החוק לביטול הפגנות הוא יום כיפור של לימודי האזרחות

בדיחה שחורה רצה ברשת, שכעת שוקלים להעביר את פרק הלימוד "ישראל מדינה דמוקרטית" משיעורי האזרחות לשיעורי היסטוריה. מה שלא מצחיק הוא, ששר החינוך יואב גלנט הצביע השבוע בניגוד למה שכתוב בתוכנית הלימודים באזרחות, ומבלי להבין את חובתו ואחריותו המקצועית כלפי המורות והמורים לאזרחות.

עו"ד תומר נאור, הגיש אתמול (יום רביעי) עתירה לבג"צ נגד החוק לביטול זכות ההפגנה בשם התנועה לאיכות השלטון. לדבריו, הקווים האדומים שנחצו השבוע מלמדים "פחות על השלטון ויותר על חברה הישראלית והשינוי המטורף שהיא עוברת", שכן "שלטון תמיד יהיה תאב כוח, ושליטים שהציבור לא ישים בפניהם גבולות ברורים, ימתחו את הגבולות בכל פעם בסנטימטר נוסף".

ואכן, מרבית המדינה שותקת. גם קבוצות שאמורות להיות אוונגרד מוביל כמו אומנים, סגל אקדמי, סטודנטים או תנועות נוער. שלושה הסברים אני מביא בהמשך לכישלונה של הוראת האזרחות בישראל לחנך אזרחים בעלי תודעה דמוקרטית ונכונות למעורבות: תוכנית שלא מציגה את כל האמת ולכן משמרת בורות; תוכנית שמשתיקה את המורים ובכך מונעת מהתלמידים לברר את עמדותיהם; ותוכנית אינטלקטואלית מדי, שהתלמידים לא מצליחים לקשר את הנלמד בה למציאות היומיומית.

דבר אחד ברור: שתיקת הכבשים של אזרחי ישראל מחייבת מהפכה בתוכנית הלימודים באזרחות.

חובה על המדינה לסייע למפגינים

נתחיל בזה שכל ישראל שהשתתף בשיעורי אזרחות היה אמור להיתקל בדברים הבאים, שחור על גבי לבן, מתוך ספר הלימוד: "חובתה של המדינה להגן על הזכות החוקתית לחופש ביטוי ולהפגנה היא בעלת שני פנים. ראשית, מוטלת על המדינה החובה שלא לפגוע בזכותו של אדם לחופש ביטוי ולהפגנה […] שנית, מוטלת על המדינה החובה להגן על הזכות לחופש ביטוי ולהפגנה". (מתוך ספר הלימוד "להיות אזרחים בישראל", הוצאת משרד החינוך, עמוד 177).

כלומר, כולנו למדנו שלא רק שלמדינה אסור להפריע, אלא חובתה לעזור למימוש זכות ההפגנה. עניין זה – הסיוע החיובי – מודגש עוד במילים: "חובתה של המדינה להקצות […] את המשאבים הנדרשים על מנת לאפשר את מימושה של הזכות לחופש ביטוי ולהפגנה".

איפה מה שלמדנו, ואיפה המציאות. כנראה שלא למדנו מספיק טוב.

הכישלון של הוראת האזרחות

ואכן, מעט הנתונים, שהתפרסמו על הישגי התלמידים בלימודי האזרחות, מעידים על הכישלון. בשנת 2018 נאלץ משרד החינוך, בהוראת בג"צ, לספק נתונים על תוצאות מבחני הבגרות. מתוכם אנו למדים שבשנים 2013 עד 2016 ניגשו לבחינות הבגרות באזרחות בין 80 ל-87 אלף תלמידים בכל שנה, מתוך כ-120 עד 130 אלף תלמידות ותלמידים בכל אחת מהשנים האלה (שנתוני למ"ס). כלומר, רק כ-65 אחוזים מכל שנתון למדו אזרחות לבגרות.

שיעור המצליחים בבחינות הבגרות באותן שנים עמד על 74 אחוזים. כלומר רבע מהתלמידים שניגשו לבחינות נכשלו. חיבור של שני הנתונים מביא אותנו לתוצאה ולפיה כמחצית מכל שנתון לא ניגשים או לא עוברים את בחינת הבגרות באזרחות.

זאת ועוד. מנתונים שפורסמו במקור ראשון עולה, שהציון הממוצע של הנבחנים בבגרות באזרחות הוא נמוך במיוחד. ציון 66.8 בשנת 2014 וציון 64.5 בשנת 2016. מצב שבו מחצית מהתלמידים לא ניגשים לבחינה או נכשלים לעבור אותה, והמחצית השנייה מקבלים ציון ממוצע של מספיק בקושי – הוא כישלון חרוץ.

לכו אחרי הכסף

איך קרה הכישלון הזה? יפתח שילוני, מורה לאזרחות ואיש מחאת crime minister, הפתיע אותי בתשובתו. להבנתו, "הכשל המרכזי של הוראת האזרחות הוא שהיא לא מתעסקת בכסף". המהות של החיים המשותפים של האזרחים במדינה היא ביצירת עוגת המשאבים ובחלוקתה, ולכן אין אזרחות ללא כלכלה.

למערכת הכלכלית יש אינטרס שלא ללמד את האזרחים לעתיד כיצד היא עובדת. מי שמחזיקים בהון ובמשאבים לא רוצים שיתעורר דיון על דרכים חלופיות, צודקות יותר, של חלוקת העוגה הציבורית. שילוני טוען שלימוד אזרחות ללא כלכלה משול ללימוד אנטומיה של גוף האדם מבלי להתייחס למחזור הדם וללב. עקר לחלוטין.

מכאן, שכל עוד האינטרס העמוק של לימודי האזרחות הוא לשמור על הבורות של התלמידים באשר לדברים המהותיים, אין להתפלא על כך שהם מצליחים: הבורות נשמרת.

להבנתו של שילוני, (כפי שכתב בשיחה מקומית), בלתי אפשרי ללמד אזרחות בתנאים הקיימים. כאשר דמויות ציבוריות מפרות בעצמן את הוראות החוק, ונשבר האמון שבין אזרחי המדינה. כך למשל כאשר יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין התריס ופעל נגד הכרעת בג"צ. התלמידים רואים את הדברים האלה, והמורים אינם יכולים לגשר עבורם על הפער שבין תוכנית הלימודים לבין המציאות.

הדברים של שילוני הכניסו אותי למלכוד: אם המציאות חוסמת את האפקטיביות של הוראת האזרחות, כיצד ניתן באמצעות הוראת אזרחות לתקן את חוליי החברה?

להפגיש את התלמיד עם הגבולות שלו עצמו

ד"ר מאיר ברוכין, מורה לאזרחות, רואה זאת אחרת. המורה לא נכנס לכיתה עם אמת כלשהי אודות המציאות, אלא תפקידו לגרום לתלמידים לברר את האמת שלהם. לשם כך, חובה עליו לערער על הקלישאות הרווחות, ולברר עם התלמידים באיזה מקרים הן תקפות.

למשל, בשנת 2014 הנהיג שר החינוך שי פירון תוכנית חינוכית בשם "האחר הוא אני". ברוכין בדק עם תלמידיו מי הוא אותו "אחר": ההורים, השכנים, העניים וכך הלאה. על פי רוב, כאשר הציב את "הערבי" במקום של האחר, נגמרה הסובלנות של התלמידים. ברוכין לא תמים והוא מבין שהתלמידים לא הפנימו שגם הערבים הם אחרים. אבל התלמידים כן קיבלו שיקוף ומודעות לגבולות יכולת ההכלה שלהם.

בדוגמה נוספת, התלמידים דנו בתכונות המנהיג הטוב, במסגרת ההכנה לשירותם בצה"ל (שיעור שמועבר על ידי קציני צבא בכיתות). התלמידים ערכו רשימת תכונות אידאליות של מנהיגות טובה. ברוכין מצידו, עימת אותם עם העובדה שגם המנהיגים הפשיסטים האכזרים ביותר היו בעלי אותן תכונות ממש. הלקח היה שהעיקר אינו בכישורי המנהיג, אלא במה שהוא בוחר לעשות באמצעותם.

מכאן, שהרעה החולה של הוראת האזרחות היא השתקת המורים וסתימת הפיות. כל עוד המורה לא יכול לערער על אמיתות וקלישאות, ולגרום לתלמידים להרהר בעמדותיהם, הוא לא יכול להורות להם אזרחות. "אני מורה לאזרחות, לא שליח של השלטון", טוען ברוכין, ובדיוק בשל גישתו זאת פוטר מעבודתו מתיכון בראשון לציון בשנת הלימודים הקודמת.

תוכנית לימודים אינטלקטואלית מדי

מעיון בתוכנית הלימודים באזרחות, אני רוצה להציע הסבר נוסף. בשני העשורים האחרונים עברה בחינת הבגרות באזרחות שינוי מהותי. מבחינה המעודדת שינון ודקלום של הגדרות, היא הפכה לבחינה המחייבת חשיבה, ניתוח ויכולת הנמקה. בחינה לא רק של ידע, אלא של יכולת להשתמש בידע. לכאורה שינוי מבורך.

הנה דוגמה לשאלה מתוך בחינת הבגרות באזרחות, משנת 2009: "חבר כנסת קרא מעל בימת הכנסת קטעים מתוך מסמך מסווג סודי של צה"ל, שהוכן לקראת המשא ומתן בין ישראל לסוריה, בשל התנגדותו למדיניות הממשלה." בג"צ קבע כי אכן נעברה עברה של גילוי סודות רשמיים, אולם דחה את הבקשה להסיר את חסינותו של חבר הכנסת.

התלמידים התבקשו לקבוע איזה סוג חסינות עמדה לזכות חבר הכנסת, ולהסביר במילים שלהם את התוקף שלה במקרה שתואר. הדבר לא נכתב במבחן, אבל אם שאלתם – המקרה קרה בשנת 1995, וחבר הכנסת העבריין היה בנימין נתניהו.

חייבים להודות שזאת שאלה מאוד מורכבת. שאלה שדורשת ידע מקיף, ויכולות ניתוח והבעה גבוהות במיוחד. זהו מקרה שהשיפוט שלו מנוגד לאינטואיציה, וההסבר המשפטי רחוק עד מאוד מעולמם היומיומי של התלמידים. זאת שאלה בקורס מבוא למשפט חוקתי יותר מאשר בלימודי אזרחות. לפי השאלה הזו, אין פלא שהציון הממוצע בבגרות הוא מספיק בקושי.

אם אנחנו רוצים שכל התלמידות והתלמידים יפתחו מודעות אזרחית בנושאים יומיומיים רלוונטיים, אולי נכון ליצור תוכנית שהיא יותר סיפורית מאשר מדעית. יותר עממית ונרטיבית מאשר שכלתנית וטהורה מבחינה מקצועית.

לא להנחלת סיפורי מורשת

את העמדה שכתבתי כאן מובילים גם חוגי הימין הלאומי, ולכן חשוב לסייג ולהבהיר. אני מביא דברים מתוך דוח שכתב ד"ר הדר ליפשיץ מפורום קהלת. גם ליפשיץ טוען שלתלמידים חסר רקע עובדתי מספיק על מנת לקבוע עמדות בשאלות של בחינת הבגרות. כתוצאה מכך, אנו מרגילים את התלמידים "לחשיבה מעורפלת ומשובשת בעיסוק בחומרים מופשטים".

כמסקנה מכך ממליץ ליפשיץ ללמד יותר אוריינות חברתית מאשר אוריינות משפטית. כלומר, שהתלמידים ילמדו יותר על הקבוצות המרכיבות את החברה בישראל ועל עמדותיהן בסוגיות אקטואליות. יש בזה היגיון רב.

עם זאת אני מזהיר מפני העמדה הקלאסית של הימין הלאומי, שמבקש להנחיל לתלמידים סיפורי מורשת על אדמה, אדם ודם; ובה בעת פועל למנוע מהתלמידים כלים של חשיבה ביקורתית, ומודעות לזכויות האדם.

תוכנית הלימודים צריכה להיות סיפורית מספיק כדי שהתלמידים יראו את הרלוונטיות שבה, ועם זאת שכלתנית מספיק כדי שהתלמידים ילמדו להטיל ספק במה שהמורים מציגים להם.

שורה תחתונה

הצגתי שלושה הסברים אפשריים לכישלונה של הוראת האזרחות בישראל: תוכנית שאינה שמה את כל האמת על השולחן ולכן משמרת בורות; תוכנית שמשתיקה את המורים ובכך מונעת מהתלמידים לברר את עמדותיהם; ותוכנית אינטלקטואלית מדי שאינה מתקשרת למציאות החברתית של התלמידים.

ייתכן שיש הסברים נוספים. מה שבטוח – שתיקת הכבשים של אזרחי ישראל לנוכח הכרסום המתמשך בזכויות האדם, מחייבת מהפכה בתוכנית הלימודים באזרחות.