newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הולך בתלם: איך יד ושם מספר את סיפור השואה?

על יד ושם מוטל האתגר המורכב של סיפור השואה כסיפור מעשה. סיפור על תקופה חשוכה, שהייתה ונגמרה. עכשיו יש לנו מדינה ולעולם לא עוד. אבל מי נכנס לסיפור ומי נשאר בחוץ? מתי מתחילה השואה? ומתי היא נגמרת? סיור במקום שמעצב את העבר, ההווה והעתיד שלנו. פרק חמישי בסדרה

מאת:

בסוף המאה ה-11 נכבשה ארץ הקודש. כוחות פונדמנטליסטיים באו מהצפון, פניהם רעולות. הם בזזו את הערים, הכריתו את האלילים וחטפו נשים. הובילה אותם תחושה עמוקה של צדק, כמו גם ברכתם של אנשי דת פונדמנטליסטים, ואלו הפכו אותם עיוורים לגמרי לזוועות שחוללו.

הם לא כינו את עצמם דאעש או "המדינה האסלאמית". הם קראו לעצמם צלבנים וכיום אנו חושבים עליהם בהערכה כעל אבירים אצילים. עבור סדרת הכתבות הזו חשבתי לבקר בעכו, בירת הממלכה הצלבנית. רציתי לבקר באתרי תיירות מהתקופה הצלבנית ולדון באופן שבו אנחנו עושים להיסטוריה רומנטיזציה.

בסופו של דבר החלטתי להיצמד לרשימת האתרים שבחר עבורי העורך הטוב שלי, מיכאל. עכו איננה ברשימה, אבל יד ושם – דווקא כן. בדרך לשם התלבטתי האם המוזיאון יהיה מקום מתאים לדיון בנושא של "רומנטיזציה של ההיסטוריה". בניגוד לזכרון הצלבנים, מובן שיד ושם לא מטהר את שמם של מחוללי העוול. המוזיאון מעניק למבקר בו חוויה חינוכית רצינית מאוד, ואין שני לו בשימור זיכרון השואה. כנער ביליתי שעות בארכיון המוזיאון, מחטט במיקרופילמים בחיפוש מידע אחר קרובי המשפחה של סבא שלי שנעלמו באזור של דרום סלובניה בתחילת שנות הארבעים, כמעט מבלי להשאיר עקבות.

> הולך בתלם: סדרת כתבות עם מבט חדש על אתרים ישנים בארץ הקודש

היכל השמות ביד ושם (צילום: David Shankbone, ויקימדיה CC BY-SA 3.0)

היכל השמות ביד ושם (צילום: David Shankbone, ויקימדיה CC BY-SA 3.0)

ובה בעת אני לא יכול להתעלם מהאופן שבו החברה הישראלית עוטפת את זיכרון השואה, ומנתקת אותה מכל הקשר היסטורי, וגם לא מהאופן שבו מנותבת תגובתנו לעצם הזכרתה. אני חש שפוליטיקאים משתמשים לעתים תכופות בתגובה הרגשית החזקה שמתעוררת בנו לזכר השואה כדי להעצים את תחושת הפגיעות שלנו בהתאם לצרכיהם הפוליטיים.

אנחנו גם מייפים את השואה, משאירים מחוץ לזיכרון הלאומי את מה שאנו חשים שאיננו "ראוי". חישבו למשל על שפחות מין במחנות. ניצולות שואה, שעברו זוועה שאי אפשר אפילו לדמיין, נאלצות היום לחוש אשמה ולהסתיר את סיפוריהן ואת הקעקועים המעידים על מה שקרה להן במחנות. הכאב שלהן כמעט אף פעם לא סופר.

דודתו של אבי נוצלה באופן אחר: היא הייתה עובדת כפייה במפעל של סימנס, מפעל שקיים גם היום. עובדי הכפייה לא זכו אף לא לתנאים הבסיסיים ביותר ורבים מהם מתו מטיפוס. דודתי מתה ממש ביום שבו שוחרר המחנה. גם על כך החברה הישראלית לא מדברת. אנחנו קונים היום מוצרים של סימנס, אנחנו אפילו מבשלים עם מוצרים שלהם. דיון בעובדי הכפייה במחנות, מבלי להזכיר את שמות המותגים עבורם הם עבדו בכפייה, נחשב בעיננו הולם יותר.

