הדבשת של הציונות: מדינת ישראל נגד הגמלים בנגב

ביהמ"ש השלום באשקלון הרשיע בתחילת השבוע שעבר את סלמאן סדאן בפגיעה בשמורת טבע. מה עשה? רעה גמלים בנגב, סמוך לביתו. כפי שאנשים עושים בנגב כבר אלפי שנים, כפי שהוא ואבותיו עשו מאז ומתמיד.

לפי ישראל, הגמלים הם סוגל של פולש זר. בדואי עם גמל בנגב. למצולם אין קשר לכתבה (צילום: ליאור מזרחי / פלאש 90)

סדאן והקהילה שלו גם תמיד חיו בדרום מערב הנגב, אבל לא תמיד היכן שיושבת הקהילה היום, בכפר הבלתי מוכר ואדי אריכא. לשם העבירה אותם המדינה אחרי הסכם השלום עם מצרים. לא ניתנה להם הרבה ברירה.

עו"ד חגי בנזימן, פרקליטו של סדאן, מסביר: "באו פקחים של הסיירת הירוקה, פירקו להם את האוהל, בעטו להם בקנקן הקפה, ארזו את הדברים והאנשים והעלו אותם על טנדר שייקח אותם ל'ביתם החדש'. זה נשמע יבש כשאני מספר את זה, אבל כשסלמן מספר את זה אתה שומע שזו טראומה שמלווה אותם עד היום."

כאשר הקהילה הועברה לואדי אריכא, עוד לא הייתה שם שמורת טבע. שמורת הר הנגב הסמוכה הוכרזה רק ב-1989. הכפר, כמו חלק גדול מהשמורה, גם נמצא בשטח אימונים של הצבא.

השילוב בין שטח אש ושמורת טבע נפוץ למדי בנגב: שתי השמורות הסמוכות, שמורת נחלים גדולים ושמורת מצוק הצינים, נמצאות בשלמותן בתוך שטחי אש. אותו השילוב נפוץ גם בבקעת הירדן, וסמוך אליה בחלק המזרחי של הגדה המערבית.

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

על פניו, שטח אש ושמורת טבע נשמעים כמו דברים סותרים: אי אפשר ממש לשמר את הטבע בזמן שמתאמנים בו בהפצצות ובירי. אבל שתי ההגדרות האלו, ובמיוחד שילובן יחד, יכולות לשמש למטרות אחרות מאשר שימור הטבע או אימון הכוחות המזוינים.

הגדרת שטח כשמורת טבע, כמו הגדרתו כשטח צבאי, באה עם שורת הגבלות חוקיות על הפעילות המותרת בשטח. השילוב בין השתיים מניב הגבלות נרחבות עוד יותר. בכך, הוא יכול לשרת את דחיקת רגלי האוכלוסייה הפלסטינית, ולפנות את השטח עבור חברת המתיישבים היהודית.

בגדה המערבית תיעדו פעילים לא פעם כיצד ההגבלות הללו לא נאכפות על המתנחלים, אלא רק על הפלסטינים. אך גם בהיעדר אכיפה בררנית, אותה הגבלה ממש יכולה להשפיע באופן שונה על אוכלוסיות שונות – אין באיזור יישובים יהודיים המתפרנסים מרעיית גמלים, לצורך העניין.

בתיק נגד סדאן טענו עו"ד בנזימן ומיכאל ספרד, המייצגים אותו, כי דחיקת רגלי הבדואים היא גם הרקע האמיתי למדיניות בגינה הוא נתבע. השופטת סירבה להכריע בעניין הזה, אבל למתבונן הישר המסקנה נראית מתבקשת.

בין הגמל והפרא

בכתב האישום, שהוגש ב-2017, סלמאן סדאן מואשם בכך שרעה גמליו בשטח השמורה בשני אירועים שונים. הקנס על רעיית גמלים עומד על כמה מאות שקלים. במהלך משא ומתן על הסדר, נציג רשות הטבע והגנים דרש קנס "עצום", לו סירב סדאן.

במרכז התביעה עומדת טענת המדינה לפיה הכנסת גמלים לשמורה ורעייתם פוגעת בערכי הטבע.

אך הרי קשה לטעון שגמלים לא שייכים למערכת האקולוגית של הנגב. גם המומחים מטעם המדינה ורשות הטבע והגנים אישרו, שגמלים רועים בנגב מזה אלפי שנים ומהווים חלק מהמערכת האקולוגית. מומחית מטעם ההגנה אף העידה כי מחקרים מראים שלא רק שהגמלים אינם פוגעים במערכת האקולוגית המדברית, אלא אף תורמים לה.

לכן טענה המדינה לנזק לשמורה בעיקר בגלל שהגמלים מפריעים לחיה ממין אחר, הפרא, ובפרט שותים מים על חשבונו מתוך שוקת מלאכותית שהקימה רשות הטבע והגנים.

השופטת סירבה בסופו של דבר להכריע גם בשאלה האקולוגית, והרשיעה את סדאן ברוב סעיפי האישום: הכנסת בעל חיים לשמורת טבע, הליכה מחוץ לשביל מסומן, ופגיעה בשמורת טבע. הפגיעה בשמורה נקבעה באופן טכני, לפי החוק היבש, ללא התייחסות לטענות האקולוגיות של הצדדים. לדברי עו"ד בנזימן, פסק-הדין נוקט טכניקה שמרנית של הצמדות לטקסט ולאו דווקא לתכלית של החקיקה ובכך הוא מבטא גישה שהולכת ומתחזקת במערכת המשפט בישראל.

אולם האבסורד של התביעה הזו זועק לשמים. אורח חיים ילידי בן אלפי שנים, שעיצב את פני הטבע באיזור, פתאום הופך למפגע. קמה מדינה שלא הייתה שם קודם, מכריזה על שמורת טבע במקום בו רועים גמלים מזה אלפי שנים – ואז אוסרת על "הכנסת" גמלים אל השמורה שהונחתה על ראשיהם.

המדינה מנסה להנדס את הטבע. סלמאן סדאן (צילום מתוך דף הפייסבוק "הכפר הנסתר")

והפרא עליו המדינה מגינה? המדינה היא זו שהכניסה אותו לנגב מלכתחילה.

הפרא הוא מין חמור בר, וכמו הגמלים הוא חי באיזור מאז ומתמיד – עד תחילת המאה העשרים, אז הוכחד תת-המין שחי בנגב.

בשנות השבעים והשמונים, מדינת ישראל ניהלה מאמץ להחזיר לארץ מינים מקראיים שנעלמו ממנה. הפרא היה אחד מהם – לא היחיד, אבל לדברי מהנדס הסביבה עומר רז, ההצלחה המזהירה ביותר. באופן חשאי הביאו לארץ שני תת-מינים של פרא מאיראן, ולאחר תקופה של גידולם בשבי, שוחררו אל הטבע.

מדובר במין כנראה קצת שונה מזה שחי בנגב בתקופת התנ"ך, אבל הוא מצליח היטב בשטח, ומתוך הפראים האיראנים הספורים צמחה אוכלוסייה המונה כבר כמה מאות. אבל ההצלחה המסחררת הזו אינה בהכרח חדשות טובות עבור המערכת האקולוגית המקומית.

השוקות המלאכותיות שהוקמו עבור הפראים והגללים שהם נוטים לערום במקומות מרכזיים משנים את פני הטבע במקום. הפראים גם מהווים מטרד בפני עצמם, ואף פוגעים בחקלאות גפנים מסורתית באיזור.

אולם לכשעצמה, השבת מין שנעלם אינה בהכרח נזק לטבע – היא יכולה להיות חלק משיקומו. האבסורד הוא שהמדינה טוענת שמין שלא נכחד, אותו היא מנסה לדחוק מתוך המערכת האקולוגית בו הוא חי מאז ומתמיד, עושה נזק לאותה מערכת בכך שהוא מתחרה על אספקת מים מלאכותית עם מין שהוכנס לשטח באופן מלאכותי במקום מין דומה שנכחד.

ניכר שמאמצי "הגנת הטבע" של מדינת ישראל הם לא בדיוק עניין של שימור וגם לא של שיקום. המדינה מנסה להנדס מחדש את הנוף המקומי בהתאם למטרותיה האסטרטגיות. מחזירים את חיות המקרא כדי לבצר את החיבור בין החברה היהודית לבין הארץ – אבל בו בזמן מנסים להיפטר מאותם בני אדם שחיים לא מאוד שונה מאברהם, יצחק ויעקב, רק כי כיום מי שרועים עדרים במדבר כבר אינם בני העם הנבחר.

ב- 18 במרץ יתקיים בביהמ"ש השלום באשקלון הדיון בטיעונים לעונש. השופטת הזהירה את המדינה שאינה נוטה להטיל יותר מהקנס הראשוני – כמה מאות שקלים. אם תרצה המדינה להתעקש על עונש חמור יותר, היא תצטרך להעלות טענות בהתאם. הציבור מוזמן להגיע ולתמוך בנאשם.