newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבכי הראשון במקרא הוא בכיה של הגר

שרה התעללה בה, אברהם הפקיר אותה, היא ילדה ילד שלא מאהבה והיא וגם הוא הושלכו למדבר ללא רחם. ואני מלווה את הגר בתחנות חייה ובוכה יחד איתה. על פרשת השבוע: לך לך

מאת:

כותבת אורחת: ליבי ראב

נסיכה אחת יש לה בפרשות טעונות אלו. נסיכה אמיתית שקצה בחייה וביקשה למות.
בתו של מלך מצרים, מפונקת ומורמת שנזרקה באחת כמתנת פיוס והפכה לשפחתה החרופה של הגבירה שרי. הוסר הנזר, הופשטה הגלימה, והייתה מהלכת אל ארץ כנען בלב שבור ובעיניים יבשות. ניטל הודה והדרה.

אני מהלכת איתה בין חולות המדבר הצחיח ושמה כפי בכפה, אל מסעה האומלל. מנסיכה לשפחה, לפילגש, לזונחת בנה, לקצה בחייה ועד לבכי הראשון במקרא.

> אקזיסטנציאליסט של האהבה: פרידה מלאונרד כהן

פרט מהציור "הגר" לז'אן-בטיסט קאמי קורו, 1835

פרט מהציור "הגר במדבר" לז'אן-בטיסט קאמי קורו, 1835

אף מילה לא מיוחסת מפי הגר לשרה או לאברהם. הגר מדברת רק עם מלאכים, מלאכי ה'. אין לה שיג ושיח עם אנשי אדנות ושררה. לבדה, רק היא ומלאכי אלוהים השומרים עליה. ועיניה מטושטשות ויבשות.

והיא נשלחת אל אדונה להיות לו פילגש. היא נושאת את בנו, והבן הזה איננו פרי אהבה, הוא קושר אותה אל המקום המשפיל והמשעבד הזה לנצח. בן האמה. אז היא מקלה קצת בעבודות הבית ומקלה ראש בגבירתה. ושרה? אין לה הרי מושג איך מתנהגת אישה בהריון, היא לא מתייחסת לשינויים הורמונאליים או רגשיים. היא מצפה משפחתה להמשיך ולתפקד כרגיל. היא טוענת כלפי אברהם, אברהם מתנער מאחריות ואז מגיע העינוי.

היא מתענה תחת גבירתה.

כמה נאים דברי הרד"ק שקבע "ולא נהגה שרה בזה למידת המוסר ולא למידת חסידות… ולכן נכתב הסיפור – להקנות מידות טובות לאדם ולהרחיק הרעות". כמוהו, גם הרמב"ן: "חטאה אמנו בעינוי זה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן". עוד מוסיף הרמב"ן משפט מחריד: "ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העינוי"!

בריחה

ופתאום אני כמעט מתאהבת בה. היא קמה ובורחת מבית גבירתה. ויש לה תקווה, היא רוצה לשוב מצרימה לבית אביה. בריחה עם משמעות, בריחה מתוכננת. המרד הראשון שלה.

וכאן מוצא אותה מלאך ה'. מוצא. שמתם לב? לא "וירא אליה", לא "ויפגע בה", אלא "וימצאה". כלומר, הוא חיפש אחריה כמחזר אחר אבידתו. מישהו שם למעלה רואה את הנדכאים, חומל על האמה המצרית, על נסיכת העבר, נכמרים רחמיו על אומללותה והוא מצווה את מלאכיו לשמרה בכל דרכיה. גם בדרכה מצרימה.

ומה עושה המלאך? מבקש ממנה לשוב אל גבירתה ולהמשיך להתענות תחת ידה. הוא לא מנחם אותה, לא מעודד, לא משקר ואומר לה שיהיה בסדר, ושיעבור לשרי, ושהיא תלמד לכבד אותה וכו' וכו'. אלא שח לה את האמת. לכי אליהם, לכי התעני תחת גבירתך. היא תוסיף לענותך, אל תשגי באשליות. אך האל ישמע אותך. וכך תקראי לבנך: ישמע אל.

ושוב, בעיניים יבשות ומעורפלות, היא נעה בלהט המדבר אל אוהל אדונה. מתנדנדת על ירכיה התפוחים ובטנה דואבת. והיא יולדת להם את ישמע-אל. אני רואה את עיניה מביטות בו לאחר הולדתו, מתאמצות לאהוב, מנסות להתקרב, אבל הוא לא שלה. הוא בנו הביולוגי של אברהם ובנה החוקי של שרה, גבירתה. היא רק רחם. היא מנוצלת ויולדת ילד לאדוניה. והוולד הזה אינו פרי אהבה, אינו מושא חלומותיה הוורודים-תכולים. הוא המפלצת הקושרת אותה לטרגדיה של חייה.

והיא עדיין שם.

ישמעאל גדל ובאופן פגמליוני לחלוטין נעשה מפלצת מצחקת. עד ששרה תובעת מאברהם לגרשו. ולא נחה דעתה עד שצוותה לגרש גם את הגר האומללה.

הגר וישמעאל במדבר בתחריט של גוסטב דורה, 1866

הגר וישמעאל במדבר בתחריט של גוסטב דורה, 1866

גירוש

בלי צידה ראויה, בלי שיירת גמלים, בלי כבשה או שתיים להניב להם חלב לדרך, מושלכים האמה ובנה מחצר האדונים בבושת פנים, בעירום ובחוסר כל. הפילגש הזאת, הנסיכה המצרית שהלכה ודעכה מול עיניהם, שקמלה והפכה לשבר כלי, נזרקת לרחוב. ואין מנחם לה, אין דורש לנפשה.

והילד? היא כבר קצת אוהבת אותו, למדה לאהוב עם הזמן אבל הכאב קשה מנשוא, מסכת החיים המיוסרת שלה לא הותירה הרבה מקום לאהבת אם. והיא רואה אותו הולך ודועך, הולך ובוער, פניו מאדימות וגופו רותח בחום המדבר, היא מלחלחת את שפתיו החרבות בשארית המים שבנאדה ועדיין עיניה יבשות.

תבכי, אני צורחת לה, תבכי כבר!!! זה הילד שלך שהולך ומת אל מול עיניך היבשות האלה!
תבכי את נשמתך! תבכי על אב ואם שסחרו בך, על אדונים שרדו בך, על נעורים שנגזלו ממך, על אהבה שלא הייתה לך! תבכי כבר!!!

עדיין לא.

הגר שלי, הפילגש שאני הכי אוהבת, קצה בחייה כלאחר יד. היא משליכה את הנער המסכן והגוסס בצד הדרך ומתרחקת ממנו כשידיה על אוזנייה כדי לא לשמוע את זעקותיו. אני רוצה להסיר את ידיה מעל אוזניה. תקשיבי לו הגר!!! הוא בוכה!!! שימי ידך על לוח ליבו עד הפעימה האחרונה, תבכי יחד איתו, תמותי יחד איתו, הוא בנך, יחידך!

אבל אני שותקת. אני מבינה שהיא לא מרגישה שהוא בנה, היא בכלל לא מרגישה אותו. הוא פרי יסורייה. הוא אות הקין שלה. הוא הקרבן שלה. הוא העקוד שלה. אז אני הולכת איתה יחד. יושבת מולה על האדמה הצחיחה, מסתכלת בעיניה הכבויות ולוחשת את התפילה השגורה על לשוני "אמר רבי בנימין הכל בחזקת סומין עד שבא הקב"ה ופוקח את עיניהם".

ואז היא בוכה. "ותשב מנגד, ותישא את קולה ותבך".

עכשיו אני בוכה איתה יחד. היא לא מתפללת, לא מקווה, לא מייחלת לנס, לא מסתובבת לחפש מקור מים. היא פשוט בוכה. והבכי הזה, הייאוש הטוטאלי, מטלטל כל מי שמעט לב בשר בו.

זהו. מכאן אפשר רק לצמוח. העיניים נשטפות. המלאך נגלה, יש גם מים באזור, מים חיים. אני מסופקת אם המקרא התייחס לבאר, או לדמעות. אבל מים חיים היו שם בשפע, והילד חי!!! ומשם צומח חיבור אמיתי, הוא נולד מחדש בזרועותיה. מת בן האדונים, קם לתחייה בנה של הגר.

מזל טוב אמא.

ומכאן ואילך מתרחש המרד השני שלה, היא קושרת את פתחה ואיש לא בא עליה עוד, והיא בוחרת כלה לבנה (כמה משמעות הורית טמונה בבחירה זו!), ודווקא כלה מצרית, ושבה לאברהם אחרי מות שרה והופכת להיות האישה הראשונה, הנאהבת, הנבחרת.

ואני מאוהבת בה. בדרך הטוטאלית שלה לבכות, בדמעה הנואשת, שמגיעה מהתחתית, בלי רצון לשנות, בלי תקווה או תפילה. בכי לשם בכי.

בכי שהוא בכייה לדורות.

ליבי ראב היא אם יחידנית לשני ילדים, תושבת בני ברק ולומדת גמרא ותורה

> הבחירה בטראמפ והמסר לנשים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf