ההסכם הקואליציוני בין גנץ לנתניהו כפי שהסברתי לתלמידי

בחודש האחרון נדמה היה שנשברו כל שיאי החרפה האפשריים מבחינה פוליטית. הפוליטיקה הישראלית ידעה כיעור, הפרת הבטחות ובגידה בבוחרים לא פעם בעבר: כלנתר, "חזור הביתה אברשה" והתרגיל המסריח, המיצובישי (שהיתה למעשה טויוטה) של אלכס גולדפרב, וגם הביזיון של הקמת עצמאות על ידי אהוד ברק לפני כעשר שנים.

יש עוד הרבה דוגמאות, אבל מחול השדים שפתחה אורלי לוי-אבקסיס לפני כחודש, ההצטרפות של יועז הנדל וצבי האוזר, כחול לבן, עמיר פרץ ואיציק שמולי, השאירו את כולנו משתאים לאלה תהומות אפשר להגיע. ואז חתם בני גנץ, או כפי שאמר שייקספיר על ברוטוס – "איש כבוד" שרצה להציל את הדמוקרטיה, על ההסכם שמנציח את שלטון הרקב והשחיתות של בנימין נתניהו.

ואני, מורה לאזרחות של תלמידים שהצביעו בבחירות האחרונות וחלק יצביעו בעתיד הקרוב, לאן אוליך את החרפה וההתבזות של נבחרי האומה? איך אסביר את הפער בין מה שאנחנו לומדים בכיתה לבין המציאות המתרחשת מול עינינו?

יכול להיות שאני מדבר בפאתוס, עם כל מיני מילים גבוהות על חרפה וכלימה, ואין לי זכות בכלל להביע עמדה. אלא שכמורה אני חושב שאין לי את הפריבילגיה הזאת, להיתקע בשלבי ההכחשה, הכעס והדיכאון – ואני חייב לעבור לשלב הקבלה, או לפחות לא להתעלם בייאוש מהמצב. אני חושב שעלי, יחד עם התלמידים, להבין, או בשלב ראשון, לדעת, מה הקשר (ובעיקר, מה הפער) בין ההסכם שנחתם לבין תוכנית הלימודים באזרחות.

נתחיל עם קריאת המסמך המלא. אבקש מהתלמידים למצוא את הקשר בין כותרת המסמך "הסכם קואליציוני לכינון ממשלת חירום ואחדות לאומית" לבין סעיפיו. מה יש בו, ומה אין.

כך למשל ניווכח לדעת שיש בעיקר התנסחויות פתלתלות שמשמעותן שיתוק הדדי, והתייחסות נרחבת לכיבודים ולחלוקת משרות – כי הרי זה מאוד חשוב לציין שנתניהו ימנה את השגריר בקנברה, או מי תהיה מנהלת השירות הלאומי.

ומה אין? הסיבה שלשמה התכנסנו, "חירום" ו"אחדות לאומית". המקום היחיד שבו מוזכר הקשר לשעת חירום, שזו הסיבה שבגללה מוקמת ממשלת החרפה, הוא האזכור הבא: "בסמוך להקמת הממשלה ולא יאוחר מ-90 יום ממועד השבעת הממשלה, תבטיח הקואליציה העברה מסודרת של תקציב המדינה, לרבות תקציבים מיוחדים להתמודדות עם משבר הקורונה".

כאן אולי אתן תזכורת קצרה לשיעורים מתחילת השנה על הוגי הדעות תומס הובס, ג'ון לוק, ז'אן ז'אק רוסו, וגם שארל לואי מונטסקייה, שדיבר על הפרדת רשויות. ואז נקרא את סעיף 3ו' : "בכל תקופת כהונת הממשלה, חברי הכנסת מסיעות הקואליציה יהיו מחוייבים להתנגד לכל דבר חקיקה ראשית שלא אושר מראש על ידי ועדת השרים לענייני חקיקה".

הפרדת רשויות? איזונים ובלמים? לפי סעיף זה המשמעות היא שלרשות המחוקקת אין שום תפקיד. את הכל קובעת הרשות המבצעת. לחבר כנסת מהאופוזיציה בוודאי שאין כמעט אפשרות לקדם חקיקה, אבל גם לחברי כנסת מהקואליציה אין כמעט שום השפעה – בוודאי לא כגורם בולם ומאזן את הרשות המבצעת. בעיה זו אינה חדשה, אבל ההסכם הזה מקבע ומחריף אותה.

