newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההגדרה המעוותת של האנטישמיות מגינה על ישראל מכל ביקורת

IHRA קם כארגון בינלאומי למאבק באנטישמיות, אבל ההגדרות שלו היום למושג הפכו כלי להשתקת כל ביקורת על ישראל. במקום להתנצל על הכיבוש, ישראל הפכה למאשימה. תשובה לפרופ' יהודה באואר, שטען שתביעה לזכות שיבה היא אנטישמיות

מאת:

מאמרו של פרופ' יהודה באואר "על אנטישמיות ועיוותים"' שפורסם בעיתון "הארץ" בתחילת יולי, הוא מאמר חשוב ביותר משום שניתן לזהות בו עצמו חלק מהעיוותים היסודיים והחמורים של הדיון העכשווי באנטישמיות. יהודים רבים, כמו באואר, ואף לא יהודים, נוהגים לכנות ״אנטישמי״ את מי שמצוי עמם במחלוקת פוליטית עמוקה בעיקר בנושא ישראל פלסטין. ויש לשים לב: אין זה כינוי גנאי בעלמא. במרבית מדינות המערב אנטישמיות היא טאבו, וזיהויו של אדם או ארגון ככזה הופכים אותם ללא לגיטימיים בזירה הציבורית.

בהקשר זה, טוען באואר, הדרישה – שהיא קונצנזוס בקרב הפלסטינים – לזכות השיבה, לא זו בלבד שהיא אנטישמית אלא שהיא כבר פרוטו-ג'נוסידית, לא פחות. וזאת למרות שבעצמו הגדיר את חלק מאירועי 1948 כ"טיהור אתני" (העם המחוצף, עמ' 160). האם עצם הדרישה לעשיית צדק בעקבות טיהור אתני – גם אם הכותב חושב שלא ניתן להיענות לה – יכולה להיחשב אנטישמית? האם אין כאן הפיכת היוצרות: הקרבן (הממשי) הופך לרוצח המונים (דמיוני) בתוך שיח האנטישמיות המעוות הזה? ואכן על מקצת מהכשלים הלוגיים והמוסריים של המאמר עמד יפה ראיף זריק בתשובתו.

הפגנה נגד אנטישמיות וכל גזענות שהיא בברלין (אורן זיו / אקטיבסטילס)

הפגנה נגד אנטישמיות וכל גזענות שהיא בברלין (אורן זיו / אקטיבסטילס)

כולם אנטישמים?

אולם בכך לא די לו לבאואר. גם לבר הפלוגתא שלו, פרופ' דניאל בלטמן, הוא ייחס עמדות אנטישמיות. ומדוע? על שהעז לבקר בחריפות את ארגון IHRA, שבהקמתו היה שותף באואר ושבו הוא משמש עד היום כיו"ר כבוד. הארגון (ראשי תיבות של International Holocaust Remembrance Alliance), הוא גוף פוליטי בעל עוצמה לא מבוטלת שהוקם בשנת 1998 (תחת שם אחר) ואשר מאגד נציגי ממשלות ומומחים לחקר השואה מ-33 מדינות (ועוד שמונה מדינות משקיפות) – כמעט כולן מן המערב. מטרת הארגון להפיץ ולמסד את הוראת השואה, מחקרה והנצחתה ולהיאבק באנטישמיות. ב-2016 ניסח הגוף הזה, על סמך הגדרות קודמות, הגדרה של האנטישמיות המלווה בדוגמאות. מסמך זה הפך למעין "חוק רך" אך מחייב במוסדות רבים ואף במדינות רבות באירופה ובצפון אמריקה. חלק ניכר מהמסמך הזה מוקדש להגן על ישראל מפני כל ביקורת חריפה ועל כך יצאה ביקורתו של בלטמן.

אולם לדעתו של באואר, הטיעון של בלטמן שלהגדרת האנטישמיות של IHRA יש השפעה עצומה ומזיקה נשען על דימוי אנטישמי על היהודים כבעלי כוח מוגזם וכשולטים בעולם. גם כאן הטענה קלושה. במקום להתמודד עניינית עם הביקורת על ההגדרה (והדוגמאות הנלוות לה) ועם השפעתה הנוראית על המאבק נגד דיכוי הפלסטינים, מעדיפים תומכי ההגדרה, ובאואר בתוכם, לזהות את הביקורת עליה עם דימוי אנטישמי. והרי אין קל מזה. אלפיים שנים של עוינות ושנאת יהודים יצרו אוצר דימויים אנטי יהודיים כל כך עשיר ומגוון (ואף סותר) עד שניתן לקשר כמעט כל טענה לאחד מאותם דימויים. ניתן למעשה לזהות כל ביקורת כאנטישמית באמצעות משחקי דימויים ומעט דימיון. ואת זאת עושים בדיוק תומכי ישראל בעולם.

כך עלתה לאחרונה בדיוק אותה טענה כנגד העיתון הגרמני "דר שפיגל", אשר פרסם כתבת תחקיר לא מחמיאה על הלובי היהודי הפרו-ישראלי בגרמניה ועל שיטות פעולתו. מיד הזדעקו כמה יהודים ולא-יהודים ובתוכם פליקס קליין, הנציב למאבק באנטישמיות בגרמניה, שלמעשה עסוק בעיקר בהגנה על ממשלת ישראל: געוואלד, אנטישמיות. בהערות הבהרה (15.7.2019), שבשום כתבת תחקיר אחרת דומה לא נזקקו להם עורכי המגזין, הם הוכיחו בין השאר כי רק בשבועות האחרונים ביצעו תחקירים דומים על שני ארגוני לובי לא-יהודים בגרמניה, שאינם קשורים כלל לישראל.

זו בדיוק הבעיה שלה תרמה מאד הגדרת הIHRA, שעוסקת באובססיביות, ויותר מבכל עניין אחר, במידת האנטישמיות של ביקורת על ישראל. בעקבותיה, הפכה כמעט כל ביקורת על מדינת ישראל או על תומכיה בעולם כחשודה באנטישמיות. נטל ההוכחה תמיד יהיה על המבקרים להראות שאין הם אנטישמיים: עליהם להוכיח שהביקורת שלהם אינה חורגת מביקורת המופנית כלפי אחרים, כפי שההגדרה מחייבת. התוצאה היא לא פחות מקטסטרופלית, שכן מדינות וארגונים רבים במערב ולאחרונה אף בתי משפט, הפכו את ההגדרה והדוגמאות הנלוות לה לקוד מחייב. נציין רק כמה דוגמאות מבין מאות.

ביקורת על ישראל איננה אנטישמיות. הפגנת חברי קול יהודי לשלום, סיאטל, אוקטובר 2007 (צילום:(CC BY-SA 3.0 Joe Mabel)

להגן על מתנחלים, ולא על יהודים

בשנת 2011 כתבה חוקרת צעירה מאנגליה, ששהתה במסגרת מלגת פוסט-דוקטורט יוקרתית באחד מהמוסדות האקדמיים בישראל, מאמר ביקורתי בכתב עת זניח על התרשמותה מסיור בבית לחם. בין השאר כתבה, שישראל לא צריכה לקבל הנחות מוסריות לגבי הכיבוש בשל זכר השואה. שנים לאחר מכן, ב-2017, מצא את המאמר חבר הפרלמנט מטעם השמרנים סר אריק פיקלס (Pickels) וטען כי זהו מאמר אנטישמי ומדובר ב"אחד המקרים הקשים של הכחשת שואה שנחשף להם בשנים האחרונות". בעקבות כך דרש פיקלס, יחד עם ארגון המכונה Campaign Against Antisemitism ועל סמך הגדרת ה IHRA, את פיטוריה המידיים.

הסוגיה הפכה לסקנדל גדול והגיעה לעיתונות הארצית. ועל אף שהאוניברסיטה שבה לימדה אז באגליה, לאחר שהקימה פאנל מומחים לבדיקת העניין, לא מצאה אותה בסופו של דבר אשמה באנטישמיות, הדיון סביבה המשיך, שמה הטוב של אותה חוקרת הוכתם לעד והיא נאלצה לעזוב את האוניברסיטה ולעבור ללמד במוסד אחר. המסר לציבור היה ברור: מוטב לכם שלא להתקרב כלל לביקורת על ישראל כי אתם עלולים מיד להיות מואשמים בהאשמה שאין חמורה ממנה – אנטישמיות. ולאחר מכן, כמו שאומרים, לך תוכיח שאין לך אחות.

באותה רוח ועל סמך אותה הגדרה מתנהל היום המאבק נגד ביקורת על ישראל. ולא רק מבקרים כאותה חוקרת ואף לא רק הבי-די-אס, אלא גם המאבק נגד סימון מוצרי התנחלויות מצד האיחוד האירופי, למשל, שהוגדר בידי רבים כאנטישמי, על פי הגדרת ה-IHRA, והוכתר על ידי מכון שמעון ויזנטל כאירוע האנטישמי השלישי בחריפותו לשנת 2015 – לא פחות!

נראה שהגדרת ה-IHRA מתאמצת להגן יותר על המתנחלים הישראלים מאשר על יהודים ברחבי העולם. כך, בסוף החודש שעבר, הועלתה לדיון בסנאט של מדינת ניו ג'רזי בארצות הברית הצעת חוק שתאסור גילויי אנטישמיות בבתי ספר ציבוריים ובאוניברסיטאות ציבוריות. אכן, יש צורך במאבק באנטישמיות בימים אלה בארה"ב בכלל, ובמדינת ניו ג'רזי בפרט, שנמצאת במקום השלישי בתקריות אנטישמיות בכל ארצות הברית ב-2018 — כ-200 תקריות מדווחות. אולם ספק אם הצעת החוק הזו תסייע במאבק באנטישמיות בניו ג'רזי, שכן נראה שמטרתה העיקרית היא השתקת ביקורת על ישראל: היא כוללת סעיפים המבוססים על מודל הגדרת האנטישמיות של IHRA. כך, למשל, היא אוסרת למקד חקירות על הפרות זכויות אדם רק בישראל.

