הדיון על חוק הלאום: שיא חדש בפארסת "היהודית והדמוקרטית"

שנתיים וחצי לאחר שחוק הלאום עבר בכנסת, התקיים אתמול (שלישי) בבג"ץ הדיון בעתירות שהוגשו נגד החוק.

כמקובל בדיונים שבהם פארסת ה"דמוקרטיה" הישראלית עומדת על הפרק, התפאורה היתה מושלמת: על המדוכה ישב הרכב מורחב של 11 שופטים בראשות נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, שחלילה לא יטען איש כי בית המשפט מקל ראש בעתירות; הדיון אף הועבר בשידור חי באינטרנט, שהרי "הצדק צריך גם להיראות".

בגלל גודש העותרים, 15 במספר, ובשל מגבלות הקורונה, סידורי הכניסה לאולם נמשכו שעה ארוכה. לכל עתירה הוקצו שני מקומות באולם.

קשת העותרים ונימוקי העתירות היתה רחבה ומגוונת: לצד העתירות של הנהגת הציבור הערבי, האגודה לזכויות האזרח ומרצ, הוגשו עתירות מטעם יחידים וקבוצות, ערבים ויהודים – כולל משפחה דתית ציונית אחת, ועתירה "יהודית" נגד החוק – חלקן ביקשו רק "לתקן" סעיפים מסוימים בחוק או להוסיף לו את ערך השוויון, חלקן ביקשו לבטלו כליל. והיתה גם "העתירה המזרחית" שהיתה לי הזכות להיות בין יוזמיה והחתומים עליה.

כצפוי, שני הסעיפים שמשכו את מרבית האש הם סעיף 4 בחוק הנוגע לשינוי מעמדה של השפה הערבית, וסעיף 7 הנוגע ל"עידוד ההתיישבות היהודית" כערך שהמדינה מחויבת לקדם.

כבר בפתיחת הדיון הבהירה חיות כי השאלות שמעסיקות את בית המשפט הן אם יש לבג"ץ סמכות לבטל חוק יסוד, וכן – בהנחה שקיימת עילה – אם ניתן לפרש את החוק באופן שיעלה בקנה אחד עם ערכי הדמוקרטיה.

לאורך שעות הדיון הארוכות, הדיאלוגים שהתקיימו בין השופטים לבין באי כוחם של העותרים נדמו בעיניי לא פעם כהמחזה משונה של קטע מתוך מעשיית כיפה אדומה.

"למה העיניים של החוק הזה גדולות כל כך? כדי לראות אתכם טוב יותר! ולמה אוזניו ארוכות כל כך? כדי לשמוע אתכם טוב יותר!", עד כדי כך שבשלב כלשהו נטען כי החוק למעשה משדרג ולא גורע ממעמדה של הערבית, שהרי ניתן לה "מעמד מיוחד" בחוק יסוד. עד כדי כך הדיון הזה היה מופרך.

ראשון הטוענים היה עו"ד סאמר עלי, שייצג את העתירה הדרוזית נגד החוק. בקול נרגש ונסער, עלי דיבר שוב ושוב על "ברית הדמים" של הציבור הדרוזי עם המדינה, ועל המחיר שלה.

"אין שום מחוקק שיכול לסתור את ברית הדמים הזו במשך 70 שנה ולקטלג את הדרוזים היום כאזרחים חסרי זהות וחסרי ייצוג עצמית", אמר נסער. "אנחנו מזדהים עם סמליה של המדינה, עם הדגל, מעולם לא היתה לנו תביעה בדלנית, מעולם לא פקפקנו בזהותה של המדינה כיהודית. בני העדה נטלו חלק אינטגרלי בבניית חוסנה של מדינת ישראל, מהשנים הראשונות".

את הזמן הקצר שהוקצה לו סיים עלי באנקדוטה אישית יותר: "הבוקר נסע אתי בני החייל", סיפר. "כשירד אמר לי: 'אבא, יש סיכוי שאני אחזור להיות אזרח סוג א' היום?'"

אחרי שסיימו לדבר שני עותרים נוספים, הגיע תורו של עו"ד חסן ג'בארין, מנהל מרכז עדאלה, שעתר בשם ועדת המעקב, ההנהגה של הציבור הערבי בישראל, ועד ראשי הרשויות הערביות והרשימה המשותפת. בפועל, זו היתה העתירה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט.

"לראשונה מאז 1948 עומדת בפני בית המשפט שאלת מעמדו של המיעוט הערבי בישראל", אמר ג'בארין. "אנחנו לא מבקשים שבית המשפט יקבע את היקף הזכויות, אלא שיענה על שאלת אחת ויחידה: מה משמעות הדרתו של המיעוט הערבי בחוק יסוד".

כדרכו, ג'בארין שילב בטיעוניו נימוקים משפטיים לצד טיעונים נורמטיביים ואתיים. בין היתר, הוא הזכיר כי כל חוקי היסוד שעברו עד כה זכו לתמיכה חוצת מחנות; חוק הלאום הוא חוק היסוד הראשון שיש לו מתנגדים אפילו בתוך הקואליציה – קרי הח"כים הערבים.

לאורך כל דבריו, ג'בארין נקטע שוב ושוב על ידי השופטים. כאשר טען כי סעיף עידוד ההתיישבות היהודית מפר את העיקרון של "נפרד אבל שווה", העירה חיות: "זה שהתיישבות יהודית נתפסת כערך לאומי לא אומר שלא צריך להיות הקצאה שוויונית וזכויות אזרחיות לגיטימיות של אחרים". החרה החזיק אחריה השופט מזוז: "ערך ההתיישבות מופיע כבר במגילת העצמאות, הוא לא חייב לפגוע בערך השוויון".

כאילו אין מאחורינו היסטוריה של שבעים שנות אפליה, שבעים שנה שבהן הוקמו מאות יישובים ליהודים ואף לא יישוב אחד עבור האזרחים הפלסטינים; כאילו לא מפקיעים את אדמותיהם לצורך בנייה עבור יהודים; כאילו מעולם לא נהרסה אום אל-חיראן כדי לבנות על חורבותיה את הישוב היהודי חירן.

"ערך ההתיישבות היא ערך ציוני, אחד הערכים עליהם קמה המדינה הציונית. גם לו יש מעמד", הטעימה חיות. ומזוז המשיך: "אתה מניח התנגשות בין שני ערכים. אני לא רואה התנגשות: זה שהמדינה תעודד התיישבות יהודית לא מתנגשת עם זכותו של כל אזרח לגור היכן שירצה, לקבל הקצאות וכו'".

כשג'בארין הזכיר את הקמת נצרת עלית על אדמות אזרחים ערבים, הרגיעה אותו חיות: בהתבסס על החוק הזה אי אפשר לקחת אדמות מערבים.

את אותה מידת היתממות הפגין בית המשפט גם ביחס לטיעונים לגבי הפגיעה במעמד השפה הערבית. "החוק מצלם את המצב הקיים ואומר מה שהיה הוא שיהיה", אמר השופט עמית. "רצו לומר את הדבר הטריוויאלי, שהעברית היא שפת המדינה הדומיננטית, ובגלל הערפל סביב הערבית אמרו 'מעמד מיוחד'. מה ההבדל? למה זה כל כך כואב שזה מיוחד ולא רשמי?"

על כך השיב ג'בארין: "כי יש פה פגיעה במוסכמה. כללי המשחק השתנו. השפה שלי, לפחות פורמלית, שמרה על מעמדה מאז העותמאנים ועד לכנסת ה-20. השפה היתה הזכות הקולקטיבית היחידית של המיעוט הילידי במולדתו.

"לפגוע חוקתית במעמד הזה, זה לא שינוי? הערבי הוא ערבי בגלל שפתו! זה מה שמאחד את הערבי הנוצרי, המוסלמי והדרוזי – אז בגלל שיש 61 ח"כים אפשר לפגוע בזה?! ורק יהודים! יהודים כופים זהות חוקתית חדשה על הערבים, זה לא בעייתי? בזה מסתיים הדיון? ש-61 ח"כים יהודים החליטו?"

דיון ציני, מתסכל ודי צפוי

אחת הטענות המרכזיות כנגד החוק היתה העובדה שהמילה שוויון לא מופיעה בו ולא פעם אחת. על כך השיב השופט מלצר את התשובה היצירתית הבאה: "כל חוק יסוד הוא פרק בחוקה העתידית. זה פרק וגם חוק כבוד האדם פרק. אם יהיה צריך אז יעשו הבהרות לגבי השוויון. צריך לראות את המכלול. אולי בחוקה העתידית יהיה פרק של חוק הגנה על מיעוטים".

על כך העיר עו"ד איתי מק, שייצג את העתירה נגד החוק בשם הערכים היהודים: "אז שיקפיאו את החלקים האלה עד שיחוקקו הפרקים הבאים".

עותר נוסף, עו"ד עלי שכיב, התייחס גם הוא להערתו של מלצר: "על חוקה שתקום בעתיד מדברים כבר 70 שנה, אנחנו לא יודעים מתי היא תהיה. חוק הלאום הוא החוק המכונן ובו צריך לעגן את ערך השוויון.

"תלמידים יהודים שיתחנכו על החוק הזה שנכנס כבר לבתי הספר הולכים להתחנך על מדינה יהודית נטו. אין בו מילה על זכויות מיעוט, זאת תעודת עניות למדינת ישראל. אי אפשר להציל את החוק הזה על ידי פרשנות, זה לא יועיל לתודעה הציבורית היהודית. תלמידים יהודים שייתחנכו על החוק הזה, ספק גדול אם יהיו מוכנים לקבל בכלל את האזרחים הערבים בעתיד. פרשנות לא תועיל.

"זה החוק שהולך לפתוח את חוקת מדינת העם היהודי. דוקא העם היהודי עם ההיסטוריה שלו חייב לדאוג בפתיח החוקה שלו לזכויות המיעוטים. כדרוזי אני אומר: נבגדנו על ידי המדינה, אבל אני לא חושב שהמדינה צריכה לחוקק חוק עבור הדרוזים. כל חוק סקטוריאלי הוא פסול".

כשהגיע תורה של עו"ד נטע עמר שיף, שייצגה את העתירה המזרחית נגד חוק הלאום, השופטים איבדו את שאריות הסובלנות שגילו עד כה. שוב ושוב קטעו את דבריה בגסות רוח ובהתנשאות. "מכל העתירות, זו הכי לא מובנת", אמר השופט עמית. "צריך להתאמץ חזק כדי לראות בחוק הזה אפליה נגד יהודים".

ובאמת, איך תסבירי לבית המשפט הזה, כמזרחית, שאת גם חלק מהמהות הגזענית של המדינה, נהנית ממנה, אבל גם קורבן שלה? אחרי הכל, סדר הדברים בישראל הוא שהקורבנות – קורבנות, והיהודים – יהודים. הרי החוק מעמיד אתכם בצד "הנכון" של המשוואה, באיזו זכות אתם טוענים לעוול?

"העתירה שלנו מדגישה את נקודת הארכימדס שמקימה לנו זכות לבחון את החוק מנקודת המבט שלנו", הסבירה עמר-שיף. "שפה היא חותם תרבות. היא בוראת מציאות על ידי פעולת דיבור. שפה יוצרת תודעה. היא אינה ישות עצמאית, קיומה תלוי בדוברים שלה.

"חוק הלאום נועד להנכיח זכויות של קבוצה אחת על חשבון קבוצה אחרת, על סמך השפה. לא ניתן להפריד בין השפה הערבית לדובריה, שביניהם גם סבתא שלי דוברת הערבית. השפה הערבית היא חלק אינטגרלי מהיהדות, היא השפה שלי כבת המקום.

"השפה הערבית היא חלק מהזהות היהודית של יוצאי ארצות האסלאם. היא שונה מכל שפה אחרת כי באופן מיוחד היה מאמץ אקטיבי למחוק אותה בקרב המזרחים. היא שפת המקום הזה, המזרחים הגיעו מאזור ערבי אחד לאזור ערבי אחר, היא לא שפה מהגרת. יש לה מעמד.

"הנזק כבר כאן. כל קיבוע של המצב הקיים הוא קיבוע של הנזק, עוד פטיש בראש לכל אותם יהודים שמבקשים למחוק את הבושה, להתחבר למרחב, לאזרחים הערבים – ולא יכולים. הבושה וההשפלה מלוות את השפה הערבית".

על כל זה הגיב מזוז: "אתם תופסים טרמפ. איזה דבר שעשיתם אתמול לא תוכלו לעשות מחר בעקבות העתירה? במה זה פוגע ביהודי שסבו וסבתו נולדו בארץ ערבית? מה השנמוך הזה רלוונטי לחיים התרבותיים של אותם יוצאי ארצות ערב שרוצים לדבוק בשפה ובתרבות הערבית?"

העובדה שההערה הזו נשמעה דוקא מפיו של מזוז צרמה באופן מיוחד. העובדה שדוקא הוא, יליד תוניסיה, לא מבין את הקשר בין דיכוי השפה הערבית והזהות הערבית לבין דיכוי המזרחים בישראל מגלמת בתוכה לא מעט מהטרגדיה המזרחית כאן.

לפני הפסקת הצהריים הציגה נציגת הכנסת את תשובתה לטענות. עמדת המוצא שלה פשוטה: בית המשפט בכלל לא יכול להתערב בחוקי יסוד.

בעקבות כך, דיון שלם הוקדש לשאלה מהם "מקרי הקיצון" שיצדיקו או לא יצדיקו התערבות משפטית. הדוגמה שהשופטים השתמשו בה שוב ושוב היא שלילת זכות בחירה מנשים, כאילו לא ישבו ויושבים בכנסת ישראל עצמה חברים המבקשים לשלול את זכות הבחירה של האזרחים הפלסטינים.

השופט מלצר הזכיר לבאת כוחה של הכנסת כי במגילת העצמאות כתוב שהמדינה תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, וכי יש בסעיף 7 סטיה מהעיקרון הזה. על כך היא השיבה בלקוניות "חלק מחברי הכנסת הביעו חשש שערך ההתיישבות כערך לאומי ייתפס כערך לא לגיטימי. אם אין מחלוקת על כך שערך ההתיישבות הוא ערך לאומי, מה הבעיה עם עיגונו בחוק?"

אבל ללא ספק, גולת הכותרת של התעלולים הרטוריים של נציגת הכנסת היתה בהתייחס לפגיעה במעמד השפה הערבית. "החוק קובע לערבית מעמד מיוחד! בחוק יסוד שעוסק בזהות היהודית הלאומית של המדינה, המיעוט הערבי זכה לקבל מעמד מיוחד לשפתו! זה בעצם שדרוג, לא שנמוך!", טענה בלהט.

רגע לפני שיבקשו מהנוכחים הערבים באולם להודות לכנסת על החסד הזה, אחרי שש שעות של דיון ציני, מתסכל וגם צפוי במידה רבה, עזבתי את היכל הצדק. על הרצפה ברחבת בית המשפט עוד מצאתי זכר להפגנה שהתקיימה שם קודם לכן, שלט שעליו נכתב "בית המשפט העליון אויב העם".