הוויכוח האסלמיסטי-חילוני מעכב את הדמוקרטיה בעולם הערבי

יותר מעשור חלף מפרוץ מחאות האביב הערבי – די זמן כדי לבחון את התהליכים ארוכי הטווח שבאו בעקבותיהן. שאלה שמעסיקה רבים היא הפער בין הדרישות של המוחים לחברה צודקת ודמוקרטית, לבין המשטרים הקיימים כיום במרבית המדינות שבהן היו הפיכות, שאינם מממשים עקרונות אלה במלואם או אפילו בכלל לא.

יש הטוענים כי כישלון המהפכות קשור לקיטוב שנוצר בקרב המוחים בין חילונים לאסלאמיסטים – קיטוב שהוביל לאי־יציבות שלטונית בתקופה שלאחר הפלת השלטון המקורי שהיה במדינה, ובכך הכשיל את תהליך הדמוקרטיזציה.

במאמר שפירסם הכותב והחוקר המצרי השאם ג'עפר ב"אל-ג'זירה" הוא חולק על קביעה זו, ותחת זאת קובע כי המחלוקת בין החילונים לאסלאמיסטים, כבר מהגל הראשון של מחאות האביב הערבי, היתה למעשה כיסוי המסתיר את המחלוקות הרציניות באמת ששיסעו את העמים הערבים לאחר המהפכות.

ראשית, מבהיר ג'עפר את המונחים "חילוניות" ו"אסלאמיזם" כפי שהוא רואה אותם בהקשר הנידון. חילוניות בהקשר זה היא גישה השואפת להתאים את האסלאם לעקרונות המודרניות, לעצבו מחדש לאורם וכן להגביל את ביטוי הדת במרחב הציבורי והאישי.

אסלאמיזם, שאינו מונח מקביל ל"אסלאם", הוא גישה השואפת לעצב את הפוליטיקה ואת החברה באופן השואב השראה מחוקי השריעה (ההלכה המוסלמית). כלומר, אין לראות בשתי גישות אלה גישות סותרות, אלא שתי אידיאולוגיות שמטרתן לעצב את הדת ואת המרחב הציבורי מחדש, תוך ערבוב ניכר בין נימוקים רציונליים ודתיים.

כיצד התבטא המאבק בין החילוניות לאסלאמיזם במהלך האביב הערבי, וסביב מה הוא נסב? ג'עפר מצטט את עבודת הדוקטורט של ד"ר מוחמד עפאן, שעסקה באופן שבו עוצב מאבק זה בשלב המעבר במצרים ובתוניסיה  – השלב שלאחר סילוק השלטון הישן ולפני כינון שלטון חדש.

לטענתו של עפאן, המאבק כרוך בין היתר במחלוקות אידיאולוגיות הקשורות לכינון חוקה, ובתוך כך לשאלות כגון מה יהיה התפקיד הפוליטי והחברתי של האסלאם בחוקה? האם לבסס את החוקה על השריעה? באיזו מידה להתייחס לזכויות אדם ולחופש הדת? וכדומה.

מנגד ג'עפר טוען כי המאבק החילוני-אסלאמיסטי היה ועודנו מאבק בעל אופי פוליטי, ולא אידיאולוגי נטו. זהו מאבק שבו הצדדים בוחנים את מאזני הכוחות ביניהם, תוך חששות הדדיים ותוך ערבוב של רגשות דתיים בשיקולים פוליטיים. מאבק על מקומה של השריעה בחוקה הוא לטעמו מאבק על השגת כוח פוליטי, ולא מאבק דתי עקרוני ומהותי.

הדבר בולט יותר במחאות הגל השני של האביב הערבי, שבו הצדדים הדגישו את ההיבטים הפוליטיים הפרקטיים יותר מאשר את האידיאולוגיה. כך למשל, בעוד שבגל הראשון של המחאות האיסלאמיסטים היו הגורם שנלחם נגד השלטון הקיים, בגל השני, במדינות כמו לבנון, סודאן ועיראק, הם היו אלה שבשלטון או תמכו בו. כך נוצר מצב שבו זרמים אסלאמיסטיים שונים נאבקים זה בזה, מה שמדגיש שהמניע שלהם הוא הכוח הפוליטי ולא הדת.

האביב הערבי מהווה נקודת מפנה היסטורית. המחאות שואפות להציג נרטיב חדש: לא עוד הגישה של המאה ה-20, שבמרכזה מדינה עצמאית שיש בה תנועות חילוניות ואסלאמיסטיות המחזיקות בתפיסות כוללניות, אלא גישת המאה ה-21, שמחפשת אחר חוזה חברתי חדש המסתמך על חירות ועל צדק חברתי. עם זאת, גישה זאת עדיין לא התגבשה ומוסדה, ולא ברור בדיוק מה היא שואפת להשיג. מכיוון שלא ייתכן חלל ריק, מסביר ג'עפר, שלב הביניים הזה מתמלא במה שעלול להזיק בעתיד.

מכיוון שהגורמים שהובילו למחאות האביב הערבי היו מגוונים, וכמו כן התחומים המכריעים שיש להחליט בעניינם – הפוליטי, החברתי, הכלכלי והיחס למקומו של הצבא בשלטון – אינם נפרדים באמת זה מזה, נוצר קושי לקבוע אג'נדה פוליטית ברורה שתשיג את היעדים של המחאה.

במהלך המשא ומתן בשלב המעבר, הנושא של צדק חברתי וכלכלי בקושי הוזכר, אף על פי שהיו אלה גורמים מרכזיים לפרוץ המחאות מלכתחילה. נוסף על כך, המשטר הישן שסולק הצליח, בכל המדינות, לשמור על כוח פוליטי זה או אחר באמצעות גופים שונים, כמו המועצה הצבאית במצרים. כתוצאה מכך, נוצר פיצול בין המוסדות הפוליטיים שנמצאים תחת השפעת השלטון הישן לאלה שבהשפעת השלטון החדש.

הדבר יכול לגרום גם לפילוג פנימי בתוך הכוחות האסלאמיסטיים והחילוניים עצמם, שכן גם בקרב קבוצות אלה יש פיצולים בין נאמנות למשטר הישן לנאמנות למשטר החדש. לטענתו, לא יהיה מוגזם להגיד שהפילוג האסלאמיסטי-חילוני הוא אחד הגורמים המרכזיים לנסיגה מהמהפכה במצרים, והוא שאפשר את העלייה מחדש של משטר דכאני כאשר המועצה הצבאית, שנותרה נאמנה לשלטון הישן, ניצלה לטובתה את המחלוקת הזו כדי להמשיך לשלוט במצרים.

עוד מוסיף גע'פר כי הגישה החילונית דומה לגישה האסלאמיסטית בכך ששתיהן, גם אם באופנים שונים, מאמצות אידיאולוגיה כוללנית שמעדיפה את השלטון על פני הציבור: האסלאמיסטים מדברים על חשיבות השלטון בביסוס השריעה, והחילונים רואים בתרבות של העמים שלהם תרבות מפגרת בהשוואה למודרניות, ורוצים להשתמש בשלטון כדי לשנות את זה. בדיונים לגבי החוקה איש לא דיבר על מה יהיה טבעה של החברה הערבית לאחר המהפכות, ואיך תיבנה בה הדמוקרטיה.

כך, מסכם ג'עפר, שימש הקיטוב האסלאמיסטי-חילוני כמסווה לסוגים אחרים של קונפליקטים עמוקים ומהותיים יותר, כגון המאבק בין הפוליטיקה שמתחילה מ"למטה", מהרחוב, לבין כינון המוסדות הפוליטיים; בין השלטון המרכזי לשלטון המקומי; בין ההסכמים הפוליטיים לרפורמות חברתיות-כלכליות.

אלה, כך משתמע, הם הבעיות האמיתיות שעומדות בדרכן של הדמוקרטיות הערביות. לפיכך, השאלה עדיין עומדת בעינה: האם עדיין נותרה משמעות לוויכוח האסלאמיסטי-חילוני, אם בכל מקרה מתקיימת הפרדה בין התחום הפוליטי לבין התחום התרבותי-דתי ששלט בצעדים הפוליטיים של שני הצדדים?

נטע איפרגן כותבת בפרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מכון ון ליר בירושלים, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם