newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הולך בתלם: בין קודש לחול ברחובות נצרת

מרכז נצרת מציעה חגיגה של אמונה, אמנות, תרבות ואוכל. מסביב לעיר מתפתלת עיר שניה, חונקת, שמזכירה את ההיררכיה בין יהודים לערבים בארץ כולה. פרק רביעי במסע

מאת:

יש ציור של האמן האיטלקי פיירו דלה פרנצ'סקה שנקרא "המדונה של פרטו". רואים בו שני מלאכים שאוחזים ביריעות גדולות של אוהל, שבתוכו עומדת מריה. היא הרה, לובשת חלוק כחול שקרע גדול נפער בו בדיוק היכן שבטנה בולטת. בגד תחתון לבן מציץ ממנו החוצה.

העין המביטה בציור עוקבת אחר מסלול שצויר ביד אמן מיומנת. היא נתקלת לראשונה בבגד הלבן שבמרכז הציור ואז נעה אל שוליו, מגלה את האוהל ואת המלאכים ואז חוזרת שוב פנימה אל ליבו, אל הרמז לבאות, אל התינוק, בן האלוהים, שייוולד עוד מעט.

ישנה כנסייה בליבה של נצרת, שתכנן האדריכל האקסצנטרי האיטלקי בן המאה העשרים ג'ובאני מוציו. הכנסייה היא האתר היחיד בו יבקרו מרבית התיירים שמגיעים לעיר. היא בנויה מעגלים קונצנטריים, כך שהמפלס התחתון של מפלצת הבטון העצומה הזאת הוא חלל גדול וריק, הממוקם מעל המערה בה ניתנה הבשורה על הולדת ישו, ולצידה הריסותיהן של שלוש כנסיות שעמדו במקום בעבר. במפלס העליון יש חלונות הצצה, המביטים כולם אל אותה נקודה מרכזית. זהו המקום אליו נמשכת העין.

נעשה עוול קשה לשני הצדדים אם נשווה בין המדונה של פרטו לבזיליקת הבשורה. אני לא מעלה על דעתי לעשות כדבר הזה. חשבתי, במקום זה, להשוות את המדונה של פרטו עם נצרת כולה. במקום בו הארכיטקטורה מורה לנו "הסתכל לכאן!" כדאי לציית בתחילה, אבל אחר כך חשוב לזכור להסתכל גם לכיוונים אחרים, ובסוף לחזור להתבונן שוב בנקודת ההתחלה. הדבר נכון גם לגבי אתרי תיירות בכל מקום בעולם. לכן ברשותכם אני אכתוב על נצרת ועל כנסייתה המפורסמת בהתאם להצעתו של פיירו: אתחיל מהצצה באמהות האלוהית, אנוע אל השוליים ולבסוף אחזור שוב למרכז.

> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ הקודש

הבזיליקה של הבשורה, נצרת (Wa So CC BY-NC-ND 2.0)

הבזיליקה של הבשורה, נצרת (Wa So CC BY-NC-ND 2.0)

העיר שעל הגבעה

במרכז, אם כן, אנחנו רואים חרוט גדול ושחור שמתנשא מעל המקום שעליו נאמר כי בו התקיים מפגש בהחלט יוצא דופן בין אלוהות לאנושיות.

מוציו, שעיצב את הבזיליקה בשנות החמישים, הוא ארכיטקט שהוציא לעצמו שם רע. הבניין המפורסם ביותר שתכנן, פרט לבזיליקה, הוא בניין משרדים במילנו שזכה לכינוי הלא מחמיא "ק-ברוטה", ובעברית: "הבית המכוער". כשתכנן את הבזיליקה הוא לא חסך בסימבוליזם: בחזית הכנסייה ישנם פסים ועליהם עיטורים המסמלים את ארבעת יסודות הבריאה, מתחת להם מופיעים עיטורים נוספים המסמלים את ארבעת המבשרים. על החזית משורטטות צורות של משולשים בכוונה להזכיר את האותיות A ו-M, המייצגות את המילים "אווה מריה", הפותחות את הבשורה. ידרשו ימים רבים כדי לפצח את שלל הסמלים, אבל כמו שהבטחתי, העין פונה עכשיו לשולי העיר.

