הטרגדיה של ביירות עלולה לקרות גם בחיפה

שנים ארוכות נמשך המאבק המשפטי נגד חיפה כימיקלים ומכל האמוניה, שסכנתו ריחפה מעל ראשי תושבי אזור המפרץ מאז שלהי שנות ה-80. המאבק הזה לא הסתיים עד שצירוף נסיבות מופלא – שכלל שופטת אמיצה (ג'אדה בסול), דו"ח שעליו חתומים מדענים בכירים מהטכניון ומעט פעילות של עמותות ושל רשויות מקומיות – יצרו סחף שהמנגנון הפוליטי כבר לא יכול היה לעצור.

ב-2018, אחרי אין ספור הבטחות והחלטות חצי מחייבות והארכות שנקשרו להקמה של מפעל לייצור אמוניה בנגב שאף אחד לא באמת רצה להפעיל, נאלצה הממשלה להסכים לרוקן את המכל. זאת בניגוד לדעת המל"ל, וחרף התנגדותו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מקורבו של ג'ולס טראמפ, בעלי המפעל.

כל כך הרבה מאמץ ויזע, כל כך הרבה מומחיות ופעולות של אקטיביסטים וכל כך הרבה לחץ שכנגד – והכל בשביל מכל אחד.

בסך הכל מכל אחד, בתוך שטח של 20 קמ"ר שמאוחסנים בהם חומרים מסוכנים בכמויות בלתי נתפסות, שיכולות לגרום לטרגדיה חמורה בהרבה מזו שאירעה אתמול בלבנון.

אלפי טונות של ברום – אחד הכימיקלים הרעילים ביותר שקיימים בשימוש תעשייתי – משונעים דרך קבע על גבי משאיות הנכנסות לנמל. על פי הערכות, מספר האנשים שעלול להיפגע במקרה של פגיעה במיכל ברום ינוע בין עשרות למאות אלפים, בהתאם לתנאי מזג האוויר.

המהירות שבה רפורמות בתחום החומרים המסוכנים מתקדמות דומה למהירות שבה נעים לוחות טקטוניים, אם בכלל – וגם מהם נשקפת סכנה אדירה לחיפה, היושבת על העתק הכרמל (שבר יגור) הרגיש לרעידות אדמה.

חוות המכלים של החברה הממשלתית תש"ן (תשתיות נפט), הנמצאת כמטחווי יריקה מביתי (בבית הספר היסודי דגניה לומדים ילדים במרחק של 25 מטר מגדרות תש"ן), היתה אמורה לעבור לשטח ייעודי באזור פחות מיושב, מזרחית לבתי הזיקוק, שמכונה קרקעות הצפון, עוד ב-2014.

אלא שגם אחרי שתוכניות כאלה מאושרות אין כל ערובה שיתממשו, וכך נותרו עשרות מכלי ענק מלאים בנפט בתוך שכונת מגורים. המכלים דולפים ומדיפים חלקיקים אורגניים נדיפים, מה שגרם לפי ארגוני איכות סביבה ואפידמיולוגים לתחלואה חריגה בסרטן (ומהיכרות אישית – למחיקה של משפחות שלמות).

הנתונים על כך קשים מאוד להפקה, ומחקרים אפידמיולוגיים שהוזמנו על ידי המדינה נגנזו באמתלות שונות. בנוסף, ההערכות לגבי הסיכון הנשקף מפיצוץ במכלים אלה אינן גלויות לציבור כלל, ובסקרי הסיכונים הן מוצפנות היטב ואף מושחרות.

המכלים המחלידים מוסיפים לחלוש על השכונה, משום שהמדינה לא מוכנה לממן את העברתם, והיא ממתינה למשקיעים שירכשו את הקרקע. המחשבה לנקוט יוזמה ולהשקיע את המשאבים הנחוצים כדי להבטיח את שלום גופם של התושבים והתושבות לא עולה אפילו על דעתו של משרד האוצר.

יזמי הנדל"ן, מצדם, מדירים את רגליהם מאזור חוות המכלים, שאף שהוא שוכן על חוף הים, האטרקטיביות שלו מוגבלת משום שהקרקע מזוהמת בנפט שדלף במשך שנים.

ואם גם בזה לא די, במרחק של 2 ק"מ נמצאת תשלובת בז"ן. מעת לעת נוכח כל מי שמאכלס את המרחב במידת הבטיחות של מתקניה, כאשר להבה אדירה פורצת מהלפיד של כרמל אולפינים ומאותתת ששוב יש תקלה במתקן האתילן שלה. המרווח בין בז"ן לבין אסון הוא תמיד עניין של מזל, כפי שהוכח בשריפת הענק ב-2016 במפעל.

ונגעתי רק במעטים מאוד מכלל גורמי הסיכון שאליהם חשופים מאות האלפים שמתגוררים בחיפה ובקריות, ועוד כמניינם בערך אנשים שעוברים במטרופולין מדי יום.

מפרץ חיפה נדון לתיעוש על ידי הבריטים שבנו את בתי הזיקוק והנמל, ומאז התקבעה הקונספציה, והדרגים שבהם נחתכים גורלות לא עירערו עליה. לא באמת.

המפרץ רק נגס עוד ועוד בשטחים האורבניים, באופן די הולם למסורת הקולוניאלית. במקום להושיט למטרופולין סעד, משרדי הממשלה רק החמירו את מצבו בשנים האחרונות, עם תוכניות בלע כמו נמל המפרץ האימתני – שבנייתו העומדת לקראת סיום היא צלקת אנושה על פני המרחב החפץ חיים.

בהתאם למסורת הקולוניאלית שעל תשתיותיה הננטשות נבנו המפעלים, הורחבו והופרטו, גורמי השלטון נוהגים בתושבים המקומיים כאילו היו נתינים נבערים מדעת, מבטיחים להם פינוי של התעשייה, וזורים לפניהם חרוזים נוצצים עם שמות כגון "מפרץ החדשנות" ו"צפון ירוק".

אותה תוכנית – ספין בחירות של שר האוצר לשעבר, משה כחלון – לא הגיעה לשום הבשלה סטטוטורית, וניסיונות להשתמש במצגת האדריכלית הנאה שלה לאישור תוכניות במוסדות התכנון נכשלו שוב ושוב. לעומת זאת, תוכניות אחרות – שתוצאתן הבלתי נמנעת היא הנצחה של המציאות התעשייתית-נמלית הכבדה במפרץ – עוברות בזו אחר זו.

הקונספציה שעדיין שולטת במרכזי קבלת ההחלטות מעוגנת בתוכניות כגון תמ"מ 6, המנציחה את הקיים. הקשר בינה לבין אינטרסים של בעלי הון הוא ברור וטריוויאלי. העובדה שהמפעלים הכבדים המזהמים גם משמשים כמעסיקים של שיעור מסוים מתושבי האזור הופכת את הקשר הזה לעוד יותר הדוק.

הרטוריקה אמנם משתנה קצת: כבר לא נעים להגיד בקול רם "חומרי נפץ" ו"רעלים", אז קוראים להם חומ"ס ולהאנגרים שבהם מאחסנים אותם "מרכזים לוגיסטיים". אבל אם כבר, המציאות הזאת מסוכנת עוד יותר מהמציאות הלבנונית, משום ששם, כך נראה, היה מדובר בהזנחה, ואילו כאן פועל מנגנון של הדחקה והסתרה במקביל להסדרה.

הזעזוע לנוכח המראות מלבנון הוא רב, אבל חשוב מאוד לא ללכת שולל אחרי התחושה שמפרץ חיפה בטוח יותר מנמל ביירות – לא מבחינת הרכב הסיכונים, ולא מבחינת גישת הגורמים האחראים.