הדייגים בישראל בסכנת הכחדה. "מדיניות הממשלה אכזרית"

אחד האתגרים העיקריים לנוכח משבר האקלים הוא החתירה ל"מעבר צודק", כלומר השאיפה לחולל שינוי מקיף במשק כדי למנוע אסון אקלים, בלי לגרום לפגיעה קשה בקבוצות חברתיות מוחלשות.

בעולם עוסקים ב"מעבר צודק", בעיקר בכל הנוגע לזכויות העובדים. למשל, בעת סגירת מכרות פחם, נאלצים כורים להיאבק על פרנסתם. בגלל החשש למטה לחמם, הם מתנגדים לשינוי – ונאבקים בכל דרך נגד סגירת המכרות.

מדינות כמו ארה"ב ובריטניה מתמודדות עם השאלה הקשה כיצד לסגור מכרות פחם מתוך הסכמה עם הכורים, וכיצד להבטיח להם תעסוקה חלופית או פיצוי הוגן, שיאפשרו להסיר חסם לשינוי ולאפשר מעבר מהיר לאנרגיות מתחדשות. הפתרון הוא באימוץ "מעבר צודק", שכרוך בפיצויים נדיבים לפורשים, או בהכשרה מקצועית בחינם ובסיוע בהשגת תעסוקה חלופית איכותית לממשיכים לעבוד.

בישראל אין מכרות, אבל עובדים מוחלשים רבים עלולים להיפגע בשל משבר האקלים והניסיונות להיאבק בו. בין הראשונים צפויים להיות דייגי הים התיכון.

האוקיינוסים הם אחת מהזירות העיקריות של המאבק במשבר האקלים. הם מכסים 70% מפני כדור הארץ, ושוכנים בהם 80% מבעלי החיים. האוקיינוסים מייצרים מחצית מהחמצן שאנו צורכים, וסופחים רבע מהפחמן הדו-חמצני. האוקיינוסים גם לוכדים ביעילות 90% מהחום העודף הנוצר בשל פליטותיו של הגז הזה. לכן, המרחבים הכחולים אינם רק "ריאת חמצן" קריטית, אלא גם המגן הגדול מפגעי התחממות הכדור.

והאוקיינוסים בסכנה, שמחריפה עם גידול האוכלוסין בעולם. הם מזדהמים ונפגעים. מי שמתכנן להתמודד עם משבר האקלים, או עם משבר אי-הביטחון התזונתי הקשור בו, חייב להגן על האוקיינוסים. הים עלול להיות מקור למגיפות, לעימותים ולמשברים. אך מנגד, הוא גם יכול להיות מרחב לצמצום האי שוויון ולשיכוך סכסוכים.

הימים כוללים מגוון ביולוגי מדהים, שחלקו טרם נחשף. טמון בהם פוטנציאל לגילוי תרופות חדשות, חומרים חיוניים, ואפילו מזונות חדשים. זה אוצר בלום לעתיד האנושות, שאסור לפגוע בו. בכך אין ספק. אך נשאלת השאלה כיצד עושים זאת מבלי לדרוס את הדייגים.

שבע שמורות ימיות, ועוד שבע בדרך

בתחילת החודש שעבר ננעלה בליסבון ועידת האוקיינוס של האו"ם, בהשתתפות מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ו-24 ראשי מדינות. בוועידה הוצג חזון "ברית עשור האוקיינוסים", ברית שכוללת מדינות ובעלי עניין רבים, והתנהלו דיוני "פורום עשור האוקיינוס".

מדענים דנו בטכנולוגיות להבראת הימים מחוליים. אונסק"ו הכריזה על תוכניות חינוך חדשות, "כחולות", העוסקות בתחום. בני נוער הוזמנו לסדנת "סיפורים כחולים". פעילים דנו בהרחבת האוריינות הימית, ובשוליים התנהל קונצרט רוק של "דור האוקיינוסים".

הדיון התמקד ביעד מס' 14 ברשימת יעדי האו"ם לפיתוח בר-קיימא, שמתייחס לשימור הים והבטחת הפיתוח המקיים של משאביו. בין יעדי המשנה: מניעת זיהום הים, הגנת בתי הגידול הימיים, ומניעת עלייה בחומציות המים.

יעדי משנה חשובים נוספים נוגעים למניעת דיג עודף ומזיק; לצמצום הסבסוד לדיג עודף; וגם לטיפוח עסקי הדיג הקטנים. דגש מיוחד הושם בדיונים על הגנת שוניות האלמוגים ויערות המנגרובים, כמו גם על חיזוק מדינות האיים הקטנות וקהילות החוף העניות.

מתוך כך, בליסבון דיברו רבים על "כלכלה כחולה" – כלכלה ימית מקיימת, צומחת ומשגשגת לטווח רחוק, ובו זמנית גם מכוונת לצמצום פערים ולהגברת ההוגנות, כמו גם להבטחת הקיימות. האגן המזרחי של הים התיכון מתחמם אף מהר יותר מהאוקיינוסים, ונתון לסכנות דומות.

בישראל לא מתעלמים מהנושא. בין השאר, מתמודדים עימו כאן באמצעות הקמת שמורות ימיות. כיום מוכרזות בישראל שבע שמורות ימיות, ועוד שבע בשלבי אישור. קואליציית אנשי הים התיכון פועלת לקידומן.

בפברואר 2022, למשל, אושרה במועצה הארצית לתכנון ובנייה שמורת הים אבטח, שנמצאת דרומית לאשדוד. אבטח היא מעין המשך לשמורת הטבע ניצנים שעל החוף, ומהווה "פארק חולות" בגרסה תת-ימית. השמורה מתאפיינת בחול רב, שסחפו גלי הים מדלתת הנילוס, ובה תלולית של כורכר, היוצרת בים שונית סלעים מיוחדת.

בשמורה שטים דגים וצבי ים, ולא אחת מופיעה להקת דולפינים מצויים. במימיה יכול הצולל למצוא אלמוגים ותמנונים. מעל המים מרחפים עופות ים ייחודיים, כגון היסעור המצוי, הצולל למים ושולה דגים.

השמורה מאפשרת לצבות הים להתקרב לחוף ולהטיל ביצים בלי להיתקל בחכות. הצבונים הבוקעים מהביצים רצים מהחוף לים בסביבה מוגנת. השמורה גם מגינה על דגי דקר הסלעים, המוכרים במטבח כ"לוקוס". הדקר, טורף העל של השונית, הוא דג מוגן, וההגנה עליו היא ממטרות השמורה.

"בעולם מקדשים את מסורת הדייגים"

השמורות הימיות הולכות ומכסות שטחים עצומים במרחב הימי של ישראל, ולדייגים אסור לדוג בהן. פרט לשמורות, מוטלות מגבלות ביטחוניות על דיג בסביבת מתקני צבא ומגבלות סביב אסדות הגז, ונוספו איסורים הקשורים למתקני התפלה ימיים. בד בבד, גם שטחי הדיג בקרבת החוף מצטמצמים, בשל הרחבת נמלים, מעגנות וחופי רחצה. בנוסף, מוטל איסור על הדיג במשך 60 יום בשנה, במאי וביוני – שיא עונת הדיג.

וזה לא הכל. הגבלות נוספות כוללות, בין השאר, איסור על דיג מכמורת מצפון לחוף דור; איסור על דיג ברשת טבעות צפופה במרחק של פחות מ-500 מטר מהחוף; ואיסור על דיג מכמורת ברשתות על קרקעית הים במקום בו עומק המים פחות מ-40 מטר.

"כמו במערכון של הגשש, סוגרים את הים, מחליפים את המים", אומר דובר איגוד הדייגים, סאמי אלעלי. "הים התיכון נסגר בפני הדייגים תוך פגיעה קשה בפרנסתם, והדבר נעשה ללא מחקר עדכני וללא מדיניות ברורה".

כיום פועלים בישראל כ-1,000 דייגים ברישיון, יהודים וערבים. חלק הארי שלהם מבוגר יחסית, ורבים משתייכים למעמד הבינוני-נמוך. הם גרים לרוב בערי הנמל, עכו, חיפה, יפו, אשקלון ואשדוד, וגם בפרדיס וג'סר א-זרקא, ומחזיקים כ-300 סירות.

באיגוד הדייגים גאים בהנהגה משותפת, יהודית וערבית. "זו המורשת התרבותית של ערי החוף, שותפות של כבוד, שאנחנו שומרים עליה". הם מזהירים כי מי שפוגע בענף עלול לחסל את השותפות הזאת, ואומרים: "בעולם מקדשים את מסורת הדייגים. זה מקצוע עתיק יומין שרוחשים לו כבוד".

באיגוד סבורים כי מדיניות משרד החקלאות מכוונת לחיסול הענף. לצד ההטלה המתגברת של מגבלות חדשות, בכירי המשרד מודים בפה מלא שאין חזון, אין תקציב ואין תוכנית לפיתוח ענף הדיג או לתמיכה בדייגים. במקום, מסירים מכסים על יבוא דגים ממדינות זרות, ותוקעים עוד מסמר בארונו של הענף.

"בכנס דייגים ממדינות הים התיכון דנו בתוכניות לקידום הדיג המסורתי. רק בישראל מתעקשים להשליך את הדייגים לאבטלה ועוני", אומר אלעלי.

הדייגים מתריעים שהרפורמה, שהחלה ב- 2016, דורסת אותם. באיגוד הדייגים מגדירים את מדיניות הממשלה "אכזרית". "אם רוצים לסגור את הים, שיפצו אותנו. לא ייתכן שימנעו פיצוי הוגן ממשפחה שהשקיעה את חייה והכנסתה בענף, ואיבדה את פרנסתה", אומרים באיגוד.

לטענתם, הפגיעה בהם נובעת מסיבות פוליטיות: הדייגים מעטים וחלשים, הם לא מחוברים להתאחדויות החקלאים, לתעשיות ולתנועות ההתיישבות. אין להם ייצוג במפלגות או שירות חיוני להשבית, ולכן קל להטיל עליהם מגבלות. בניגוד לחקלאים או פועלי נמל, שמקבלים פיצוי הוגן על פגיעה בהכנסתם, לדייגים שוללים את הפרנסה מבלי להציע שום חלופה.

"נטפלים אלינו כי אנחנו לא מהאליטות", טוענים באיגוד הדייגים. "במדינות כמו בריטניה לא נוגעים בדייגים, כי יש להם גב פוליטי".

האיסור על דיג בחודשים מאי ויוני מעורר זעם במיוחד. לטענת הדייגים, ביולי-אוגוסט תנאי הדיג קשים, כך שבפועל הם מנועים מלעסוק במלאכתם ארבעה חודשים בשנה, והדבר גורם לנטישת הענף.

עוד טוענים הדייגים כי בשום מקום בעולם לא מתקיים איסור על דיג מסורתי. "זו פעילות של דייגים קטנים, אב ובן שיוצאים לים ליום וחוזרים עם שלושה ארגזים וכמה מאות שקלים. בשום מקום לא החילו על דיג כזה איסורים", אומרים באיגוד.

אלעלי, בעצמו דייג מג'סר א-זרקא, אומר: "לפעמים שואלים בצחוק: 'דייג – אוהב דגים?'. התשובה ברורה: זו לא עוד תעסוקה. זו אהבה, לשהות בים. לשקט המופלא של הים, לשלווה. זה עולמנו. ועכשיו זורקים אנשים מעבודתם ומאהבתם, ומשאירים אותם בלי כלום".

"הדייגים הם הראשונים שרוצים לשמור על הים"

באיגוד הדייגים לא מתכחשים לבעיות בסביבה הימית, אך טוענים שחלקם של הדייגים בפגיעה בים שולי: "בכל הגורמים האחרים – בשפכים, בחברות הדלק, בבנייה הפרועה על החוף – לא מטפלים. במקום זה מתרכזים בהגבלות על הדייגים".

גיל ססובר, מראשי איגוד הדייגים, העיר בציניות: "משרד החקלאות לא טרח לבדוק אם שִפְעת הדגה נפגעה. לא נערכו הערכות מלאי. בפועל, אין הוכחה ברורה לדיג-יתר בחופינו, ואפילו יש מחקרים שעולה מהם שאין פגיעה. המשרד פשוט החליט לחסל את הענף, בלי להציע שום תוכנית לשיקומו. ויתרו בקלות על משאב ישראלי".

ססובר ממשיך: "במקביל, במדינות השכנות הדיג נמשך בלי הפרעה. באופן מפתיע, יוצא שמדינת ישראל בטובה מתנדבת לגדל לשכנים ממצרים, מלבנון, מטורקיה ומעזה את הדגים. אנחנו לא נוותר, ונעתור נגד תקנות הדייג. יש לנו חזון חלופי, נכון יותר, לענף".

משרד החקלאות טוען כי להטלת המגבלות על הדיג יש הצדקות מקצועיות. הים התיכון נפגע פגיעה קשה בשל מגוון גורמים, ובהם דיג אינטנסיבי מדי במדינות החוף. קיימת הידרדרות מתמדת של הסביבה הימית, שכרוכה בצמצום אוכלוסיות דגים שהיו נפוצים, ובכניסה מזיקה של מינים פולשים אגרסיביים.

לפי אחד המחקרים, 22% ממיני הדגים בים התיכון הם פולשים, בעיקר מהים האדום. יש הטוענים כי הפולשים הם כבר רוב בקרב הדגים. לפני שני עשורים תועדו 88 מינים פולשים, וכיום ישנם 168. הפולשים משתלטים על בתי הגידול ודוחקים מינים מקומיים. חלקם מפריעים מאוד, למשל המדוזה החוטית. משבר האקלים, שכרוך בעליית מפלס מי הים ובעליית רמת החומציות שלו, מאיץ את המהפך, ודוחף פולשים נוספים לים התיכון.

במשרד החקלאות טוענים כי משק הדיג מנוהל במגמה להביא להתאוששות המערכת האקולוגית, ולחידוש אוכלוסיית הדגים. לדבריהם, זו גם המחויבות של ישראל במסגרת אמנות בינלאומיות, ובהן אמנת המגוון הביולוגי; המהלך מבוצע בסיוע רשות הטבע והגנים, ובתמיכת הארגונים הירוקים; ובמסגרת הניהול המקיים, הותרו השנה סוגי דיג מסוימים גם בעונת הרבייה.

לטענת המשרד, שלל הדיג מצטמצם, המגוון הביולוגי מידרדר, וגם הדייגים נפגעים עקב כך: בשני העשורים האחרונים, המאמץ הנדרש לדיג של טון דגים הוכפל פי שתיים וחצי. הדיג פוגע בצבי הים, בכרישים, בבטאים, ובמינים נוספים.

החברה להגנת הטבע טענה כי הניסיון לצמצם את דיג המכמורת נובע מהנזק הסביבתי שהמכמורות גורמות. 16 ספינות דיג  גוררות רשתות ענק על קרקעית הים, ופוגעות בשוכניה. יותר מ-70% משללן נזרק בחזרה לים.

המכמורות פוגעות באזורי הרבייה ומחסלות דגיגים, כך שאלו לא מספיקים להתרבות. בכך הן פוגעות בסביבה הימית, ובהתחדשות הדגה. מומחים טוענים שיש צורך דחוף לשמור על בתי הגידול בים התיכון, מכיוון שהאיזון מתערער בהתמדה, וחיוני למנוע ערעור נוסף של המערכת הימית.

באיגוד מבהירים: "הדייגים הם הראשונים שנחשפים להידרדרות בים, הראשונים שמעוניינים לשמור עליו, הראשונים שמתגייסים להגן על מינים מוגנים. אבל לא על חשבון פגיעה במשפחות שלנו". באיגוד מסבירים שאינם מבקשים לעצור את גלגל השינוי, אבל הם דורשים שמקבלי ההחלטות יתחשבו בהם, וישתפו אותם. "כואבת לנו ההתעלמות מקיומנו". אנשי האיגוד גורסים כי הקריאה לצדק אקלימי חייבת לחול גם עליהם.

נכון, חייבים לשמור על הים, ויתכן שיש הצדקה להגבלות על הדיג. אך ההגבלות הקיימות מחמירות, ומהוות פגיעה אנושה בדייגים. במיוחד מטרידה העובדה שלדייגים לא הוצעו פיצוי הוגן על חודשים של אובדן הכנסה, ומסלול לשיקום הענף. רבים מהדייגים אינם צעירים, לחלקם משפחות גדולות, ועבור רובם זו התעסוקה היחידה שהם מכירים. ומכיוון שמדובר בקבוצה לא גדולה, ניתן לפצותם באופן מלא בעלות לא גבוהה למדינה.

לפי חזון המעבר הצודק, לנוכח השלכות משבר האקלים על מערכי התעסוקה, המדינה חייבת להתערב בתהליכי השינוי ולהבטיח את הזכות לפרנסה, ואסור לה להתעלם מהנפגעים רק מכיוון שאין להם גב פוליטי. אם נטל השינוי הסביבתי ייפול רק על קבוצות מוחלשות – בצורה של "מעבר סודק", שיסדוק עוד יותר את חישוקי הסולידריות בחברה שלנו – הוא יעורר התנגדות עזה, שעלולה לבלום את המהלכים למניעת המשבר.

אם הממשלה תנהל הידברות עם נציגי הדייגים ותמצא פתרון הוגן – זה יהיה לא רק צעד ראוי, אלא גם תקדים חשוב לעתיד של צדק אקלימי.

שמוליק דוד הוא יועץ לשינוי מדיניות בשתיל – הקרן החדשה לישראל