הלילה שבו בן גביר הפך לדובר מחנה הימין

קצת אחרי שמונה וחצי בערב, בעצרת הימין שהתקיימה אתמול (שלישי) בכיכר הבימה, עלה הבמה איתמר בן גביר. זו לא היתה הופעת אורח. אפשר כמעט לומר שהנאום שלו היה מסמר הערב או לכל הפחות הנאום הכי משמעותי שנישא בה.

לפני שבן גביר התחיל לשאת את דבריו, הוקרן על המסך סרטון ארוך שבו הוא נראה מתנצח מעל במת הכנסת עם מנסור עבאס, "השטן הקטן" של העצרת אתמול ("השטן הגדול" היה נפתלי בנט), סביב גינוי פלסטינים שהשליכו אבנים בהר הבית. אף שעבאס האשים בסרטון את בן גביר בכך שהוא הלהיט את הרוחות, הסרטון שימש הוכחה שבן גביר נלחם את מלחמת הימין.

"איתמר בן גביר, האיש  והאגדה, האיש שנלחם למען הדמוקרטיה", הציגה אותו מנחת העצרת והדגישה שהוא מנהיג מפלגת "עוצמה יהודית". "שימו לב למלים, עוצמה יהודית", היא אמרה. הקהל הגיב בקריאות "בן גביר, בן גביר".

אבל הדבר המעניין לא היה רק העובדה שבן גביר הכהניסט, שפעם נחשב למוקצה גם בליכוד ובימין הממסדי, התקבל באהדה גלויה על ידי כ-2000 המפגינים שהיו בכיכר. הדבר המעניין יותר היה תוכן הנאום של בן גביר. הוא לא דיבר על ארץ ישראל השלמה, לא דיבר על ישוב הארץ, לא דיבר על הסכנה של מדינה פלסטינית ואפילו לא על איראן. בן גביר דיבר על מה שאפשר לכנות "האויב מבפנים": הערבים והאיום של "מדינת כל אזרחיה". עזמי בשארה יכול לטפוח לעצמו על השכם. המושג הזה נתפס היום בימין כסכנה מספר אחת.

"אני מסתובב הרבה בארץ", סיפר בן גביר לקהל, "בבאר שבע אשה סיפרה לי שהיא מפחדת ללכת לקניון כי מתנכלים לה. בגליל מספרים לי החקלאים שמבקשים מהם פרוטקשן. ברמלה אמא סיפרה לי שהבן שלה מוריד את הכיפה כשהוא יוצא מבית הספר כי הוא מפחד שהילדים הערבים ירביצו לו". הקהל היה מרותק ועקב אחרי הפרטים. "הוא היחיד שמדבר אמת", אמרה מישהי מאחורי.

"הם (הערבים) מרימים ראש", הוסיף בן גביר והזכיר עימות שהיה לו עם אחמד טיבי כאשר האחרון ביקש ממנו לפנות אליו בתואר אדוני. "אמרתי לו אתה לא אדוני, בסוריה אתה תהיה אדוני", סיפר בן גביר.

הכתובת על הקיר!
לקט מתוך האמירות של חברי הכנסת וקטעי סרטונים ששודרו במסכי ענק במהלך ההפגנה אתמול.
לא קל לצפייה. pic.twitter.com/DR4hLtXEeI

— ???????? ???????????????????????? (@iloveisraell) November 3, 2021

הדברים האלה של בן גביר התיישבו עם הדברים של כמעט כל הדוברים האחרים. לפי הדוברים – משלמה קרעי עד גלית דיסטל-אטבריאן, מבצלאל סמוטריץ' עד מירי רגב – חוץ מבנט ועבאס, הסכנה האמיתית המאיימת היום על ישראל היא "מדינת כל אזרחיה", ועל הימין מוטלת חובה היסטורית לעצור את האיום הזה.

האיום הזה, לפי הדוברים, בא מכל הכיוונים. לפני שקרעי – בהחלט אחד מחביבי הקהל – התחיל לדבר, הוקרן סרטון תחת הכותרת החד משמעית "ישראל מתאבדת". לצד התקציבים הניתנים ל"תומכי הטרור" מהמפלגה האסלאמית, צוינו שם התמיכה של השרה מרב מיכאלי בתחבורה בשבת, והנוכחות של הרפורמים בכותל המערבי.

"הם מנסים לפגוע בזהות היהודית, מחרפים מערכות אלוהים חיים, שמים בראש את בני השִפְחָה (הערבים, מ"ר)", אמר קרעי בהתייחסו לסרטון. ההורים שלנו, אמר קרעי, "ביקשו יהדות וקיבלו רפורמים, ביקשו ישראל וקיבלו ישמעאל… לא עלינו למדינת כל אזרחיה וכל מחבליה".

