"הגעתי למצב שאני בעבודה ומדמיין את השוטר שבעט בי בראש מגיע"

סשה ארמקוב, בן 28 מבית שמש. מהגר מבריה"מ לשעבר. מורה להיסטוריה, אנגלית ומחשבת ישראל. כיום מובטל.

"הצטרפתי למחאה ב-16 ביולי, הערב שבו עצרו את גונן בן יצחק. ראיתי את זה בלייבים ברשתות, והחלטתי לעלות לירושלים. הגעתי לכיכר, והחלטתי לעמוד שם כמה שיותר זמן באופן פסיבי. לקראת הפינוי, הורידו אותנו מהכביש למדרכות. בשלב מסוים אמרו לנו שעומדים לפנות אותנו מהמדרכות. ואז אנשים התחילו להתיישב. השוטרים באו והתחילו לדחוף אותנו בצורה די אלימה. לא נלחמתי יותר מדי. זו היתה ההפגנה הראשונה שלי.

"ואז התחיל הבלגן, התחילו המעצרים. בפעם הראשונה ראיתי מעצר באמת. הייתי מתנדב במשטרה, אני מכיר את הנהלים, עברתי מבחנים, וראיתי עד כמה אין התאמה בין הדרישות לבין המעצרים. ראיתי איך שוטרת תפסה מישהי מהראש, ופשוט משכה והעיפה אותה אחורה.

"אותה בחורה הגיעה לקובי (יעקובי, נצ"מ ומפקד תחנת מוריה; מ"ג) וביקשה ממנו שהיס"מניקית תזדהה, וקובי פשוט אמר, תעצרו את הבחורה, ולקחו אותה. ואיזה בחור, שאני לא יודע אם הכיר אותה או לא, התחיל לצרוח עליו, 'איך אתה לא מתבייש, אתה אבא לילדים', וקובי הצביע עליו ואמר שיביאו גם אותו. פשוט התחילו לקטוף אנשים.

"נשבר לי, אז צרחתי 'תרימו ידיים כולם!', וכל המפגינים הרימו ידיים. השוטרים לקחו צעד אחורה מכל האנשים שהרימו ידיים, ולא ידעו מה לעשות. ובשנייה הזאת שמעתי את קובי אומר 'תביאו לי אותו'. הם קפצו עלי, עיקמו לי את הידיים, הורידו אותי לרצפה והתחילו לגרור אותי החוצה. לא התנגדתי.

"מעצר, טביעות אצבעות, תא מעצר. הייתי עם בחור ששוטר מג"ב הוריד ממנו את הנעליים כשעצרו אותו וזרק אותן בצד של הרחוב. הבחור היה איתי בתא לילה שלם בלי נעליים. רק כשהגיעה ניידת בתשע וחצי בבוקר להוציא אותנו לבית המשפט, הביאו לו כפכפים.

"הכניסו לנו לתא בלילה בחור מאוד מוזר. הוא נגע בעצמו בצורה מאוד בוטה והטריד אותנו. ביקשנו מהסוהרים שירחיקו אותו, והם אמרו לנו שנתמודד. שמחנו כשלקחו אותנו לבית המשפט. ואז היה משפט, שחרור והרחקה מכיכר פריז.

"אחרי ארבעה ימים הגעתי לגן העצמאות, כי ראיתי בפייסבוק שמכינים משהו שנקרא 'פסטיבלפור', הקמה של מאהל העצמאות. יזמו את זה שישה חברה. לאירוע בפייסבוק נרשמו יותר מאלף איש, וזה לא תואם עם שום גוף. הגעתי לגן העצמאות עם שק שינה והכל, ופגשתי הרבה אנשים נחמדים, שלימים נהיו חלק ממאהל העצמאות.

"הבנתי שהולך להיות פוגרום משטרתי, ואז היה ליל המכת"זיות. מג"ב, יס"מ, פינוי, שלוש פגיעות ישירות בראש. בזמן שזה קורה, אני מרים ידיים. הסתתרנו מאחורי מכוניות. ראיתי שאחד הזרנוקים מתכוונן אלינו. קמתי עם הידיים מורמות ברגע שהוא התחיל לירות, והזרנוק פגע לי בראש, ועצר. הפסיק את הסילון. צרחתי בכל הכוח: 'הם לא נותנים לנו לצאת, אנחנו נכנעים, תרימו ידיים כולם!'

"בעיני זה פשעי מלחמה, לסגור על אזרחים לא חמושים ולהפגיז אותם. זה טרור. לידי היה בחור שחטף ודימם מהראש כי המכת"זית הדביקה אותו לאבנים. אי אפשר היה אפילו לפנות את הפצועים. מנסים לדבר עם השוטרים, והם לא מקשיבים. אז אמרתי – טוב, אני אדאג שיעצרו אותי, אעשה הצגה כמה שיותר גדולה. בזמן שיקפצו עלי, אנשים יוכלו לברוח. ואכן, תוך ארבע שניות הייתי באזיקים.

"משם הייתי נוסע לבית שמש, מחליף בגדים, לוקח את הציוד לבית הספר, נוסע, עובד, מלמד. תוך חודשיים הבנתי שאני צריך להתפטר, כי אני פשוט לא מחזיק מעמד, במיוחד אחרי מבצע ההדבקה הלילי, כשהדבקנו סטיקרים של 'נסגר בגללי' על כל בתי העסק שנסגרו בירושלים. חזרתי בחמש וחצי לפנות בוקר הביתה לחצי שעת שינה, ואז הלכתי ללמד יום מלא. בנובמבר התפטרתי, והמשכתי בעיקר עם המחאה".

בהפגנה בסימן יום השנה לרצח רבין, ב-31 באוקטובר 2020, יצאה צעדה מכיכר פריז לאחר הדלקת 15 אלף נרות בכיכר. ארמקוב צעד מקדימה. כרגיל, הצעדה התנהלה ללא אלימות. ברחוב חשוך, שוטר סמוי שחזר לאחר מכן ברגל לתחנת לב הבירה, בעט בראשו של ארמקוב. הוא הובהל לטיפול במיון בהדסה.

הוא מספר על אותו ערב והשלכותיו: "לפני זה הייתי כמה שיותר בפעולות. היתה את הפעולה הנפלאה של הסוס הטרויאני, שאני מאוד גאה על ההשתתפות בה. ואז, באופן משעשע, מישהו במכללה שעבדתי בה ראה תמונה שלי שם והציע לי עבודה בשיפוצים. אני תמיד שמח לקחת עבודה, אז עבדתי בשיפוצים שם כמה חודשים. ואז היתה צעדת רבין, ושם התחילה לי פוסט טראומה די קיצונית.

"כשהייתי מגיע לעבודה, הייתי רואה איך השוטר ההוא מגיע ונכנס. אני לבד בבניין חשוך בשעות הערב, צובע קירות, אבל בראש שלי המחשבה שהשוטר ייכנס לשם, כמו שהוא רוצה, כמו שהוא נכנס לבית החולים שאליו הובהלתי באותו ערב, ולקח מסמכים רפואיים שלי שעה וחצי אחרי שגרם לי להתאשפז וברח.

"לבן אדם הזה יש חופש תנועה, שאין לי. מבחינתי הוא כמו דרקון. הוא יכול פשוט לבוא ולשרוף אותי, לפתוח לי את הצורה. והוא גם עשה את זה פעם אחת. אשכרה הגעתי למצב שאני נמצא שם ומדמיין איך אני צריך לברוח ממנו, ולקפוץ מהחלון של קומה רביעית, כי עדיף לי לשרוד את הנפילה מאשר להיות סגור איתו בחדר. ככה זה היה בתודעה שלי. כמובן שזה השפיע על איכות העבודה שלי, אז פוטרתי.

בינואר, לאחר מעצר נוסף באירוע מצור שבו ארמקוב נותר שעות ארוכות בתא מעצר כשמחט עירוי נעוצה בזרועו, לאחר קבלת טיפול רפואי, הוא הפסיק להגיע להפגנות במשך חודשיים. "החלטתי שזו הנקודה שבה אני צריך לקחת הפסקה. חזרתי לקראת הבחירות במרץ, כי המאהל עמד להיסגר. המומנטום נגמר. אבל הרגשתי שהפוסט טראומה שלי עדיין טרייה מדי.

"הלו"ז שינה שלי נדפק. אני לא יכול לישון בלילות. אני פשוט מתיש את עצמי עד שאני קורס בשעות הבוקר-צהריים, ומתעורר. אין לי לו"ז, כי אין לי עבודה, אין לי כלום. איבדתי 30 ומשהו ק"ג בזמן הזה. הגעתי לתת משקל. הבנתי שאני ממש לא בטוב, אז החלטתי לחזור למאהל ולנסות לעשות השלמת פערים מבחינה מנטלית, כי חסר לי משהו בחוויה הזאת.

"אז חזרתי וגרתי במאהל עוד איזה חודש, כמעט לבד. נשארתי שם לבד בלילות. את רוב הימים העברתי לבד עם כמה מבקרים אקראיים. חזרתי כי רציתי להרגיש את הלבד הזה, להבין אם אני מסוגל להתנהל לבד בתור יישות אוטונומית, אם אהיה מסוגל לשרוד. וגם כדי לדעת עד כמה אני אהיה מסוגל להילחם במה שאני מכנה 'דיקטטורה רפואית', באיזה שלב מוטב שאוותר, כי זה יהרוג אותי אם לא.

"חזרתי הביתה במאי 2021, הסתכלתי על מצבי הפיננסי וראיתי שאני תיכף בקריסה כלכלית. לפני המחאה היו לי חסכונות של כמה עשרות אלפי שקלים, אבל השקעתי במחאה, השקעתי במאהל, השקעתי בציוד, באוכל, בכל מיני פעולות שעשינו. אז הבנתי שאני צריך למצוא עבודה.

"בדיוק היתה אז תקופה של הפוגה מהתו הירוק, אז הלכתי לספרייה הלאומית באוניברסיטה העברית – עבדתי שם כסטודנט בסריקת דיגיטל ופרשתי כשהתקבלתי לעבוד בהוראה  – וביקשתי את העבודה שלי בחזרה. הם שמחו לקבל אותי כי הם הכירו אותי ואת מוסר העבודה שלי. אבל באוגוסט חזר התו הירוק, והודיעו לי שאני מפוטר. משכו את זה בערך חודש, ומצאו דרך משפטית לצאת מזה בלי שיהיה מדובר בפיטורים על רקע אי התחסנות. מאז אני מובטל".

פרויקט מיוחד

>>>השבר של בלפור, החיים לפני ואחרי המחאה

>>>"המשטרה השאירה עלי רושם קשה. זה ממשיך ללוות אותי ביומיום"

>>>"מאז בלפור אני סובל מסיוטים, קושי להתרכז, התקפי זעם"

>>>"ריססו על הבת שלי (3) גז מדמיע ואמרו לי 'אז מה?'. זה קשה מנשוא"