המחשבה שרק ישראל היא יעד לביקורת מסוג זה, היא מחשבה שאין לה כל אחיזה במציאות ונועדה להרתיע מבקרים. די להציץ, למשל, ברשימת הנאשמים בבית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג – שבה לא כלול ולו ישראלי אחד – כדי להבין שההאשמות הכבדות נגד הפרות זכויות אדם לא מופנות דווקא כלפי ישראל. די בכך כדי לתהות אם היה צורך בסעיף כזה להצעת חוק על אנטישמיות בניו ג'רזי, מלבד הרצון להרתיע ולצנן כל ביקורת בנושא זה על ישראל.

אולם הנזק של הצעת החוק הזה אינו רק בכך שכוונתה להגן על מדינה רבת עוצמה – ישראל – הרבה יותר מאשר על יהודים בניו ג'רזי. הנזק רב הרבה יותר, שכן הניסיון להשתיק ביקורת על מדיניות ישראלית מתועדת של כיבוש צבאי, נישול, השפלה, גירוש ואלימות יומיומית יוצר שותפות עם אנטישמיים מוצהרים, ששונאים יהודים בארצות הברית, אבל מעריצים את ישראל. ריצ'רד ספנסר (Spencer), מהקולות הבולטים של הימין הקיצוני בארצות הברית, למשל, הביע ביולי 2018 תמיכה נלהבת בחוק הלאום בישראל – באוקטובר לפני כן הוא הצהיר שישראל בשבילו היא השראה ומודל של אתנו-לאומיות – ובאותה נשימה הסביר ש"יהודים בארצות הברית מיוצגים ב'ממסד' [האמריקאי] הרבה מעבר לייצוג שלהם בכלל האוכלוסייה … בעוד לבנים מנושלים מהארץ הזו".

הקשר הזה בין יהודים לנישול של לבנים בארצות הברית היה המניע של הלאומן האמריקאי, שביצע את הטבח בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג כמה חודשים לאחר דבריו של ספנסר, באוקטובר 2018. בהודעה של היורה ברשת חברתית, דקות לפני תחילת הטבח, הוא כתב שיהודים מסייעים לפליטים להיכנס לארה"ב ולהרוג לבנים. חרדה זו נקראת חרדת "ג'נוסייד לבן", ולאומנים לבנים רבים ברחבי העולם מרגישים כך. לא ניתן להיאבק בסכנה החמורה הזו ליהודים, לפליטים ולאחרים, שלאומנים רואים בהם סכנה קיומית לחזון האתנו-לאומי שלהם, על-ידי השתקת ביקורת על ישראל והחזון האתנו-לאומי שלה שרואה בפלסטינים – תושבי השטחים הכבושים, פליטי 1948 ואזרחי ישראל, כמו גם פליטים מאפריקה – סכנה קיומית. אך זה בדיוק מה שעושה ההגדרה של IHRA ותוצריה.

פוליטיקאים מהימין, כולל ראש הממשלה בנימין נתניהו ועיתוני הימין בישראל, הבינו היטב את המצב הזה, שבו מוקד המאבק באנטישמיות עבר ממאבק בלאומנים גזעניים למאבק בביקורת על מדינת ישראל, והם מנצלים את ההגדרה הקטסטרופלית של IHRA עד תום. בניגוד לדברי ההיתממות של באואר, הם הבינו את הפונטנציאל העצום שיש בהגדרה לא רק בהגנה על הציונות מפני כל ביקורת אלא אף בהגנה על הכיבוש עצמו. את הקלף הזה משחקים היטב ממשלת ישראל ונציגיה וכן רבים מהארגונים היהודיים והפרו ישראליים האחרים ברחבי העולם, והם מגיעים להישגים חסרי תקדים בהשתקת הביקורת על מדיניות ישראל. בעזרת ההגדרה הרעה הזו, הם הצליחו לשנות לחלוטין את השיח: מעתה כבר אין מדברים על הכיבוש, על הנכבה ועל זכויות אדם ואזרח, אלא רק על מה מותר ומה אסור בביקורת על מדינת ישראל ועד כמה הביקורת היא אנטישמית או לא. ישראל לא צריכה להתנצל יותר; היא המאשימה. את זה יכול בהחלט באואר לזקוף בין השאר גם לזכות הארגון שעל שמו הטוב הוא כה שוקד להגן.

פרופ' עמוס גולדברג מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באונ' העברית. עוסק בחקר השואה וזכרה.

ד"ר רז סגל, מרצה בכיר ללימודי שואה וג'נוסייד, אוניברסיטת סטוקטון בניו ג'רזי.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf