החופש שלנו כבר נופל קורבן לקורונה, ולא בטוח שהוא יחזור

החופש שלנו בסכנה, כמו כל הערכים החיוביים שלאורם אנו חיים או מנסים לחיות. דווקא בעיצומו של המשבר העולמי הזה, חשוב לזכור שאחת התוצאות האפשריות של הקורונה היא שהחיים כפי שהכרנו אותם נגמרו, ולא לטובה.

יש רבים שמקווים היום שתוצאת משבר הקורונה העולמי תהיה אוסף של חלומות שחלמנו שנים. אולי בארה"ב יבינו סוף סוף שביטוח בריאות ממלכתי הוא הכרח? אולי בישראל יבינו שיש להשקיע יותר, הרבה יותר, במערכת הבריאות?

אולי נבין שהזנחת עזה והגדה המערבית תביא להתפרצות המגיפה שתגיע גם אלינו? אולי מדינות יבינו שסולידריות גלובלית היא הכרחית ותוכל למנוע את המשבר הבא? אולי. אבל אולי לא. אולי רוב, או לפחות חלק, מההשלכות של המשבר הזה יהיו שליליות.

כדאי לדאוג. בישראל המשבר החוקתי המתמשך, יחד עם כיבוש בן 53 שנה ודה-לגיטימציה של שנים כלפי כל קול שמאלי, חופשי, ליברלי, תומך בזכויות אדם – מפחידים במיוחד. אך את החשש לחופש שלנו, של כולנו, יש לתלות לא רק בנסיבות הישראליות, אלא במה שקורה עתה בעולם.

תוך שבועות כל העולם המערבי נכנס למצב של סגר עד עוצר, בתמיכת התושבים. קולות אופוזיציוניים להכרח הבידוד החברתי הם בודדים וספורים, והם נמחקים תחת התפיסה הקולקטיבית והגלובלית שמדובר במגיפה מסוכנת שמצריכה ויתור אדיר על החופש הפרטי והקולקטיבי של כל אחד ואחת מאתנו.

העניין המפחיד בסגר המוטל עלינו עתה הוא לא (לפחות לא רק) הגחמנות של ממשלת הימין הקיצוני של בנימין נתניהו, אלא דווקא העובדה שהסנקציות האלה הן רוח התקופה בעולם המערבי. חיילים ברחובות איטליה וספרד; רחפנים בשמי פריז; שוטרים מגרשים הורים וילדיהם מגני משחקים בישראל.

משבר החירות האישית הוא גם משבר כלכלי רחב. בעלי עסקים מאבדים את מקור פרנסתם, שכירים מפוטרים או יוצאים לחל"ת. כך בישראל וכך בכל מדינה אחרת בעולם. את העול הכלכלי הבלתי נסבל הזה מוכנים לשאת אזרחי המדינות החופשיות. הם ואנחנו מוכנים לשאת את ההסתגרות בבתים, את אובדן ההכנסה, את המגבלות האיומות האלו.

ייתכן שזו הדרך היחידה להילחם במגפת הקורונה. אבל השאלה היא לא רק אם זו הדרך הנכונה או אולי ממסדים מדינתיים שלמים נתקפו בהיסטריה. השאלה היא גם מה ההשלכות של מצב החירום הגלובלי הזה עלינו, על כולנו. גם אם מדובר בצעדים הכרחיים.

אנחנו חווים עתה תקדים מסוכן. אזרחי כל המדינות החופשיות מוכנים לקבל על  עצמם מגבלות חמורות, ומנהיגים שבחרו לשמור על החופש האישי והכלכלי של אזרחיהם, כמו בוריס ג'ונסון בבריטניה ודונלד טראמפ בארה"ב (כן, דווקא הם), ספגו ביקורת רחבה מימין ומשמאל, משמרנים ומליברלים.

אנחנו האיום

אצל ג'ורג' אורוול, איום המלחמה המרוחק הוא שמאפשר את שימור הדיקטטורה. אצל הרברט מרקוזה איום המלחמה הפך גרעיני וסיכן את העולם כולו, אבל הוא הגיע מכיוונן של המעצמות.

מאוחר יותר הגיע איום הטרור, שיכול להכות בכל פינה ומחוללים אותו ארגונים קטנים וקשים לזיהוי, ולכן נדרשים מערכי פרופיילינג מורכבים, בדיקות לכלל האוכלוסייה והגבלת החופש של כולנו כדי לעצור טרוריסט אחד. לא כולנו טרוריסטים, אבל כולנו צריכים להיבדק.

הקורונה הגדילה את האיום, ועתה כבר כל אחד ואחת מאתנו הוא איום. כל אחד מאתנו יכול להדביק, כל אחד מאתנו יכול להידבק. גם מי שאינו בקבוצת הסיכון חייב להיזהר, כי השכן מלמעלה הוא איש מבוגר, או אסתמטי או מעשן כבד.

כל אחד מאתנו מאוים, אבל חשוב מכך: כל אחד מאתנו גם מאיים. כולנו מסוכנים. כולנו חשודים. כולנו צריכים לעבור בדיקת קורונה, מדידת חום, איכון סלולרי וסגר ביתי. כולנו צריכים לשמור מרחק ולקבל בהבנה את המבט החושד שמופנה אלינו ברחוב, בעוד אנו עצמנו מפנים מבט חושד בזר במסכה ובכפפות גומי החולף על פנינו במרחק שני מטרים לפחות.

אנחנו לא יודעים כמה זמן תימשך המגיפה הזאת, אבל כל זמן שתימשך, אנחנו האיום ולכן ראוי לנטר אותנו – לגייס את השב"כ לעקוב אחרי נשאים, לגייס את המוסד להביא ערכות בדיקה. כמה אנחנו רחוקים מהקמת עמדות צבאיות ברחובות? הן לא הוקמו בזמן שנכתבות שורות אלה, אולי כבר יוקמו עד שהדברים יתפרסמו.

יש מי שאומר שמגיע לנו לחוש את מה שחשים הפלסטינים בכל יום ויום. הם צודקים, אבל הסכנה גדולה מהתועלת. ספק אם שבועות או חודשים של בידוד חברתי יהפכו אותנו לסובלנים יותר כלפי הפלסטינים. סביר יותר שכפי שכל אחד מאתנו נחשב כאיום להדבקה, הפלסטינים ייחשבו כאיום כפול – הדבקה בקורונה וטרור.

איום על הקוסמופוליטיות

הביקורות על הגלובליזציה ועל הקוסמופוליטיות מוכרות, אבל שני המושגים האלה הם מרכיב הכרחי בחופש הגלובלי, גם אם הוא יחסי. האקדמיה, עולם האמנות, עולמות הרוח כולם תלויים בקשרים הגלובליים בין יחידים וארגונים. גם המאבק למען זכויות אדם, לטובת שינוי הסדר הכלכלי ונגד גזענות הוא מאבק גלובלי.

בלי גלובליזציה וקוסמופוליטיות אין עמותות שמאל, אין ארגוני זכויות אדם, אין אקדמיה מתפקדת, אין עולם אומנות. כנסים אקדמיים בוטלו בכל העולם. כך גם כנסים ספרותיים, מפגשים של אקטיביסטים וכמובן הפגנות.

מטוסים הפסיקו לטוס, גבולות נסגרו. התנועה המתמדת בין מדינה למדינה, בין טריטוריות, בין תרבויות – נעצרה כמעט בבת אחת. הלוקלי, לרוב ברדיוס של 100 מטר מהבית, הוא האפשרות היחידה של רובנו. מלבד מה שמביא המחשב או הטלפון הנייד. נכון, עברנו לדבר בזום וסקייפ ואנחנו מתקשרים בפייסבוק (בעיה לכשעצמה, בה אגע מיד), אבל אין תחליף לתנועה האנושית ברחבי העולם.

בעולם שבו הכוחות הלוקליים הפופוליסטיים כבר נמצאים בעלייה, זו מכה כואבת לכל מי שרוצה לראות עולם נאור יותר, מואר יותר, משכיל יותר, חופשי יותר וכזה המאפשר מוביליות מלאה.

נתניהו כאן, טראמפ בארה"ב, ולדימיר פוטין ברוסיה, רג'יפ טאיפ ארדואן בטורקיה וויקטור אורבן בהונגריה איימו על החופש העולמי בשנים האחרונות, ועתה רבים מהכוחות שאיתגרו אותם משותקים, מכונסים בבתים בסגר שהם נעתרים לו ברצון מפחד מחלת הקורונה.

איום כלכלי

האיום על החופש שלנו לא מתחיל ונגמר בניטור ובאיכון. נוסף אליו גם האיום הכלכלי.  בישראל, ובעוד מדינות בעולם, מפוטרים המונים, עוסקים זעירים ובעלי עסקים קטנים משותקים וכבר התחילו לקרוס.

מי שמצבן נהדר הוא חברות הענק הטכנולוגיות. חיי רבים מאתנו מתנהלים כעת בפייסבוק, זום, סקייפ, אינסטגרם, טוויטר ובסיוע מתמיד של אמזון. אותן חברות ענק, שעד לפני המשבר החלו לרעוד ולחשוש מרגולציה שתגביל את כוחן, משגשגות עכשיו.  הן מקום המפגש היחיד האפשרי לכולנו.

חברות הענק הטכנולוגיות כבר החלו לחסל תחומי עיסוק שונים – בראשם העיתונות, ודאי זו המעמיקה. רבים מוצאים עצמם נשחקים כשמקומות עבודה נעלמים או משלמים הרבה פחות.

בספר Who owns the future? של ג'רון לניר, שפורסם ב-2013 ולא קיבל די תהודה, הוא מתאר עתיד אפשרי שבו אנו המוצר, אנו תלויים לחלוטין בחברות הענק הטכנולוגיות – במה שהן מאפשרות לנו, תוך שלמעמד הביניים הנשחק יש פחות ופחות כסף.

והנה, בתי הקפה נסגרים, המסעדות נאטמות, מדריכי הטיולים מושבתים – אבל הפגנות נערכות בפייסבוק, ישיבות עבודה ושיעורים נערכים בזום, שיחות עבודה וסדר פסח בסקייפ. את המוצרים ודאי שלא נצא לקנות בחנות, ולכן אמזון אטרקטיבית יותר, ולמעשה החיבור אל שירות שליחים, או הפעלתו הוא תנאי הכרחי להישרדות. עסקים קטנים ושכירים מאבדים פרנסתם בעוד מעטים, מעטים מדי, מרוויחים.

אי שוויון כלכלי שכבר החל להיווצר עלול להפוך לקיצוני עוד יותר. האפשרויות הכלכליות של רבים מאתנו יצטמצמו, האבטלה ארוכת הטווח שתיפול על רבים תרסק אותם רגשית, ותגרום להם לדימוי עצמי נמוך כדי כך שהתנגדות לעריצות אפילו לא תעלה על דעתם.

המשבר הכלכלי האישי לא יגובה על ידי ממשלות, אשר יאבדו את הכנסתן ממסים ויושפעו – אולי עוד יותר מהיום – על ידי לוביסטים מטעם החברות שמשאביהן לכך רק יגדלו. המונים ימצאו עצמם חסרי יכולת כלכלית אישית, ונעדרי תמיכה מהמדינות שהכנסתן מצטמצמת. היעדר האפשרויות הזה ישתק אותם, אותנו, מכל פעולה שאינה הישרדותית.

סדר עולמי חדש

אולי כל הצעדים החמורים האלה הכרחיים. אבל ביום שאחרי הקורונה אנו עלולים להתעורר אל עולם שוויוני פחות, מאוכן יותר. עולם שבו מכיוון שכל אחד ואחת מאתנו מהווה איום ביולוגי הרי שחובה לנהל אחרינו מעקב. כבר הסכמנו פעם אחת להיסגר בבתים, אולי נסכים שוב, ושוב.

כוחנו הכלכלי יפחת ולכן אפשרויות ההתנגדות שלנו גם כן. פחות עצמאים יהיו, ובכן, עוד פחות עצמאים. חלקנו נעבוד כמתכנתים עבור חברות הענק, אחרים יהיו שליחים עבור וולט.

טוב לשמור על אופטימיות בימים כאלה, אבל כדאי גם לנסות לצמצם את נזקי התקופה הזאת. אימת המחלה נחה עלינו כעת, וגם אימת האפשרות (האמיתית מדי) של דיקטטורה ישראלית. אבל גם אימת העתיד נטול החופש צריכה להטריד אותנו.

עמיר סגל הוא יועץ לפיתוח משאבים ודוקטורנט לסוציולוגיה