דיסטל אטבריאן, ללא ספק כוכבת של ממש, העניקה למאבק הזה משמעות רליגיוזית, כמעט טרנסצנדנטית. "אני רואה עמוד אור שעולה ממרכז הכיכר לשמיים", היא אמרה, "אתם עמוד האש, אתם הקשר בין דוד המלך לז'בוטינסקי, אתם החומה שנמשכת מהר סיני עד לכיכר הזו נגד (הקמת) מדינת כל אזרחיה… מי שיושב בשמיים רואה איך המדינה היהודית נוזלת לנו מבין האצבעות לטובת החמאס ולטובת בנט המגלומן והשקרן".

החזית להצלת המדינה היהודית

כמעט כל הדוברים הזכירו את בנימין נתניהו וזכו לתשואות. כל הדוברים דיברו על האסון שבקואליציה עם עבאס ועל "כספי התקציב" שהולכים לחמאס. אבל נדמה שזה לא היה העיקר. העיקר היה גיבוש מה שאפשר לכנות כ"חזית להצלת המדינה היהודית". כל היתר נראה שולי. איש לא דיבר על "החלת ריבונות", עד לפני שנה בסך הכל היתה הדגל המרכזי של הימין, וקרעי היה היחיד שטרח להזהיר מפני "מדינה פלסטינית". כמו במרכז-שמאל היהודי, הנושא המדיני כמו ירד מהפרק, ומה שנותר זו החזית הפנימית.

לפני שנתיים, אמיר פאח'ורי ואני כתבנו כאן מאמר ובו טענו שהקרב האמיתי בישראל היום בין "עליונות יהודית" ושותפות. מה שקרה אתמול בכיכר נראה כמו ההתגבשות הפוליטית של זרם "העליונות היהודית". שמירה על הבלעדיות של האתנוס היהודי ליד הגה השלטון ועל הפריבילגיה היהודית מוצגים כמטרה העליונה, המכנה המשותף של כל מחנה הימין.

הגישה הזו כמובן קיימת בציונות ובמדינת ישראל מיומה הראשון, אבל עכשיו היא מוצהרת, מוכרזת, הופכת לדגל מאחד של כל חלקי הימין – מהליכוד, דרך החרדים, ועד לימין המתנחלי. הדיבורים על הערבים שמרימים ראש, על יהודים מאוימים בערים ובכפרים שלהם, על רפורמים שמכרסמים בזהות המדינה, על הצורך לחזק את החינוך היהודי (דווקא לא הדתי, יש הבדל) בבתי הספר הממלכתיים – הם כולם חלק מאותה גישה המציבה את המאבק על ה"יהדות" כקו החזית, המציבה את "האויב הפנימי" כאיום העיקרי.

כשזו הגישה, אפשר להבין מדוע בן גביר מתאים לימין החדש הזה כמו כפפה ליד. הליכוד הוא שעבר בן גביריזציה, ולא ההפך. זו הרי הסחורה שהוא מוכר כבר שנים: גזענות ועליונות יהודית, מתובלות בעולם מושגים דתי לכאורה. בימין הזה, לא רק שאין מקום ל"נסיכים" הישנים כמו לימור לבנת, בני בגין או דן מרידור. גם למישהו כמו גדעון סער, שמציג ימין רפובליקאי בנוסח אמריקאי קלאסי, אין כבר מקום. כפי שאין מקום לרפובליקאים "ישנים" אצל דונלד טראמפ. העזיבה שלו את הליכוד נראית הרבה פחות עניין פרסונלי על הרקע הזה.

אם הימין הזה יחזור לשלטון, וזה בהחלט אפשרי, לבן גביר ולבן גביריזם יהיה בו תפקיד מרכזי. זה מטריד ואפילו מפחיד מאוד. אבל באותו זמן, ההתגבשות של הימין סביב העליונות היהודית כרעיון פוליטי מכונן ומוצהר, יכולה ליצור גם תגובת נגד. צריך עוד לראות מה תהיה ההשפעה ארוכת הטווח לכך שבממשלה הזו עבאס יושב לצד בנט וסער, אבל ייתכן שלמרות כל ההסתייגויות מהברית הזו, היא תדחוף חלקים מהציבור היהודי לעבר פרקטיקה של שותפות פוליטית עם הציבור הערבי. פרקטיקה שאולי תביא בהמשך לאידיאולוגיה.

ההפגנה אתמול הראתה שהימין התחיל לצאת מההלם של אובדן השלטון. היתה נוכחות גדולה – לא עשרות אלפים, אבל הרבה יותר ממה שהימין הצליח להביא בשנתיים האחרונות – היתה צפיפות, וניכר קשר חזק בין הדוברים על הבמה ובין הקהל שלהם. נראה גם שגם נוצרה אחדות מטרה.

התשובה היחידה להתגבשות מחנה "העליונות היהודית" הזה,  היא התגבשות של זרם שותפות. אלא שזרם כזה עדיין לא קיים. יש לו פוטנציאל, יש לו אולי התחלות, אבל הוא בוודאי לא מגובש כזרם פוליטי עם תזה ברורה וערכים משותפים ברורים. באופן מעניין, דווקא הדחיפה מימין עשויה, או לכל הפחות צריכה, לעזור לו לנוע לכיוון הזה.