ההתמודדות של החברה הישראלית עם השואה השתנתה עם השנים: החל בהלם שקט, דרך הקתרזיס שסיפק משפט אייכמן ועד לשיח של ימינו. תמיד היה עיוות מסוים באופן שבו סופר סיפור השואה. אי אפשר להתמודד עם קטסטרופה כזו בלי לנקוט במידה כזו או אחרת של מניפולציה שממתנת את הכאב. זו הסיבה שבגללה היומן של אנה פרנק כל כך פופולארי. עם ילדה אחת אפשר להתמודד, קשה הרבה יותר להתמודד עם מיליון ילדים. "רשימת שינדלר" צולם בשחור לבן מסיבה דומה, כך ניתן לצופה מעט מרחק. וזו גם ודאי הסיבה בגללה הסיפור מתמקד באדם שסיכן את עצמו כדי להציל אחרים ולא בסיפורו של הרוצח.

מרפסת האור

המבנה המרכזי בקמפוס של יד ושם הוא המוזיאון שתכנן האדריכל משה ספדיה בשנות התשעים. למוזיאון צורת מנסרה העוטפת את הגבעה כולה. המבקרים בו הולכים במסלול שמתפתל בזיג זג דרך המנסרה, מתקרבים אל האור שבקצהו. בסוף המסלול הם ימצאו את עצמם על מרפסת רחבה המשקיפה על פרוזדור ירושלים. המנסרה מסכמת בזריזות את הנרטיב הציוני מול השואה: זו הייתה תקופה חשוכה, אבל היא נגמרה. עכשיו יש לנו מדינה משלנו ולעולם לא נעמוד מול הרוע הזה שוב.

לאחר שסיימו לצעוד במסלול שבתוך המנסרה המבקרים פונים בדרך כלל אל אתר הזיכרון לילדים, מבנה מרשים מאוד שבו אורם של שלושה נרות משתקף אינספור פעמים במראות, כך שהוא נראה כגלקסיה של כוכבים. המבקרים מוזמנים לרדת במורד הגבעה אל "בקעת הקהילות" – מבוך גדול עשוי אבן שעל קירותיו חקוקים שמות הערים והכפרים בהם גרו בעבר יהודים (ואולי הם עדיין גרים שם). המבקרים יכולים גם לעלות אל הר הרצל, בית הקברות הצבאי הלאומי של ישראל ואל הפנתיאון הלאומי בו קבורים גדולי האומה, מהרצל ועד רבין.

בדומה למנסרה, גם הגבעה מייצגת את הנרטיב הציוני: למרגלותיה העבר היהודי, התפוצה, שעל פי התפיסה הישראלית מקומה בעבר. באמצעה, השואה, נקודת המפנה. ומה במרומי הגבעה?הסכסוך הישראלי-פלסטיני עם מניין המתים שלו, מייצג את ההווה. (למרבה הצער, ואולי באופן נבואי, הגבעה חסרה פסגה גבוהה יותר, שהייתה שמורה לייצוגים של שלום עתידי). התפוצה היא מבוך – מציאות קלסטרופובית. השואה היא מסדרון ישר: אירוע יחיד, מובחן, מכונן שמוביל בכיוון אחר. בית הקברות הוא גן תחת כיפת השמיים, נוגה אבל משוחרר, וכמובן – עליון.

> ביקשתי לחשוב שרק במקרה שואת יהודי לוב נמחקה מדפי ההיסטוריה

האנדרטה של יאנוש קורצ'אק ביד ושם (צילום: Berthold Werner ויקימדיה)

האנדרטה של יאנוש קורצ'אק ביד ושם (צילום: Berthold Werner ויקימדיה)

האישה שנשכחה מאחורי קורצ'אק

באתי לכאן היום עם אחת הקבוצות שאני מדריך. אנחנו מנסים לתת לקבוצות זמן רב ככל האפשר כדי לבחון את המתחם לבדם כך שאני מבקר במוזיאון לבדי ואחר כך יוצא למתחם של יד ושם, מבקר באתרים המועדפים עלי. רובם מוקדשים לאומץ לב: העץ שניטע לכבודה של האומה הדנית, הפסל הנוגע ללב של המורה שהיה לאגדה יאנוש קורצ'אק וילדי בית היתומים שלו. לקורצ'אק, שכמו הילדים היה יהודי, ניתנו כמה הזדמנויות להימלט לפולין. הוא בחר להישאר עם הילדים שלו ולבסוף נלקח יחד איתם אל המחנות.

מול הפסל של קורצ'אק המחבק את ילדיו, אני מבין שמוזיאון יד ושם לא עושה רומנטיזציה של השואה. המוזיאון גם לא מגזים בדרמטיזציה של השואה, אבל גם לא מפחית בה. יד ושם מעצב את הנרטיב של השואה.

קחו למשל את הסיפור של קורצ'אק. הוא לא היה האדם היחיד שלא ניצל הזדמנות להימלט אלא נשאר עם הילדים עד שמת במחנות ההשמדה. הייתה שם גם אישה, סטפניה וילצ'ינסקה, שהייתה שותפתו של קורצ'אק בניהול בית היתומים. וילצ'ינסקה היגרה לפלסטינה בשנות השלושים כשחשה באסון הקרב באירופה. היא הייתה חברה בקיבוץ עין חרוד אבל החליטה לעזוב כדי לטפל בילדים יהודים בפולין. כמו קורצ'אק, הוצע לה מקלט והיא סירבה. היא נרצחה בטרבלינקה ב-1942.

אנחנו זקוקים לשואה שתשמש כסיפור, סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. אנחנו זקוקים לה כסיפור שיכיל דמויות מוכרות. בהיסטוריה שמסופרת מנקודת מבט גברית, וילצ'ינסקה נשכחה. למרות שהיא הונצחה במקום אחר ביד ושם, הסרתה מדפי ההיסטוריה כתובה באותיות ברונזה על הפסל הגדול המוקדש לקורצ'אק, בו מוצג גבר יחיד חובק קבוצה של ילדים.

אנחנו זקוקים לשואה שתשמש כסיפור, סיפור עם התחלה, אמצע וסוף. מתי היא החלה? חזרתי למוזיאון כדי לראות מהו המוצג הראשון בתצוגה הכרונולוגית של התערוכה. המוצג הראשון מתאר את עליית הנאצים לשלטון ב-1933. אולם המוצג הבא הוא מימי הביניים, כלומר מוקדם יותר בכרונולוגיה. מוצגת בו אנטישמיות במסורות הנוצריות בתקופה זו. יד ושם מכיר בכך שהסיפור לא התחיל בגרמניה הנאצית. היטלר לא הופיע משום מקום. אבל הוא בוחר להתחיל ב-1933 ורק אז להביט לאחור, מכווץ את ההיסטוריה המובילה לשואה כדי ליצור קוהרנטיות.

מה סוף הסיפור?

מתי השואה נגמרה? ניצחון בעלות הברית ושחרור המחנות הביאו סוף להשמדתם של היהודים ושל אוכלוסיות נוספות שעמדו במוקד תיאוריית הגזע של הנאצים (אוכלוסיות אלו מוזכרות רק בקצרה בתערוכות של יד ושם). אבל האם זו הנקודה שבה יש להוסיף את הכתובית "סוף"? האם מלחמת 1948 לא הייתה המשך של מלחמת העולם השנייה? האם לאנטישמיות בת זמננו אין כל קשר לשואה? ומה על ההשלכות הפסיכולוגיות והפוליטיות שהשאירו אותן 12 שנים מהן סובלים יהודים,גרמנים ואנשים ועמים נוספים? האם השואה לגמרי איננה קשורה לזוועות נוספות כמו רצח העם ברואנדה או הטבח בארצות הבלקן בשנות התשעים?

לפני כמעט עשור עמד מדריך של יש ושם, איתמר שפירא, על אותה מרפסת מסכמת, מנחמת, עם קבוצה שהוא הדריך. הוא סיפר להם שבעמק היפה שלרגליהם ישב פעם כפר, דיר יאסין שמו, ושב-1948 ביצעו שם חיילי צה"ל טבח. ככל שאני יודע שפירא לא השווה בין הטבח לבין השואה. הוא חיבר בין הטבח לאירועים שקדמו לשואה באירופה. ההכרה של העם הגרמני בזוועות השואה היו חשובות מאוד לשתי האומות ושפירא ביטא תקווה שהכרה ישראלית בכאב הפלסטיני, תקדם עתיד בריא יותר לשתי החברות.

שפירא פוטר מיד ושם כמעט מיד לאחר מכן. הוא סיפר את הסיפור לא נכון, הסיק את המסקנות הלא מתאימות. עיצוב הנרטיב הופך את ההיסטוריה יותר נגישה, קל יותר להנחיל אותה בעזרתו לאנשים צעירים. אבל עיצוב הנרטיב מונע חקירה של ההיסטוריה הזו בדיוק. הוא מונע מאיתנו ללמוד משהו מההיסטוריה.

עיצבנו את נרטיב השואה טוב מדי – כל כך טוב עד שאנו כבר לא יכולים לשאול את השאלות הקשות והאנושיות ביותר שהשואה מעלה. שאלות שעמים אחרים דנים בהן כבר למעלה משבעים שנה. כיהודים אנחנו מזדהים עם קורבנות השואה, עימם יש לנו כל כך הרבה במשותף. אלא שכבני אדם אנחנו כמעט אף פעם לא מזדהים עם דמות התוקפן של השואה, גם איתם יש לנו כל כך הרבה במשותף. וזה חבל מאוד. יש לנו הרבה מה ללמוד, הרבה דברים להיזהר מפניהם.

הפוסט פורסם במקור באנגלית באתר 972+, ותורגם על ידי נור בר-און

> הפרק הבא: ביקור בכנרת, ים של ציפיות ואכזבות

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf