הדיון על עתיד הכפרים במסאפר יטא דילג על העיקר

נכחתי אתמול (שלישי) בדיון בבג"ץ על שטח אש 918 בדרום הר חברון ועל גורל קהילות הרועים שחיות בו. הגעתי לשם אחרי עבודה מאומצת של צוות הגדה המערבית בעמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון, שעמל על פיענוח ממצאים היסטוריים מהאזור.

בדמיון שלי, שללא ספק מושפע מסרטים אמריקאים, ההתרחשות היתה צפויה להיות מסעירה: עו"ד מטעם המדינה שוטח את טענותיו, כשהמרכזית בהן היא שלא היתה התיישבות פלסטינית אמיתית, עקבית ורציפה באזור לפני 1980, שנת ההכרזה על שטח האש. מיד קופצים עורכי הדין מטעם הקהילות, ואומרים שהיתה גם היתה התיישבות כזאת, והנה ההוכחות. הם מצביעים על נציג עמותת במקום, שעולה אחר כבוד לדוכן ומציג את המפות שלנו, אקזיביט A.

במפות האלה ניתחנו באופן מקצועי ומדוקדק תצ"א (תצלומים אוויריים) ישנים של הכפרים ג'ינבה ומע'אייר אל עביד, מלפני 1980. הפיענוחים של התצלומים הוצלבו עם מידע מביקורים רבים בשטח, שיחות עם תושבים, צילומים עדכניים והרבה עבודת רגליים.

המפה של ג'ינבה כוללת מבני מגורים ומחסנים מעל ומתחת לקרקע, חלקם עומדים על תילם עד היום. המפה של מע'אייר אל עביד כוללת זיהוי של שפע מערות, חלקן בגודל 60 מ"ר ויותר, ששימשו ועדיין משמשות למגורי אדם, חיה, אחסון ואירוח. חיים שלמים, שמתנהלים עשרות רבות של שנים בשני כפרים, לדוגמה, ברציפות ובהמשכיות, על אף כל הקשיים.

האולם היה מלא עד אפס מקום. מלא בחובשי כאפיות, בחובשי כיפות, בחובשי כומתות ובחשופי ראש. לימיני ישב מישהו מהצד של המדינה, שעידכן ללא הרף בקבוצת ווטסאפ ששמה "רועי צאן בדרום הר חברון". לשמאלי ישבה מישהי מהצד של הקהילות, שבדקה תכופות את קבוצת הווטסאפ שלה, "דרום הר חברון", שכללה תמונות של מערות בגב ההר מארחות סיורים ומבקרים. הגיעו הרבה חברי עמותות, הרבה פרצופים מוכרים, כמה עיתונאים, נשמעו הרבה איחולי הצלחה. היה מתח, היתה התרגשות. כמו התחלה של סרט מרתק.

להפתעתי, מה שקרה לאחר מכן היה הרבה פחות מסעיר ממה שדמיינתי. עו"ד מטעם המדינה אכן שטח כמה טענות, חלקן מבולבלות, שאחת מהן הניחה שלא היתה באזור התיישבות לפני 1980, למעט רעייה עונתית. השופטים התעכבו דקות ארוכות כדי להבין מי הסמכות הצבאית שמחליטה על שימוש ואי שימוש בשטחי האש, כאילו שהנקודה הזאת תוכל להכריע את גורלם של אלף התושבים.

עורכי הדין מטעם הקהילות ענו בצורה עניינית לבליל הטענות של המדינה, והוסיפו בצדק גם אמירות עקרוניות יותר על המצב. אך כשהגיע הרגע לדון בלב העניין, במחלוקת העיקרית, בנקודה שבה כל צד מניח הנחת יסוד שונה ועליה בונה את כל טיעוניו – השאלה אם בעת ההכרזה על שטח האש חיו במקום קהילות, וניהלו בו חיים עשירים – השופטים המנומנמים הניפו יד בזלזול, ואמרו כי "אין להם צורך בעוד חוות דעת אנתרופולוגית".

וזהו. הדיון קוצר, הפיענוחים קוצצו, המצגת נותרה חיוורת בעמוד הפתיחה בלבד, והדיון ננעל. השופטים יעיינו בחומרים שהוגשו. עוד חודשיים אולי תתפרסם ההחלטה.

אני לא עורכת דין, ובהחלט ייתכן שאני מפספסת את הדרמה המשפטית שהתחוללה, או את הפלפולים החשובים שפולפלו. אבל כצופה מהצד, שזכתה להיות מעט מעורבת, נדמה כי כלל לא דנו בעיקר.

מיה עתידיה היא אדריכלית בצוות שטח C בעמותת במקום – מתכננים למען זכויות תכנון