נצרת ממוקמת בעמק בגליל, במעין מכתש מוקף גבעות. היא גובלת בעיר אחרת, בנצרת עילית, "עילית" כידוע פירושה החלק הטוב והמשופר. נצרת עילית הוקמה באותן שנים בהן נבנתה הכנסייה. היא מתפתלת סביב מרכז נצרת ושכונותיה הצפוניות כמו נחש, אבל היא לא ממש פרבר – שכן היא תוכננה עבור קבוצה אתנית אחרת.

בנצרת ההיסטורית חיה קהילה מעורבת של מוסלמים ונוצרים. תושביה הם פלסטינים-ישראלים. נצרת עילית, לעומת זאת, תוכננה כעיר יהודית שתאזן את הרוב הערבי של העיר. נקודות השליטה האסטרטגיות במעלה ההר, שמהן היא חולשת על העיר הערבית שהוקמה סביב מעיין, מזכירות את הבנייה בהתנחלויות הגדה.

נצרת עילית היא עיר תעשייה שיושבה בעיקר ביהודים ממוצא מזרחי ובהמשך במהגרים רוסים. זה לא שהיא יכולה להיחשב כמקבילה הישראלית לבברלי הילס, ובכל זאת היא נהנית מתשתית ומשירותים טובים לאין ערוך מאלו של נצרת. בעיר העליונה יש גנים ציבוריים, מדרכות, שירותי חינוך ובריאות. בעיר התחתונה יש מעט מאוד מכל זה. כל משרדי הממשלה יושבים על הגבעה, ובהם היכל בית המשפט המחוזי הגדול, שמשקיף מלמעלה על העיר הערבית, כמו "הטירה" של קפקא. ראש עיריית נצרת עילית אף יצא בקמפיין גזעני נגד ערביי נצרת, שמנסים לעבור לעיר העליונה שלו, הנוחה יותר למגורים.

אם ליבה של נצרת הוא מקום מקודש, הרי ששוליה הם ודאי ההפך הגמור מזה. אין שום פגם בתושבי נצרת עילית, ועירם היא עיר נעימה באמת, על אף שהיא סובבת את העיר הערבית בצורה גסה כל כך. אבל היא עדיין מקרה מייצג למערכת בעייתית שמשכפלת היררכיה מעמדית: ערבים למטה, יהודים למעלה. ההיררכיה שומרת גם על המובלעות של היהודים האשכנזים, כך שיהודים ממוצא מזרחי, רוסי או אתיופי לא יחדרו אליהן חלילה.

המשימה: עוגיות בורמה

שכונות העיר הערבית מבטיחות חדווה גדולה למבקר בהן. נצרת היא מעצמה קולינרית הידועה בעיקר בממתקיה. תוכלו לגלות כאן חנויות סודיות שמוכרות מאפים נהדרים: את הבקלאווה כולם מכירים, אבל אני חסיד גדול של עוגיות הבורמה הכהות והפריכות (קדאיף אפוי במילוי אגוזים מסוכרים).

אני מתחיל את היום עם כמה עוגיות כאלו, אבל מקפיד לא להגזים, כי בעיר שמתגאה בכמה מהמסעדות הטובות במדינה אסור להרוס את התיאבון לפני ארוחת הצהריים: החל ב"דיאנה" המפורסמת, שמציעה גרסה אנינה ומעודנת של הגריל הפלסטיני המסורתי, ועד למקום סודי שמוכר שרימפס בפיתה.

עצור. תראו אותי: הישראלי היהודי שחווה את העיר הערבית כמסעדה ותו לא. אני מכיר את נצרת טוב מספיק כדי לדעת שהיא מרכז תרבותי ופוליטי חשוב. תחקיר ראשון על נצרת עשיתי ב-2006, כשכתבתי מאמר על חיי הבוהמה של העיר. היו אז בנצרת גלריה נהדרת שניהל הסניף המקומי של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהייתה תמיד חזקה מאוד בערי הגליל, חוג ספרותי פורה, תיאטרון (שבינתיים נסגר) ו"בית הסופר" המקומי, ששילב ספרייה וגלריה לאמנות.

נצרת אז, ובהחלט גם היום, רעבה מאוד למוסד אחד בלבד שיוכל לפתח את החיים התרבותיים והאינטלקטואלים שלה ולהשאיר אותה צעירה ודינמית: אוניברסיטה. אולם הממשלה, למרבה הצער, מצביעה פעם אחר פעם נגד הניסיון לפתוח כזאת.

במעגלים הפנימיים של מרכז נצרת נגלית ההיסטוריה הדתית של העיר. הבזיליקה הלטינית איננה המקום היחיד שכדאי לבקר בו. למעשה, היא אפילו לא הבזיליקה היחידה של הבשורה. הכנסיות המזרחיות זיהו אתר אחר כאתר הבשורה, היכן שהיום עומדת כנסיית הבשורה היוונית-אורתודוכסית, כנסיית גבריאל הקדוש. בטבורה נמצאת באר מרים, ממנה נובע מקור המים הטבעי של נצרת.

יפה לא פחות היא כנסיית מנזה כריסטי ("שולחן המשיח"), מבנה קטן הבנוי מעל סלע ענקי. על פי המסורת ישו ותלמידיו השתמשו בסלע כשולחן בזמן שעשו פיקניק על הגבעה. הניחוש שלי הוא שהשולחן נחשב קדוש הרבה לפני שהנצרתי המפורסם נולד, אולי אף לפני לידת היהדות. מבין התיירים שמבקרים בנצרת, רק אלפית האחוז מבקרים בכנסייה הקטנה, אולי משום שהכניסה הצנועה אליה מוסתרת ואולי מפני שהמפתח נשמר במשך שנים אצל השכנים (כיום הוא נמצא בבזיליקה). שאר המבקרים רואים רק את המרכז של המרכז, את החור הגדול ההוא באדמה.

נצרת איננה עיר לממהרים. ראוי להישאר ללון כאן לפחות לילה אחד. את הרשימה הזו אני כותב במרפסת הקרירה של אכסניית פאוזי עזאר, בית הארחה עם סיפור יוצא דופן, פרי של שיתוף פעולה לא נפוץ בין יזם ישראלי יהודי ואישה פלסטינית. על מדף במטבח שמאחורי עומדת שורה ארוכה של צנצנות גדולות ובהן עשבי תבלין לתה לאורחים. לידן יושבת עכשיו תיירת גרמניה שלא יכולה להאמין שמחר עליה לעזוב את נצרת. היא נוסעת לירושלים.

> ירדה מהפסים: מסע בזמן על מסילת רכבת פלסטין הנעלמת

האכסדרה בנצרת (יובל בן עמי)

האכסדרה

ממש במעגל הכי פנימי של העיר, חובק את הבזיליקה בחיבוק קרוב, כמו זרועותיה של אם החובקת את בנה הקטן, נמצא המקום הנהדר ביותר בנצרת. זוהי האכסדרה המקיפה את חצר הכנסייה, ולאורכה מוצגות עשרות יצירות אמנות. קהילות קתוליות מרחבי העולם שלחו לכאן פסיפסים ואריחים מאוירים הנושאים את דמויות המדונה והתינוק. כל יצירה משקפת משהו מייחודה של הקהילה שתרמה אותה. המדונה האירית עומדת בביצה ומאחוריה כנסייה אירית. התאילנדית – חובשת כתר סיאמי וכתפה גלויה.

במפלס השני בתוך הכנסייה תמצאו אריחים נוספים. הרדיד של המדונה היפנית עשוי פנינים אמיתיות. המדונה מהרפובליקה של בנין חורגת מכל מה שידוע ומוכר בווריאציות השונות של דמות האם הזאת.

האסוציאציה הראשונה של אנשים רבים ברחבי העולם ביחס לאירוע המיוחד שמייצגת הכנסייה הזאת – היא אמנות. מפרה אנג'ליקו ועד לליאונרדו דה-וינצ'י, המאסטרים הגדולים אהבו לצייר את מלאכי הבשורה באים לביתם של יוסף ומריה. והיום, בליבה של נצרת, ולמרות כל פגמיו של המבנה, האמנות היא המנצחת הגדולה. היא זו שאומרת את המילה האחרונה. היא זו שאוחזת בקפלי האוהל, ומאפשרת לנו להביט בשני הכיוונים.

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי נור בר-און

> הפרק הבא: איך יד ושם מספר את סיפור השואה?

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf