הכנס "המאבק המזרחי לאן?": ציון דרך חשוב בתולדות המאבק

בשבוע שעבר, בימים שלישי עד חמישי, התקיים הכנס "המאבק המזרחי לאן?", לציון 50 שנים למחאת הפנתרים השחורים, וארבעים שנים לספר פורץ הדרך "לא נחשלים אלא מנוחשלים" מאת שלמה סבירסקי.  מי שלא נכחה בכנס, חשה ברוח ובאנרגיות שזרמו לכל ארכו – למרות שהתקיים בזום – תוכל לצפות בהרצאות ובמושבים שהוקלטו כאן. ברשימה זו, אנסה להעביר כמה מהמגמות והתמות שהיו שזורות בכנס החשוב, שלא לומר ההיסטורי, הזה.

כשמארגנות הכנס קבעו, כמה וכמה חודשים מראש, את תאריכי הכנס, הן וודאי לא יכלו לצפות את התזמון הלימינלי – הבין-לביני – של הכנס: רגע אחרי התפרצות האלימות הרצחנית בעזה, בירושלים ובתוך גבולות 48' בחודש שעבר, רגע לפני הקמתה של ממשלה שכנראה תשים קץ לעידן ביבי, אירועים ששניהם בעלי נופך מיוחד מהזווית המזרחית.

הלימינליות של הרגע ההיסטורי שבו התקיים הכנס נשזרה במידה רבה בלימינליות אחרת, זו של הזהות המזרחית עצמה, שהומשגה ודוברה לאורך הכנס כמרחב ביניים, למשל בדבריה של חוקרת הפולקלור ושירת הקינה התימנית ורד מדר, שסיפרה במושב על העתירה המזרחית נגד חוק הלאום על המחקר שלה ועל הבנתה את השירה והתרבות המזרחית כאזור גבול בין הישראליות לערביות, אזור שבו מתקיימת הפריה הדדית.

תמה אחת שתפסה נופך נכבד בכנס היתה ההוקרה וההכרה כלפי פעילי ופעילות הדורות הקודמים של המאבק המזרחי. כך, הכנס נפתח ביום שלישי בערב הוקרה לפנתרים השחורים, בו דיברו שניים מהבולטים שבפנתרים שעודם בחיים: ראובן אברג'ל וקוקו דרעי. גם היעדרם של הפנתרים שכבר אינם עמנו, כמו כוכבי שמש וסעדיה מרציאנו, הוזכר והורגש היטב. מושב הפתיחה של הכנס, למחרת בבוקר, עסק גם הוא בהוקרה לכבוד 40 שנים לצאת ספרו של סבירסקי.

כששאלתי את ד"ר רעות ריינה בנדריהם, אנתרופולוגית וממארגנות הכנס ביחד עם ד"ר גל לוי, ד"ר יאלי השש, ירון הופמן דישון וד"ר נפתלי שם טוב, למה החליטו לארגן את הכנס, היא ענתה: "בשביל לתת הכרה למי שבדם, יזע ודמעות חצבו עבור כולנו את הדרך. ההכרה היא ברמה הקולקטיבית כקהילה, וזו גם הכרה עבורי, במקום הפרטי והקטן שלי. לאורך הכנס, הרגשתי קרבה גדולה מאוד לזכרון המשותף שלנו. וזאת למרות הוויכוחים הגדולים."

עבור בנדריהם, ההכרה וההוקרה שליוו את הכנס היא סוגיה בין-דורית: "יש לנו היסטוריה משותפת. המטרה היתה לתת מקום והכרה לאנשים מבוגרים שעשו ושילמו מחירים. ושנית, לחשוף את מה שהדורות הצעירים אולי לא יודעים. ושלישית, להכיר את ההבדלים הבין-דוריים בשיח המזרחי. יש הבדלים באיך שאנחנו מגדירים את הבעיות ובכלים שעומדים לרשותנו. הכנס היה גם הכרה בהבדלים הבין-דוריים האלה."

אקדמיה, אקטיביזם והמרחב שביניהם

בחירת מארגנות הכנס לציין בנשימה אחת הן את מאבק הפנתרים השחורים והן הוצאת ספר שחולל מהפכה בשיח הפוליטי בישראל איננה מקרית. לאורך הכנס כולו, הורגשה הבחירה המודעת של המארגנות לסרב לנהל שיח שמוגבל למגדל השן האקדמי, ומשלב בין חוקרות אקדמיות לבין אקטיביסטיות מנוסות.

כך, דיברו בכנס בין השאר הפעילות המוכרות ריקי כהן בנלולו מארגון "לא נחמדות, לא נחמדים", אבי ילאו, יו"ר מפלגת צדק ופעיל מהקהילה האתיופית, יהל אזולאי שרעבי מהפורום הלהט"בי המזרחי, יקירות האתר אורלי נוי ורחלי סעיד, הפעילה אור סיונוב ויעל בן יפת מהקשת הדמוקרטית המזרחית, לצד חוקרות וחוקרים מזרחים מדורות שונים כליהי יונה מאוניברסיטת קולומביה, מעיין נהרי (שפעילה גם בעמותת עמר"ם), מאיר עמור מאוניברסיטת קונקורדיה, שיקו בהר מאוניברסיטת מנצ'סטר, אלמוג בהר מאוניברסיטת תל אביב, יאלי השש מ"אשה לאשה", ועורכות הדין ספיר סלוצקר-עמרן ונטע זיו, שעומדות בחזית הקליניקות המשפטיות בישראל.

במובן זה, הכנס אסף אל תוכו ידע מצטבר ובין-דורי מהאקדמיה המזרחית, מהאקטיביזם המזרחי, ומהמרחב שביניהם. במובנים רבים, הבחירה לכבד ולתת במה לידע שאיננו מגיע מתוך מחקר אקדמי, כי אם מתוך השטח של המאבק המזרחי, היא בפני עצמה אמירה פוליטית מזרחית, שאיננה מתנצלת על הנוכחות במרחב הפריווילגי של האקדמיה, אבל גם לא מרשה לעצמה להתנתק מהמאבקים שממשיכים להתקיים כל הזמן במרחב הפוליטי.

הבחירה להפגיש בין ידע אקדמי לידע אקטיביסטי באותו הכנס ממש איתגרה לא רק את המשמעות הרגילה של "כנס אקדמי", אלא גם את השיח המזרחי עצמו. הכנס היווה חגיגה של העושר העצום של ידע מזרחי שהצטבר לאורך השנים, וניכרה בו העמקה ואתגור של נורמות שמאפיינות גם את השיח המזרחי עצמו. כך, למשל, הרצאתו של שיקו בהר, שעיקרה היתה ביקורת חריפה של מה שכינה "המסורתיזם" כשימוש אידיאולוגי במסורתיות, שהפך נפוץ בחלקים נרחבים מהשיח המזרחי, וההרצאה שקדמה לה באותו המושב, של אור סיונוב, שביקרה את עליית הפופוליזם הימני בשיח המזרחי.

היהודי הערבי הנפקד

אך על אף החגיגה של הידע העשיר, שרק לפני עשורים בודדים הוגבל לחוקרי נישה מבודדים ומפוזרים באוניברסיטאות בעולם, נראה היה שבנקודה בולטת אחת, השיח המזרחי שנכח בכנס נותר חסר מענה. כוונתי היא למציאות ההולכת ומתבססת של מזרחים בני הדור השלישי והרביעי, שלא רק שהשיח אודות מזרחיות כ"יהדות ערבית" זר להם לחלוטין, אלא שזהותם מבוססת במידה רבה באנטי-ערביות, ובסימונה כמטרה להשמדה רוחנית ופיזית במסגרת חזון הימין הקיצוני הישראלי, שכבש בשנים האחרונות אינספור לבבות בקרב הצעירים המזרחים.

שלא יהיה ספק, הכנס עסק בהרחבה ובהעמקה בסוגיה הפלסטינית וביחסם של מזרחים אליה, במושבים והרצאות שעסקו בנושא באופן ישיר, כמו הרצאתו המאלפת של ההיסטוריון הלל כהן, שסקר מקרים של אלימות ספונטנית בין מזרחים במעברות ובשיכונים לבין פלסטינים בדואים עוד בשנות החמישים והשישים, והקביל אותה לאלימות המחרידה שבה חזינו אך לפני מספר שבועות בלינץ' בבת ים. הנושא הפלסטיני לא נעדר כמעט מאף מושב בכנס, כולל אלה שלא עסקו בו באופן ישיר.

ועם זאת, כשהשאלה הגדולה "המאבק המזרחי לאן?" נשאלת בהקשר של הפאשיזציה הגוברת של הדור המזרחי הצעיר בישראל, נראה שהשיח המזרחי בכנס נותר פעור פה וחסר תשובה. אינני אומרת זאת רק כביקורת חיצונית. כשלעצמי, כפעילה מזרחית, על אף שברור לי שזו הסוגייה הבוערת ביותר שעל השיח המזרחי לעסוק בה כיום, ושבלעדיה המאבק כולו חדל להיות מאבק על צדק והופך לריב פנימי בין קבוצות אינטרס בחברה הישראלית, גם אני נותרת ללא תשובה ברורה לשאלה כיצד להתמודד עם הנצחון המוחץ של הימין הקיצוני בקרב על תודעת הדור המזרחי הבא.

לאור המחסור הגדול בתשובות, נראה שהשיח הוותיק על המזרחיות כיהדות ערבית הפסיק במידה רבה להיות חזון ופרוגרמה פוליטית, ועבר למחוזות הנוסטלגיה, ועמו, לפחות לעת עתה, גם לב לבו של השמאל המזרחי.

אולי הרגע שהמחיש עבורי יותר מכל את האפשרות האמיתית שהמאבק המזרחי בישראל הולך ומתרחק מהחזון השוויוני של הפנתרים השחורים ושל הפעילים המזרחים שהיו הראשונים להפגש עם אש"ף, והופך למאבק פנימי על השלל של הגזל הציוני בתוך החברה הישראלית, הגיע במושב שהוקדש לפעילי מאבק האסי. במושב דיברו פעילות ופעיל צעירות ואמיצים מעמק בית שאן, פרח חדד, נתי וקנין ושלי דרעי, שלושתן פעילות מרשימות, רהוטות ואינטיליגנטיות, שקשרו בהבנה מעמיקה בין המאבק על הגישה לנחל לבין צדק חלוקתי בחלוקת משאבים בישראל בכלל ובחלוקת שטחי השיפוט של המועצות האזוריות בפרט.

עם זאת, כששאלתי את הפעילות על הקשר האפשרי לביקורת על הציונות בכלל, ועל שאלת ההתייחסות אל הנחל בשמו הערבי, העאצי, נדמה היה לי לרגע שדיברתי סינית. לא היה נראה שמסגור המאבק המזרחי בתוך הקשר שמאלי של ביקורת על ההיררכיה הגזעית של הציונות – מהלך שאפיין את השיח המזרחי בישראל מראשיתו, שאותה חגג והדגיש הכנס – מהווה בכלל אפשרות שעולה על דעתם של רבים מהפעילים המזרחים הצעירים כיום.

במובן הזה, ייתכן בהחלט שהתשובה העצובה לשאלה "המאבק המזרחי לאן" היא שעל אף ההיסטוריה המפוארת והידע העצום שנצבר במסגרתו, המאבק המזרחי אכן הולך והופך ממאבק אמיץ על צדק ושוויון לכל, למאבק על חלוקה אחרת של עוגה גנובה. ואם להשאיל מאמרתו הרדיקלית והמפורסמת של הפנתר סעדיה מרציאנו ז"ל, או שיהיה מאבק מזרחי לכולם, או שלא יהיה מאבק מזרחי.