newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההזדעזעות מהכהניזם ה"מופרע" עוזרת לראות את שאר הכיבוש כהגיוני

הטענה שטרור יהודי נגד פלסטינים הוא תופעה שולית מתעלמת מהעובדה שרוב מוחלט של הפגיעות בפלסטינים לא נעשה על ידי טרוריסטים יהודים בודדים אלא על ידי אנשי כוחות הביטחון, ואלה לא רק שלא מגונים - הם מוגנים

מאת:

כותב אורח: יונתן אמיר

בשבוע האחרון יצא לי לשמוע ולקרוא לא מעט חברים שטוענים שצריך להירגע ואין מה להשוות כי כהניזם הוא תופעה שולית בישראל, ושבניגוד להזדהות עם מעשי טרור בחלקים מהחברה הפלסטינית, רוב מוחלט בחברה הישראלית מסתייג מן התופעות הללו. אף שהטענות נכונות ונראה שיהודים רבים בישראל מזועזעים מהרצח של מוחמד אבו ח'דיר לא פחות מכפי שהזדעזעו מרצח נפתלי פרנקל, גיל-עד שער ואייל יפרח – הן מתעלמות מכמה פרטים הכרחיים בתמונה.

ראשית נדייק בעובדות: ברוך גולדשטיין נקבר בחלקת קבר מפוארת שהפכה לאתר עלייה לרגל, עצורי המחתרת היהודית שישבו תקופות קצרות בכלא בשנות ה-80, הפכו מאז שנות ה-90 לדמויות מובילות בהנהגה הפוליטית והתרבותית של הימין, ויורם שקולניק שירה למוות במחבל עצור שידיו כפותות מאחורי גבו, שוחרר ממאסר כעבור 9 שנים בלבד והתקבל בחום ע"י הרב הראשי לשעבר מרדכי אליהו שטען ששקולניק ישב בכלא "על לא עוול בכפו". כשמדברים בשאט נפש על קבלת הפנים המלכותית שקיבל המחבל סמיר קונטאר כששוחרר מהכלא הישראלי, צריך להשוות זאת למקרים הללו ולכבוד הגיבורים הלאומי שמקבל רוצח כמו מאיר הר-ציון, ולא רק לעדן נתן זאדה או יונה אברושמי.

מעבר לכך, הטענה שטרור יהודי נגד פלסטינים הוא תופעה שולית מתעלמת מהעובדה שרוב מוחלט של הפגיעות בפלסטינים לא נעשה על ידי טרוריסטים יהודים בודדים אלא על ידי אנשי כוחות הביטחון, ואלה לא רק שלא מגונים – הם מוגנים.

> דעה: להחזיר את הכהניזם לממדים הטבעיים שלו

לפני שלושה שבועות נסגר תיק חקירת הרג לובנא אל-חנש, סטודנטית תושבת בית לחם שנהרגה מירי בראשה כשטיילה עם קרובת משפחה בגן הסמוך לכביש 60. שבועיים קודם לכן נורו בגבם מוחמד אבו טאהר בן ה-17 ונדים נווארה בן ה-20 מביתוניא, אף שלא היוו כל סכנה. בסוף חודש מרץ ילד בן 14 בשם יוסף א-שוואמרה, נורה ונהרג ע"י חייל צה"ל בשעה שניסה "להתגנב" לקרקע חקלאית הנמצאת בבעלות משפחתו. באותו חודש נורו למוות גם השופט הירדני זאיד זעיתר במעבר אלנבי, יוסף אבו עכר בדרום הר חברון וסאג'י דרוויש באיזור בית אל. ליד בית אל נורה בגבו בדצמבר האחרון גם ווג'יה א-רמחי, בן 15. באותו חודש נורה למוות גם תושב עזה עודה חמד ואחיו רדאד נפצע, בשעה שהשניים ליקטו גרוטאות במזבלת בית חנון.

סביר להניח שאף אחד מהשמות הללו אינו אומר לישראלים דבר. גם לא שמו של בסאם אבו רחמה מבילעין, שנהרג מפגיעת רימון גז בכינון ישיר ותיק החקירה בעניינו נסגר מ"חוסר ראיות". מעשי ״הילדים של כולנו״ כמעט אף פעם לא מגיעים לכתב אישום, שלא לדבר על הרשעה. את הקורבנות הפלסטינים איש אינו שומע, והחיילים שפגעו בהם יוצאים בתום השירות למסלול אזרחי עם דף חלק. בלי נידונים ובלי מוקעים, למעט מי שמעיזים לבקר את אלימות הצבא ומכונים בוגדים.

ימנים ושמאלנים שמבקשים לקחת את הכהניזם בפרופורציות מזכירים שהוא היה פה כבר בשנות ה-80 וה-90, וגם אז הרעש שיצר היה גדול מהנזק הממשי שנגרם בפעולותיו. הם צודקים. כמה מאות עד כמה אלפי מתפרעים אינם משהו שמערכות החינוך, האכיפה והמשפט במדינה לא יכולות להתמודד עימו, מה גם שהכיבוש היה ברוטלי כבר מראשיתו, והדמוקרטיה הישראלית עמדה על יסודות רעועים מרגע לידתה, וכל זה קרה וקורה גם בלי עזרת הכהניסטים.

יחד עם זאת כהניזם אינו רק קוריוז מצער או זבוב טורדני, ולא משום שהגרעין הקשה שלו מונה ככל הנראה רק כמה אלפי אנשים, אלא דווקא משום שהוא מצליח להכשיר ימין דומיננטי ולגיטימי הרבה יותר, שתחת הנהגתו מתקיים דיכוי יומיומי, אכזרי ומסוכן בהרבה מכמה הפגנות שיוצאות משליטה אחת לכמה שנים.

אז אין צורך להיכנס לפאניקה בגלל גרעין כהניסטי קשה של כמה אלפי אנשים, אבל יש צורך להיכנס לפאניקה בגלל שהכהניזם ה"מופרע" מציג את הכיבוש ה"נורמטיבי" כחוקי, רציונלי, מאופק ואפילו הומאני. כי מהם כבר גדרות, מחסומים, הפקעת קרקעות, שלילת זכויות וכמה מאות מעצרים מנהליים, לעומת רצח אכזרי ומזעזע של נער באישון לילה ע"י קבוצת קיצוניים מטורפים.

בשבוע שעבר פרסמה הרשות הפלסטינית נתון סטטיסטי ולפיו מאז ספטמבר 2000 ילד פלסטיני נהרג על ידי כוחות ישראלים פעם בשלושה ימים בממוצע. מכיוון שנתונים של פלסטינים ו/או ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים זוכים פה לאי-אמון בסיסי, אני מציע לצורך הדיון לצאת מנקודת הנחה שהנתונים אכן מוגזמים. ממש מוגזמים. לא פי 2 אלא פי 4. אפילו פי 5. נניח, אם כך, לצורך הדיון בלבד, שהפלסטינים מוסרים נתונים שגויים על 80 אחוז ממקרי המוות הללו. זאת אומרת שישראל ה״חוקית״ לא הורגת ילד פלסטיני פעם בשלושה ימים, אלא ״רק״ פעם ב-15 יום. עם המציאות המוסרית הזו ישראל צריכה להתמודד, ומשוגעים תורנים ומלביני מצפון כמו ג׳ק טייטל או עמי פופר לא יכולים לטשטש זאת.

יונתן אמיר הוא עורך שותף של כתב העת המקוון לאמנות, תרבות וחברה ״ערב רב״

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

מרצים רבים תמכו במכתב הנזיפה במרצה בגלל הדעות שלה על 7 באוקטובר. סטודנטים באוניברסיטה העברית מפגינים למען הדחתה של פרופ' נדירה שלהוב-קיבורקיאן (צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

אקדמיה שלא יוצאת נגד ההרג והדיכוי לא ממלאת את תפקידה

כשהופיע איום על ביטול פרסי ישראל, האקדמיה בישראל הזדעקה. אבל היא בוחרת למלא את פיה מים ביחס לזוועות בעזה, ואפילו עוזרת בסתימת הפיות של סטודנטים ומרצים פלסטינים. ככה לא עושים אקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf