newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

ההצהרה הפמיניסטית של להקת הראפ הפלסטינית

האלבום החדש של "דאם", להקת הראפ הפלסטינית המובילה, לוקח כיוון פמיניסטי מובהק. "הגוף שלי ערבי, הגוף שלי נשי, והוא שייך לי", שרה מייסא דאו, הזמרת הצעירה שהצטרפה ללהקה. "השחרור הלאומי צריך לבוא דרך חדר המיטות", אומר נפאר, ממייסדי הלהקה

מאת:

להקת "דאם", שנוסדה בשנת 1999, היא לא רק להקת הראפ הפלסטינית הראשונה, אלא היחידה ששרדה כל כך הרבה שנים ומצליחה להמציא את עצמה כל פעם מחדש. כיאה לשם שלה, "דאם", שפירושו בערבית הוא המשכיות ואפילו נצח.

הלהקה הוקמה על ידי תאמר נפאר, אחיו הצעיר סוהיל וחברם, מחמוד ג'רירי. ב-2002 הם זכו לפרסום רב עם השיר "מי הטרוריסט", שהפך אותם ללהקה הפלסטינית המוכרת ביותר. ארבע שנים מאוחר יותר הוציאו את אלבומם הראשון "הקדשה", שעסק בעיקר במאבק נגד הכיבוש. ב-2012 הוציאו את האלבום "דבקה על הירח" שכלל גם ביקורת על החברה הפלסטינית.

פעילים מאז 1999, אבל רק לאחרונה הוסיפו אשה ללהקה. להקת "דאם" בהופעה (צילום: טארק זינאתי)

פעילים מאז 1999, אבל רק לאחרונה הוסיפו אישה ללהקה. להקת "דאם" בהופעה (צילום: טארק זינאתי)

לאחרונה, חברי הלהקה חתמו עם "קוקינג ויניל" (Cooking Vinyl) – חברת תקליטים בריטית יוקרתית. מדובר בהישג לא מבוטל עליו חולמים מוזיקאים רבים, ועדות להצלחה הבינלאומית של הלהקה. כעת, "דאם" מוציאים את אלבומם השלישי (והראשון תחת הלייבל הבריטי) והוא שונה מאוד מהקודמים. בראש ובראשונה משום שללהקה הצטרפה לראשונה אישה, מייסא דאו, צעירה פלסטינית חיפאית בת 27. וחשוב יותר: האלבום כולו נושא אופי פמיניסטי. כמה פמיניסטי? עד כדי כך שבאחת ההופעות האחרונות המזמינים ביקשו מחברי הלהקה שלא לשיר שיר בעל אופי פמיניסטי במיוחד. דאו סירבה, ושרה את השיר.

מאז שהיא זוכרת את עצמה דאו רצתה לעסוק במוזיקה ולהיות על במה, אולי בגלל שאבא שלה, סלים דאו, הוא שחקן תיאטרון וקולנוע ידוע. דאו חשבה שתצליח לשלב בין משחק למוזיקה.

"כבר בתיכון אני ושלוש חברות הקמנו להקה", מספרת דאו. "לא היה לה שֵם, הופענו רק שלוש פעמים, ושרנו רק באנגלית". מאוחר יותר היא התחילה לכתוב מוזיקה, ללמוד פיתוח קול ונגינה בגיטרה. אחרי סיום הלימודים בתיכון, היא התחילה לשיר בערבית עם ולאא סבית. "החלטתי ללכת על זה עד הסוף וללמוד מוזיקה", אומרת דאו. היא למדה בבית ספר למוזיקה בתל אביב, המשיכה לכתוב מוזיקה ולשיר עם להקת "תות ארד" והופיעה כאורחת עם להקת "דאם".

"שבע שנים לא הוצאנו אלבום חדש", מסביר נפאר איך החליטו לצרף את דאו ללהקה. "כל אחד מחברי הלהקה פנה למשהו אחר ולא הצלחנו להתאחד. לפני שלוש שנים אמרנו: די כבר, אנחנו חייבים לחזור. כשאני עובד על משהו חדש, אני חייב לעשות משהו חדש בחיים: בגד חדש, ספר חדש, סופר שלא הכרתי. מייסא הייתה המשהו החדש שלנו".

דאו, כאמור, כבר שרה קודם לכן עם "דאם". נפאר וחבריו הציעו לה להיות חברת להקה ושותפה לכתיבה. "שלושתנו כבר באמצע שנות השלושים שלנו ואפילו יותר", אומר נפאר, "מייסא צעירה, שייכת לדור העשרים. היא הביאה ללהקה רוח חדשה, רוח רעננה, מלאה חינניות, רגישות ואנרגיה".

היה לדאו יתרון נוסף בעיניו של נפאר. "היא היחידה בינינו שלמדה מוזיקה. אנחנו כותבים באופן אינטואיטיבי, ספונטני", מוסיף נפאר. "היא המקצועית בינינו. יותר מדויקת. היא הפכה להיות היועצת המוזיקלית שלנו. היא גם הוסיפה את הגיטרה על הבמה".

דאו רואה ב"דאם" בית ספר אישי. "באתי מבית בלי אחים, אנחנו ארבע בנות", מספרת דאו, "נתן לי המון ביטחון להופיע עם שלושה גברים מדהימים, תומכים ומפרגנים. התחברתי לאמת הפנימית שלי. גדלתי בבית שבו שני ההורים תמכו בי להיות מי שאני, אבל איכשהו היו לי מעצורים. גם פחדתי להגיד בקול רם שאני פלסטינית. היום אני מאוד גאה במי ובמה שאני. אני כבר לא חוששת מה אחרים יחשבו עלי".

התעקשה לשיר שיר פמיניסטי מול קהל שמרני. מייסא דאו, חברת להקת "דאם", בהופעה (צילום: ואאל אבו ג'בל)

התעקשה לשיר שיר פמיניסטי מול קהל שמרני. מייסא דאו, חברת להקת "דאם", בהופעה (צילום: ואאל אבו ג'בל)

שמו של האלבום החדש שדאו היא כבר שותפה לו הוא "בין חאנה למאנה". השם מתייחס לסיפור על גבר שהיה נשוי לשתי נשים, צעירה בשם חאנה ומבוגרת בשם מאנה. מאנה היתה תולשת את השיער הלבן מזקנו כי רצתה שייראה צעיר, חאנה תלשה שיער שחור מזקנו כי רצתה שיהיה מבוגר. בסופו של דבר הוא נשאר בלי זקן. בעיניו של נפאר, השם הזה מייצג את הדילמה של הלהקה שנקרעת בין השירים העממיים של המיינסטרים לבין המוזיקה האלטרנטיבית. "אנחנו מלאים בסתירות", אומר נפאר, "אני יכול לצאת להפגנה נגד הריסת בתים או רצח נשים, ובערב לשבת בבר ולשתות בירה ולדבר על כדורגל".

"בין מאנה לחאנה" כולל 13 שירים, ומי שהיה אמון על ההפקה הוא איתמר ציגלר ("בלקן ביט בוקס", "החצר האחורית"). הסינגל הראשון מתוך האלבום, "מתי תתחתן", כבר הפך ללהיט. השיר יוצא נגד הלחץ החברתי על צעירים וצעירות להתחתן לפני שהם מוכנים לכך. "בלי לחץ, בלי דיכוי, בלי כעס, תכבדו את ההחלטה שלי, תכבדו את אהובתי", אומרות מלות השיר, שתוך שבועות ספורים זכה ליותר ממיליון צפיות ביוטיוב ומנוגן בכל חתונה פלסטינית. דאו מספרת שבעקבות השיר הפכה ליותר מפורסמת. "לפני הקליפ הייתי הולכת לבקר את המשפחה של אמא שלי בעוספיא ואף אחד לא זיהה אותי. היום צעירות פונות אלי ורוצות להצטלם איתי. גם הדודות המבוגרות ראו את הקליפ".

"לקח לי זמן להתאהב בגופי, גופי הערבי הנשי… תרחיק את הידיים שלך ממני, הציצי האלה שייכים לי… הירכיים האלה שייכות לי"

בכל האלבומים שלהם "דאם" שילבו בין הפוליטי לחברתי. באלבום החדש, הדגש כאמור הוא על הצד החברתי ובעיקר הפמיניסטי. "עמים עקומים מוכרים סרגלים/  בחוץ סואן וגופך כספוג מבודד/ המהפכות מתחילות במיטה וממשיכות לרחובות/ שחררי את שלשלותיהם וכבלי אותי", שר נפאר, בהתרסה כנגד הפוריטניות המחשבתית הערבית. באלבום גם יש דיאלוג עם הדת. "בחברה שלנו הטאבו הוא דת וסקס", אומר נפאר, "שאלנו את עצמנו למה אנחנו לא יכולים לדבר על זה חופשי, והחלטנו שאנחנו כן מסוגלים להגיד בדיוק מה שאנחנו חושבים".

אחד השירים באלבום, מספרת דאו, עוסק בדור הפרוזאק. שיר אחר, "יא וילי מנו" ("אוי ואבוי לי") מתייחס לדת, לפחד מגיהינום ולפחד מהעונש. "יש באלבום החדש תעוזה", אומרת דאו. כשדאו אומרת 'תעוזה' היא מתכוונת בעיקר לשיר אחד באלבום, ספוקן וורד אותו היא מבצעת לבדה. שמו של השיר הוא גַ'סַדִכִהוּם (جسدكهم), חיבור של המלה "גופךְ", והמלה "גופם", שהדרך הכי טובה לתרגם אותו לעברית הוא "גופֵךְ-גופָם".

"הגוף שֶלָךְ שייך להם", שרה דאו. "הגוף שלי נשי, הגוף שלי ערבי, הגוף שלי ערבי נשי", היא ממשיכה, "כמה שמות גוף יש לגוף שלי, יש אני ויש אתה, יש הם ויש אנחנו, הם נגדנו, ואתה נגדי, כולם נגדי, ואני נגד כולם. אפילו במאבק יש לי אחריות כפולה מהאחריות שלך, אם אתה נאבק אתה פוגע בציונות שלהם, ואם אני איאבק, אני אפגע בגבריות שלהם… לקח לי זמן להתאהב בגופי, גופי הערבי הנשי… תרחיק את הידיים שלך ממני, הציצי האלה שייכים לי… הירכיים האלה שייכות לי, תשמור את ההערות והביקורת שלך לעצמך, השערות בבית השחי ועל הידיים שלי שייכות לי… הכמה קילו שומן שייכים לי, הצלוליטיס שייך לי, סימני ההיריון על העור שייכים לי ורק לי". ובפראפרזה על מידות הגוף המצופות מאשה, היא מסיימת את השיר: "42 מיליון פעם סחרו בגופי, 200 מיליון פעמים בגדתם בי, 120 מיליון פעמים אנסו את גופי, 136 מיליון לידות בשנה, החיים שנוצרו רק דרך גופי". המספרים האלה, מספר נפאר, מייצגים את הפגיעות בנשים בעולם.

"ג'סדכהום", הגוף שלך-שלהם. השיר שעורר התנגדות

כשהלהקה הופיעה בשבוע שעבר בצפון, ביקשו המארחים שהם לא ישירו את "ג'סדכהום", משום שיש בו "מלים בוטות" מדי כמו "ציצים" והקהל הוא שמרני. חברי הלהקה כמעט נכנעו לבקשת המארחים, אבל דאו התעקשה. "עבורי היה זה חיים או מוות", היא מספרת. "השיר הזה הוא חלק ממני, הוא על הגוף שלי, שמנסים לקחת עליו בעלות. הרגשתי כאילו לוקחים לי את הקול. אמרתי להם שאם אני לא שרה אותו, אני לא עולה על הבמה, וכך היה. בסוף שרתי אותו".

"בחיים לא ראיתי את מייסא כך לוחמת, עצבנית, נחושה בדעתה ומלאת כאב", מתאר נפאר את הסיטואציה. "בהתחלה לא הבנתי למה היא מתעקשת. ניסיתי לשכנע אותה שיש עוד ארבעה שירים פמיניסטיים שנשיר, אבל מייסא הייתה נחושה בדעתה לשיר את השיר הספציפי. נכנעתי לרצון שלה. התוצאה הייתה מדהימה. קהל הנשים שישב שם שתק, הן הקשיבו בכאב. השיר התקבל חזק. שלחתי לה הודעה ואמרתי לה כמה אני מעריך את המלחמה שלה".

נפאר מודה שלמרות שבכל האלבומים שלו היו שירים פמיניסטיים, הוא עצמו לא נקי לגמרי משוביניזם והוא נלחם בו יום יום מחדש. לכן, כשצילמו את העטיפה, דאו הייתה באמצע. "פמיניזם זה לא רק סיסמאות שאנחנו חוזרים עליהן כמו 'המהפכה היא אישה'. פמיניזם זה מעשים", אומר נפאר.

"אני חושבת שהיום יש יותר צעירות בקהל שלנו", מוסיפה דאו. "עצם היותי אישה ששרה על נשים נותן יותר אמינות ולגיטימציה".

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"רציתי לטפל בחוויות בלתי פתורות שנשאתי בכאב כל חיי". נעמי אברהם, מחברת הספר "חקירה במסדרונות בית הספר" (צילום: אלון אלוניס)

"לחזור לזירת הפשע": התלמידה הבעייתית שהפכה יועצת חינוכית

כשהיתה תלמידה, התייחסו לנעמי אברהם כ"ילדה רעה". כמבוגרת, ניסתה לתקן את החוויה והיתה למורה וליועצת. בספר שכתבה היא מנסה לשלב בין תובנות שצברה לחוויותיה האישיות. למרות ההצלחות, המסקנה עגומה: מערכת החינוך לא יודעת לגלות אנושיות

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf