הדרך הבטוחה לא להיות מואשם בפשעי מלחמה היא לא לבצע אותם

בעולמו של נתניהו וחבר תועמלניו, הדרך להאג עוברת בטרקלינים אירופאים מצוחצחים בהם מתכנסים שוחרי רעתה של ישראל ורוקמים מזימות אנטישמיות בעודם מחככים את ידיהם. מעין זקני ציון רק בהפוך. במציאות, האמת קשה ועצובה עוד יותר.

ההחלטה שנמסרה ביום שישי האחרון נכתבה אמנם על-ידי חבר שופטים בינלאומיים, אך כל כולה מייד אין יזראל. מבצע אחר מבצע התעלמנו מהדגל השחור שהתנוסס מעל מדיניות האש שהתוו הדרג המדיני והצבאי הבכיר. השתלטנו על אדמות, בנינו התנחלויות והלבנו מאחזים כאילו אין מחר, אין פלסטינים ואין עולם. כאילו אין דין ואין דיין. איך הגענו להאג, אתם שואלים? ובכן, הגענו בדיוק לאן שהלכנו.

2,204 פלסטינים נהרגו בקיץ 2014 מאש צה"לית. קרוב לשני שליש מהם לא השתתפו בלחימה, 526 מהם היו ילדים. 18,000 בתים נהרסו או ניזוקו קשות ויותר ממאה אלף איש הפכו לחסרי בית, כך על-פי נתוני בצלם. תשובתו של אחד החיילים שהעיד בפנינו לשאלה אילו הוראות פתיחה באש ניתנו לו ולחבריו מספקת הסבר, ולו חלקי, לנתונים האיומים: "אם זה נראה לך כמו גבר, אז תירה. זה היה פשוט: אתה בשטח לחימה אחו שרמוטה, פוצצו את האזור הזה כבר כמה שעות לפני שאתה נכנס, אם יש שם מישהו שלא נראה חף מפשע באופן ייחודי – אתה כנראה צריך לירות בו". מה זה חף מפשע שואל אותו המראיין. "אתה רואה שהוא מתחת מטר ארבעים, אתה רואה שזו בחורה. אתה שם לב מרחוק. אם זה גבר, אז לירות."

אולם מקרי ירי פרטניים, שבהם הופרו הוראות הפתיחה באש, מגלים רק חלקיק מהתמונה השלמה. כך גם החקירות המעטות, שנפתחו כנגד חיילים זוטרים בעיקר ושרובן המכריע הסתיימו בלא כלום. הבעיה האמיתית נעוצה במדיניות האש המוצהרת של ישראל, זו שבלבנון כונתה "דוקטרינת הדאחייה", שמהותה הוא שימוש לא פרופורציונאלי באש אווירית וארטילרית על ערים וכפרים.

תוצאתה היתה ידועה מראש בעיקר כשזו שולבה יחד עם מה שמכונה "הקוד האתי ללחימה בטרור בסביבה אזרחית". כך למשל כתב תא"ל במיל. אילן פז, עוד במהלך המבצע: "בעבר הייתי חבר בוועדה צה"לית שבחנה את הקוד האתי ללחימה בטרור בסביבה אזרחית ושינתה אותו. הוועדה הייתה בראשות מפקד המכללות דאז, אלוף עמוס ידלין, והיו חברים בה פרופ' אסא כשר ואחרים. בסיום עבודתה של הוועדה סירבתי להיות חתום על המלצותיה: סברתי שזו הייתה הכשרה ערכית לפגיעה באזרחים. את התוצאות אפשר לראות ב'צוק איתן'. אינני מדבר על טעויות; הן קורות בלחימה. אני מדבר על הנוהל, על אותו קוד אתי, על יישומו ועל תוצאותיו הקשות. אין ולא יכולה להיות הצדקה לפגיעה בהיקפים כאלה".

הרבה בשל כך אמרנו כבר לפני שנים שאת חקירת התנהלות צה"ל יש להוציא מידי הצבא. בפסקה שחתמה את פרק ההקדמה של ספר העדויות "ככה נלחמנו בעזה 2014" כתבנו: "הממצאים העולים מהעדויות מחייבים בדיקה עמוקה וכנה של אופן הפעלת כוחות צה"ל במבצע 'צוק איתן'. בחינה כזו תוכל להיות אפקטיבית ומשמעותית רק אם תיעשה על ידי גוף חיצוני ובלתי תלוי, על ידי גורמים שבסמכותם יהיה לבחון את פעולת הדרגים הגבוהים במערכת הביטחון ובדרג המדיני. כל בחינה אחרת תוביל, כפי שכבר הוכח פעמים רבות בעבר, להטלת האחריות למעשים על הדרגים הנמוכים ועל דרגי הביניים; בכך תסוכל האפשרות להוביל לשינוי מערכתי שימנע את הישנות המציאות הקשה שהיינו עדים לה ברצועת עזה בקיץ 2014".

מקובל אולי לחשוב שבית הדין הפלילי הבינלאומי הוקם כדי למלא ואקום הקיים במדינות מסודרות פחות מישראל. קל לדמיין מצבים כאוטיים – בהם כוחות פלנגות יורים אחד על השני – כוואקום אליו נדרש בית הדין להיכנס. אולם פשעים לא קורים רק "שם".

מדיניות ההתנחלות של ישראל, המנוהלת מזה עשורים בצורה שיטתית על-ידי מנגנונים רשמיים ומפוקחים, מנוגדת כולה לכללים הבינלאומיים המחייבים. במהותה היא קוראת תיגר על המותר והמקובל ומבקשת למסד מציאות של חוסר שוויון מובנה המייצר מעמד שולטים ונשלטים. הסיפוח דה פאקטו לא רק מעמיק את הדיכוי, אלא פועל בחריצות לקבע אותו.

שנים על גבי שנים בנינו לעצמנו בועה. סירבנו לראות ולשמוע את האזהרות, האשמנו בבגידה או באנטישמיות כל מי שביקש לסדוק את חומות האדישות ושכנענו את עצמנו שהכללים שיצרנו יאפשרו לנו להמשיך ולשלוט בכוח לנצח על מיליוני אנשים נטולי זכויות. את האיתות שקיבלנו השבוע מהאג יש לנצל כדי לבחון מחדש את מדיניות הכיבוש כולו; להזכיר לעצמנו שמי שמבקש להימנע מחקירה בהאג לא חייב לעסוק בתרגילי התחמקות והתפלפלות משפטית; שהדרך הבטוחה שלא להיות מואשם בפשעי מלחמה היא לא לבצע אותם.

אינני יודע איך ובאיזה קצב יקודם המהלך המשפטי הבינלאומי, אבל אני כן יודע שהדבר לא קרה פתאום ולא נולד יש מאין. הגענו בדיוק לאן שהלכנו. עדיין אפשר שנפנה ונבחר אחרת.

אבנר גבריהו הוא מנכ"ל שוברים שתיקה