נדבר גם על פרקים נוספים מתוכנית הלימודים, כמו עיקרון שלטון החוק, ואיך הוא נראה בהסכם בסעיף הוועדה למינוי שופטים. ועוד נוסיף תזכורת לנושאים שלמדנו בכיתה על עקרונות הפלורליזם והסובלנות שבזכותם הגענו בכלל לכל הפלונטר: רוב מוחלט של ח"כים יהודים שלא מסוגלים לחשוב על ממשלה הנתמכת על ידי הרשימה המשותפת, נציגי 20% מהאוכלוסייה בישראל. כן, בטח, "תקיים שוויון זכויות מלא ללא הבדל דת גזע ומין".

שלטון היחיד של נתניהו

האתגר שלי כמורה הוא איך לשלב בין שמירה על ממלכתיות ואי ניצול התלמידים כ"קהל שבוי", לבין מה שמתיר לי חוזר מנכ"ל: "במסגרת הבעת עמדות פוליטיות בכיתה יוכל המורה להביע עמדה ואף לבקר באופן מאוזן את הכנסת ואת ועדותיה, ובכלל זה החלטות וחוקים שנתקבלו על ידם, וכן את הממשלה ומשרדיה, ובכלל זה את מדיניות הממשלה, בתנאי שיקפיד כי דברי הביקורת שלו לא ייאמרו באופן מעליב או פוגע".

אני חושב שבעניין ההעלבה והפגיעה אין לי מה להוסיף. הפוליטיקאים עושים את זה לעצמם גם בלי העזרה שלי.

את החלק האחרון של השיעור נקדיש לשלטון היחיד של נתניהו. בחלק הזה ננתח שני רישומים רלוונטיים לדעתי. כשאנחנו מנתחים בשיעורים ציור או קריקטורה, אנחנו מתחילים בשאלה "מה רואים", מה הם פרטי הציור, ורק אחר כך מתחילים לנסות להבין את המסר שמאחורי העיצוב הוויזואלי. להלן בקצרה שני רישומים שיכולים להשלים לנו את תמונת הטקסט של ההסכם הקואליציוני, ובעיקר, את האוטוקרטיה הישראלית.

הראשון הוא עטיפת הספר "לוויתן" של הובס. נתמקד בריבון – שמחזיק ביד אחת את כוח הכנסייה וביד השנייה את החרב, כוח השליט. באיורים בחלק התחתון יש הבהרה ממה מורכב כוחו של השליט: הצבא, הכתר וכמרים שיושבים מול ראש הכנסייה.

אצל הובס, האוטוריטה של השליט נסמכת על העם, ולכן גופו בציור מורכב מהרבה אנשים. אבל זה לא יהיה מופרך לדמיין שליט שמקבל לגיטימיות מהעם ומנצל את כוחו לרעה.

אחר כך נעבור לצייר הצרפתי דומייה (Honoré Daumier) עם הקריקטורה המפורסמת שלו Gargantua, אותו ענק זולל וסובא, שהיה ידוע בכך שכל משפחתו נהגה בחזירות. כאן רואים את הענק ההדוניסט שלא ממש אכפת לו מהאחרים בתור המלך לואי פיליפ שיושב על כורסה שהיא בעצם אסלה, ופולט ממעיו חוקים ותקנות. תוך כדי כך, הוא בולע את העם על מטלטליו, וברקע (למטה משמאל) שריו שמחכים לטובין שהוא יחלק להם.

אני יודע שלא קשה להבין למה אני מכוון בהשוואות האלה, אבל זה המעט שאני יכול לעשות כשאני נזהר מאינדוקטרינציה של "קהל שבוי" לבין הרצון שלי להביע עמדה.

האתגר הבא שלי, שכנראה לא איישם, יהיה להציג את הדיאלוג בין סוקרטס לקריטון, ואת הבחירה של סוקרטס לציית לחוק ולכללי המשחק גם כשהוא חשב שאינם צודקים במקום לברוח מהכלא. אצל נתניהו אין דילמה כזאת – מבחינתו הוא לא ייכנס לכלא, אלא ישנה את כללי המשחק ואת החוקים.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ומחנך לדמוקרטיה, התיכון הישראלי למדעים ולאומנויות, ירושלים