newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כיצד משפיע מעצר של חשודים בפדופיליה בארה"ב על הזכות שלנו לפרטיות ברשת?

ה-FBI ניסה תרגיל עוקץ במהלכו נשתל קוד זדוני במחשביהם של גולשים באתר פדופיליה ברשת האפלה. כעת, כשבתי המשפט בארה"ב פוסלים בזה אחר זה את הראיות שהושגו מהפריצה, עולות שאלות על הגבול בין חדירה לפרטיות לאכיפת החוק

מאת:

הזכות לפרטיות ברשת עומדת בימים אלה למבחן בבתי המשפט הפדרליים בארה"ב. ראיות בעשרות תיקים של נאשמים בהפצת חומרי פדופיליה שנאספו דרך קוד זדוני ששתל ה-FBI במחשביהם נפסלות בבתי הדין הפדראלים, ומעלות שאלות לגבי גבולות הכח של סוכנויות אכיפת החוק מול הפגיעה הרחבה בפרטיות גולשי הרשת.

בדצמבר 2014 קיבלו חוקרי ה-FBI מידע מ"סוכנות זרה" לגבי מיקומו הפיזי של שרת המגיש תכנים פדופילים ברשת "תור" (TOR), הידועה בכינויה "הרשת האפלה". למרבה המזל, המיקום הזה היה בשטח ארה"ב, כך שכל מה שנדרש מאנשי ה-FBI החרוצים היה רק צו ונסיעה קצרה לחוות השרתים בה אוכסן השרת על מנת לקבל גישה מלאה לכל תכניו ולמנוע את המשך הפצתם לאלפי הגולשים שביקרו בו מדי יום.

אך זו לא הייתה הדרך בה בחרו אנשי סוכנות האכיפה הפדרלית לפעול, ובימים אלה הדברים מתחילים להתפרק בבתי המשפט.

"מבצע מוצץ"

במקום לסגור את השרת, החליטה ממשלת ארה"ב להמשיך ולהפעיל במשך שבועיים את אתר הפדופיליה הזה, שנודע בשם "Playpen", והגישה לגולשים עשרות אלפי תמונות וסרטונים ובהם תכנים פדופילים קשים מאוד. יחד עם התכנים הללו, החדיר ה-FBI גם מעין "וירוס", או קוד זדוני, שחשף את כתובת הרשת ה"אמיתית" של הגולשים לאתר, במקום הכתובת האנונימית אותה קיבלו כחלק משימושם ב"רשת האפלה". משם הדרך לחשיפת זהותם האמיתית של משתמשי האתר הייתה קצרה מאוד.

> כיצד מצליח ה-NSA לפרוץ לרשתות מאובטחות

מתן כרטיס חופשי להפרת פרטיות במקרה של עבירה מסוג אחד, מביא מהר מאוד לפריצת סכרים. חוקרי סייבר. מתוך אתר ה-FBI

מתן כרטיס חופשי להפרת פרטיות במקרה של עבירה מסוג אחד, מביא מהר מאוד לפריצת סכרים. חוקרי סייבר. מתוך אתר ה-FBI

ממסמכים שהוגשו כחלק מההליכים המשפטיים הרבים שיצר המבצע, שניתן לו השם "מבצע מוצץ" (Operation Pacifier) לא זו בלבד שסוכנות הביון האמריקאית הפעילה את האתר, אלא שהיא גם שיפרה אותו כך שבמקום 11 אלף גולשים בשבוע בממוצע, הצליחו אנשי ה-FBI להנגיש תכנים פדופילים למעל 50 אלף גולשים בשבוע.

מתוך כמאה אלף הגולשים שביקרו באתר במהלך אותם שבועיים של מבצע, הקוד הזדוני של חוקרי ה-FBI, אשר ניצל פרצות בדפדפן פיירפוקס בו השתמשו כדי לגשת לאתר, הצליח לפגוע ביותר מאלף מחשבים. 186 כתבי אישום הוגשו נגד גולשים בכל רחבי ארה"ב.

כמעט כל השופטים המנהלים את משפטם של אותם נאשמים קבעו כי הצו בו ניתלו חוקרי ה-FBI כדי לבצע את ה"פריצה" למחשבי הגולשים נוצל בצורה לא חוקית, וחלקם אף פסלו את הראיות שהושגו באמצעות הפריצה הזו, מה שהשאיר לתביעה מעט מאוד להמשיך איתו.

זה לא ייעצר בפדופילים

הסוגיות שמעלה הפרקטיקה אותה נקטו אנשי אכיפת החוק האמריקאים גדולות הרבה יותר מכמעט 150 אלף משתמשי אותו פורום פדופילי ברשת האפלה. הן נוגעות לכל אחד ואחת מאיתנו: כמה פרטיות זה יותר מדי פרטיות, ואיפה עובר הגבול בין חדירה לפרטיות לבין אכיפה של החוק?

פרטיות היא אחד הדברים הבסיסיים להם אנחנו מצפים במדינה חופשית. כמובן, גם לפרטיות יש גבולות, ואלה נקבעים בחקיקה. למשל, המדינה לא מאפשרת פרטיות בענייני פעולות כספיות, ודורשת שכל פעולה כזו תדווח לה על מנת שתוכל לגבות את חלקה. המדינה גם מרשה לעצמה, על פי חוק, להפר את פרטיותו של אדם ספציפי הנחשד בעבירה מסוימת – אך לצורך הפרת הפרטיות במקרה כזה יש להציג בפני שופט ראיות התומכות בחשדות , והוא מוסמך לחתום על צו המעניק למדינה את הזכות לחפש בכליו של החשוד.

מה שעשה ה-FBI בפרשת Playpen, הוא הרחבה של הזכות לביצוע "חיפוש" במחשב של כל גולש שניגש אליו, מבלי לקבל צו לכל אחד ואחת מהם. מעולם לא ניתן לארגון אישור לבצע חיפוש גורף במחשביהם של כל הגולשים באתר, וזו הנקודה העומדת במרכז המחלוקת המשפטית סביב הנושא.

פדופיליה משמשת פעמים רבות כדוגמה קיצונית לכך שלעיתים יש צורך להפר את פרטיות הגולשים ברשת. יחד עם טרור, זה הטיעון הפופולרי ביותר בדיונים סביב סוגיית הפרטיות, המדגים למה מותר ואפילו צריך למנוע פרטיות ואנונימיות ממשתמשי רשת החפצים בכך.

מה שנראה, אולי, כ"מבצע עוקץ" מחוכם של כוחות השיטור, עלול להפוך מהר מאוד לכלי בידיים של ממשלות וארגונים אחרים שיבחרו להשתמש בו באופן חופשי נגד גולשים בקהילות שונות. למשל, ממשלת תורכיה תשתיל קוד זדוני באתר כורדי, ותשתמש במידע שייאסף ממחשבי הגולשים על מנת להעמיד אותם לדין, או ממשלת מצריים שתעשה את אותו הדבר בפורום של מתנגדי א-סיסי.

מתן כרטיס פתוח להפרת פרטיות במקרה של עבירה מסוג אחד, מביא מהר מאוד לפריצת סכרים: עורכי הדין החביבים של אולפני הסרטים כבר דורשים צמצום של פרטיות הגולשים על מנת שיוכלו לזהות אותם טוב יותר ולתבוע אותם על הורדת סרטים וסדרות; מדינות מעבירות חוקים שיתנו להם גישה מלאה לכל פרטי הגולשים, אפילו אם הם מוצפנים, כחלק מ"המלחמה בטרור" (או במתנגדי המשטר, במקרים רבים); ומדינות אחרות משתמשות בחוקי סייבר על מנת לצמצם את חופש הביטוי ברשת.

מאבקים נמדדים במקרי הקיצון שלהם, ו"מבצע מוצץ" הוא מקרה הקיצון הנוכחי של המאבק לפרטיות ברשת. אפשר להחריש בשעה שמאות גולשים ברשת האפלה מובלים בשלשלאות לבתי הכלא, ואפשר גם לראות מעבר לאותם אנשים שעומדים עכשיו על דוכן הנאשמים, את הבאים בתור שיבואו אחריהם.

הזכות לפרטיות היא זכות יסוד. היא זו שמאפשרת לנו לפעול כאינדיווידואלים, ולא כגוש עיוור הממלא את פקודות ההנהגה מחשש לעונש. עם כל הגועל מהתכנים אותם שיתפו הגולשים האלה, מתן אישור לממשלה לעשות את מה שעשתה, בניגוד לחוק, זה תקדים מסוכן שאסור לאפשר לו להתקיים.

> למה אני כותב על אסירים פלסטינים?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf