. קלקיליה ידועה בענף החקלאות החזק שלה. הם גם תרמו אורז, פסטות, שמן, קמח, וכל דבר שיכול לעלות על הדעת. מחוזים אחרים, ערים וכפרים הצטרפו ליוזמה. נשלחו לנו הרבה תרומות מחברון – דברי מזון, חומרי חיטוי, מסכות, חליפות מיגון. אלזבאבדה (צפון הגדה, ליד ג'נין – ס"ע) עשתה אותו דבר".

התרומות מכל הגדה הגיעו לוועדת הסיוע. ריכזנו את הכל בבית ספר בבית לחם", סיפרה ת'לג'ייה, "מתנדבים פורקים את הציוד ומתחילים לשלוח. תרופות הולכות לבריאות, דברי מזון הולכים לחולים בבידוד. הכנו רשימות יש יותר מ-1000 משפחות בבידוד, חוץ מאלה שנמצאים  בתוך בתי המלון. כוחות הביטחון עושים עבודת קודש איתנו, הצוות הרפואי עובד בלי הפסקה. יש לנו צבא של מתנדבים ופעילים בשטח שנמצאים בכל עיר ומחנה במחוז, הם מקבלים את הרשימה של המשפחות הנזקקות בעיר שלהם או במחנה  ומחלקים להן. העירייה הפכה להיות חדר מבצעים, צבא של מתנדבים פועל 24 שעות והכל  בתיאום עם הוועדה המרכזית. זה ממש מרגש, נותן המון כוח להמשיך. הסולידריות בין האנשים חזרה בגדול. הסולידריות הזו היתה באינתיפאדה הראשונה ואיכשהו נעלמה באינתיפאדה השנייה, ועכשיו שוב אנחנו ביחד, מלוכדים, אכפת לנו אחד מהשני , דואגים אחד לשני".

"במקום טוב למות בעד ארצנו, טוב לחיות בעד ארצנו"

אלמסרי מחזק את דבריה של ת'לג'ייה.  "לא פנינו לאף אחד ולא ביקשנו עזרה", מספר אלמסרי. "לא קיבלנו אף שקל מחו"ל. מי שסייע לנו זה בני עמנו הפלסטינים. אפילו קיבלנו מהפלסטינים בישראל  משלוח של חומר חיטוי, תרופות, ויטמינים. המדהים הוא שכל מה שקיבלנו היה תוצרת פלסטינית נטו.  מהחלב עד השמן והירקות – הכל היה תוצרת מקומית. זה נתן לנו כאן בבית לחם תקווה, כי בהתחלה היינו מאוד לבד. יש משהו בתקווה שהוא מדבק כמו הקורונה מדבק. אחרי שאתה רואה את כל התמיכה והסיוע, איך אתה יכול להרים ידיים. אתה חייב להמשיך להיאבק".

מה שריגש את אלמסרי במיוחד היא העובדה שחלק מהתרומות הגיעו מכפרים קטנים, לדוגמה מכפרים באזור טובאס. "שלושה כפרים שבקושי מגיעים ל 3000 נפשות, חיים תחת סבל הכיבוש", אומר אלמסרי, "הם מבינים מה זה צומוד. הם נתנו לנו תקווה יותר מכל  האחרים. מה שהפעיל אותנו זה יצר החיים. אם פעם היה טוב למות למען ארצנו, עכשיו זה טוב לחיות למען ארצנו".

כמו רבים אחרים, החוויה של השבועות האחרונים החיזרה את ד"ר מנאסרה לימי האינתיפאדות. "באינתיפאדה הראשונה הייתי פעילה בוועדות העממיות ובהפגנות נגד הכיבוש  ואפילו חטפתי רסיסים של כדור בכתף שלי", מספרת מנאסרה, "באינתיפאדה השנייה פעלתי בנושא בריאות הנפש. תמיד הייתי בקו האש. לכן כששמעתי על הקורונה למחרת התחלתי לחשוב איך אני יכולה לסייע בידע שלי. פניתי לכמה קולגות שלי, פסיכולוגים, והצעתי להם בוא לפתוח קו חירום לסיוע נפשי".

ההיענות היתה גדולה. שלושה ימים אחרי התפרצות המחלה, נפתח קו החירום עם 15 מומחים. "התחלתי לקבל שיחות טלפון", מספרת מנאסרה. "השיחה הראשונה מבחור שהתקשר כי אשתו בפניקה גדולה והוא לא ידע איך להתמודד איתה. כל יום אני מטפלת בעשרה אנשים. רוב הפניות שאני מקבלת הם מאנשים פוסט טראומטיים, שחוו דברים קשים, אם זה בכלא הישראלי או בשתי האינתיפאדות. איתם השיחות הם על בסיס יומיומי. אחרים בפחד ובפניקה זמנית. אני מסייעת להם להתמודד. לפעמים שתי שיחות איתם מספיקות. מה שעזר לפניקה להירגע היא ההתנהלות הנכונה של ההנהגה ברחוב. היה לנו מידע ברור לתת למתקשרים וזה מאוד מרגיע. כי הם מבינים מה קורה. במצב של חוסר וודאות חייב להיות משהו ודאי".

ת'לג'ייה מוסיפה שאחת הבעיות היתה מחסור של רופאים בבית לחם. "בכל בית לחם יש 30 רופאים, השאר עובדים בבתי החולים", היא מתארת. "שלחו לנו רופאים מהגדה. בית מלון 'ג'אסר' אירח אותם בחינם. הבעיה השנייה היה מחסור גדול במסכות ובחליפות מיגון. תוך כמה ימים כמעט ולא נשארו בגדה. תוך כמה ימים נפתח בחברון מפעל חדש, שייצר מסכות וחליפות מיגון. הכל קרה בקצב מסחרר".

ההתגייסות הכללית חצתה את המחנות הפוליטיים. "היום אף אחד לא מדבר על פתח וחמאס, על מוסלמי נוצרי, היום כולם יד אחת", אומרת זרע'ירי.  הם גם שינתה את היחס לכוחות הביטחון הפלסטיניים. "קודם קיללנו אותם ואמרנו שהם לא עושים כלום", היא מספרת, "היום הערכה התחזקה. מהיום והלאה אני לא אתן לאף אחד להגיד מילה רעה על כוחות הביטחון שסיכנו את עצמם בגללנו ונמצאים ברחוב בגשם ובקור ומול המחלה, כדי לשמור עלינו כשאנחנו שיושבים בבתים מוגנים".

זרע'ירי מתארת שהפעילים מגיעים למחסומים שהקימו השוטרים בעיר, נותנים להם את השקים עם המזון לאנשים שנמצאים בבידוד, והשוטרים מחלקים אותם בבתים. מדי ערב, המתנדבים מחלקים אוכל גם לשוטרים. "לא רק המתנדבים מחלקים", היא מספרת, "התושבים שנמצאים בקרבת מקום מביאים להם תרמוס של קפה או תה ואוכל".

אפילו כפרים קטנים שלחו מזון לבית לחם. מוחמד אלמסרי (במרכז) עם מתנדבים מוועדת הסיוע (צילום: באדיבות ועדת הסיוע)

אפילו כפרים קטנים שלחו מזון לבית לחם. מוחמד אלמסרי (במרכז) עם מתנדבים מוועדת הסיוע (צילום: באדיבות ועדת הסיוע)

ד"ר מנאסרה מספרת שהיא פעילה בחיראק (תנועה) נגד אלימות נגד נשים בשם "יيكفي די". "החלטנו שהפעם אנחנו עושות מחווה לכוחות הביטחון", היא מתארת. "קנינו  פרחים וכרטיסי ברכה, הסתובבנו בכל הצמתים והמחסומים איפה שהוצבו כוחות ביטחון וחילקנו לכל אחד מהם פרח כאות הערכה. חלק מהם בכו מהתרגשות. הם מאוד העריכו את המחווה הסמלית והקטנה שלנו".

"בית לחם הפכה להיות עיר של אוטופיה", אומר אלמסרי, "מקרה אחד של גניבה לא נרשם בעיר במהלך מחלת הקורונה".

הישראלים מנסים לשבור את המורל עם פלישות לבית לחם

עמודי הפיסבוק של פלסטינים רבים מלאים בפוסטים של גאווה לאומית  והערכה להתנהלות התקינה של ההנהגה המובילה את המאבק בקורונה. נפתחו עמודים תחת השם "חדשות הקורונה בפלסטין", שבהם אנשים מצלמים את עבודת ההתנדבות, מפרסמים חומרי הסברה, ובקשות לעזרה  וסיוע. בין השאר היתה שם התייחסות לידיעה על ההחלטה של בנימין נתניהו להפעיל את השב"כ במעקב אחרי חולי הקורונה. הרוח של התגובות היתה לעג לישראל ולישראלים, שמשתמשים בשב"כ נגד בני עמם לעומת כוחות הביטחון הפלסטיני שעוזרים לעם.

אלמסרי חווה את שתי האינתיפאדות על בשרו. באינתיפאדה הראשונה היה בן 16 וישב בכלא ששה חודשים. באינתיפאדה השנייה היה מבוקש ואחר כך היה עצור לחצי שנה במעצר מינהלי. גם הוא רואה הרבה קווי דימיון בין האינתיפאדה הראשונה למאבק בקורונה: "האחווה והתמיכה בין התושבים מאוד דומים לאינתיפאדה הראשונה. באינתיפאדה הראשונה היה עוצר וסגר. גם עכשיו יש עוצר וסגר. באינתיפאדה הראשונה בעת עוצר אנשים עמדו בחלונות ודיברו אחד עם השני. עכשיו מדברים בטלפונים, וואטספ ומצלמות. התקדמנו".

האמון בכוחות הביטחון חזר. כיפאח מנסרה מחלקת פרחים לשוטרים. (צילום: נור מנאסרה)

האמון בכוחות הביטחון חזר. כיפאח מנסרה מחלקת פרחים לשוטרים. (צילום: נור מנאסרה)

מנאסרה רואה תקווה גדולה באופן שבו הפלסטינים נאבקים בקורונה. "יש צדק פואטי", היא אומרת, "קיבלנו הזדמנות זהב לבנות את עצמנו מחדש הרחק מהפוליטיקאים. הם לא היו בכלל בתמונה. מי שניהל את המאבק בקורונה אלה אנשי מקצוע ומומחים, כל אחד  בתחום שלו. פתאום את יושבת מול הטלוויזיה ורואה פרצופים חדשים שאף פעם לא ראית אותם, אנשי מקצוע מדהימים, גברים ונשים, ואת מבינה כמה יכולות וכמה כוחות יש לנו".

אלמסרי טוען שהישראלים רוצים לשבור את מורל הגבוה והביטחון העצמי המחודש של הפלסטינים. "אתמול (יום ד – ס"ע) נכנסו חיילים לדהיישה", הוא מספר. "הם החליטו להראות נוכחות ולהגיד מי הבוס" לדבריו, החיילים השתמשו בבולדוזרים כדי להזיז את המחסומים שהקימה המשטרה הפלסטינית כדי לעצור את התפשטות הקורונה בין חלקי מחוז בית לחם. אל מסרי אומר שהחיילים זרקו רימונים בביתו של בן אחיו של הדובר של הממשלה הפלסטינית, איברהים מלחם. "הם עצרו את האחיין שלו ועוד שני צעירים מהמחנה מול עיניהם של השוטרים וכוחות הביטחון הפלסטינים שעמדו בצמתים ובמחסומים הזמניים. מה זה אם לא ניסיון להשפיל אותם ואותנו ולהגיד לנו: תעשו מה שאתם רוצים, אנחנו אלה ששולטים בכם, אנחנו ניכנס מתי שאנו רוצים, נעצור, נטיל סגר'".

לדברי אלמסרי, המטרה של הפשיטה הישראלית פשוטה: "הם רצו שכוחות הבטחון שלנו יאבדו את הכבוד וההערכה שהם מקבלים מהעם, רצו להראות את חוסר האונים שלהם. אחרי שכל הפלסטינים הבינו דרך משבר הקורונה כמה הכיבוש חלש, כמה ישראל לא מצליחה להתנהל ולשלוט בקורונה. אנחנו התחלנו עם משבר הקורונה לפני ישראל והתחלנו עם מספר גדול יחסית. היום אנו עומדים על 44 (בינתיים המספר עלה ל-52 – ס"ע), מה עם ישראל? כמה מקרים יש לה? הם לא יצליחו לשבור אותנו ואת האמונה העצמית שלנו ולא יצליחו לגנוב ולכבוש את התקווה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf