הבריחה מהכלא מפוגגת את אשליית הניצחון הישראלי

הזמן – בכל המובנים היחסיים והמוחלטים שלו, הפיזיים וההיסטוריים, במופעים השונים שלו בעבר עד ההווה והעתיד – הוא היחידה שעל פיה אנחנו מודדים את המרחב בין האירועים, ואין דרך לסגת ממנו, גם אם מסע בזמן יהפוך אפשרי.

אבל בסכסוך הפלסטיני-הישראלי לזמן יש מובן שונה. הוא מעגלי – סיומו של שלב בסכסוך הוא תחילתו של מהלך חדש. הזמן מסיים את הסיבוב שלו, ומתחיל מאותה התחלה שממנה יצא הסכסוך. האירועים חוזרים על עצמם, השלבים חוזרים על עצמם, המלחמות, הקורבנות, האכזבות, האשליות של תחושות הניצחון, המאמצים לסיים את הסכסוך, היוזמות המדיניות, הוועידות והקנוניות.

הנכבה של 1948 היתה סיומו של שלב, שהתיימר ברגע הראשון לסיים את הסכסוך. אבל הגיעה מלחמת 1967 והביאה אתה טרגדיה חדשה, שמשתווה כמעט למה שקרה ב-1948. כך בכל הדברים. מהפכה אחת כושלת, ומשמשת הקדמה למהפכה הבאה; כוחות פוליטיים נמקים, ומולידים כוחות חדשים; יוזמה מדינית לפתרון מפנה את מקומה ליוזמה אחרת.

מנהיג פלסטיני נופל חלל ואת מקומו תופס מנהיג אחר; דור אחד נסוג מול פני האירועים ואת מקומו תופס דור אחר. לשום דבר אין סוף, אין חדש בשום דבר, מאורעות חוזרים על עצמם בדרך זו או אחרת.

רבים היו הרגעים שבהם חשבו הישראלים שזוהי סופה של ההתנגדות הפלסטינית, שהפלסטינים נדחקו לפינה ויניפו דגל לבן. אבל לפתע, וללא כל התראה, הפלסטינים חוזרים לסכסוך בלהט מחודש, ברצון מחודש, באמצעים מחודשים.

מהיכן נובעים הרצון הזה והמקוריות הזו איש אינו יודע. איש אינו יודע כיצד הופכים תבוסה ליכולת פעולה מחודשת. איש אינו יודע מה מתחבא בתרמיל של הימים הבאים.

הפלסטינים הובסו אלף פעמים, ומכל תבוסה הם משכללים את תבונתם הקיבוצית ומוצאים אמצעי מאבק שונים, שההגיון הביטחוני או המדיני לא הביאו קודם לכן בחשבון. המצור על הפלסטינים מתהדק עד שאנשים חושבים שהפעם זהו הסוף, אבל ממקום כלשהו וברגע כלשהו, שאיש לא ציפה לו, משתכללת התבונה הפלסטינית ליצירתיות שונה והם שבים ומערבבים את הקלפים מחדש.

זמן מעגלי שאין לו סוף. הישראלים החמושים עד לשיניהם אינם מצליחים לשבור את חוליות המעגל כדי להגיע אל קו הסיום כמנצחים. יותר מפעם אחת הם חשבו שהגיע הרגע של הכרעת הסכסוך, אבל עד מהרה קמים הפלסטינים, המותשים מפצעיהם, ומתחילים את המאבק מחדש.

השלב האחרון שאנחנו חיים אותו לחוד וביחד נדמה שונה באופיו. שלב שישראל משתמשת בו באמצעים שונים באופיים: לא רק באמצעות כלי נשק, אלא גם באמצעות הון מדיני וייצור ותכנון של הנהגה, באמצעות ניצול הסתירות והכישלונות במזרח התיכון, באמצעות ניצול הפיגור הערבי, ניצול מנהיגות מדומה ותנועות פוליטיות מדומות. בקיצור, ישראל ייצרה ממרכיבי הסכסוך תערובת ייחודית במטרה להגיע לתוצאות אחרות, שיהפכו את השלב הזה לשונה מקודמיו.

אולם עד לרגע זה, לא נראה שהתוצאות אכן שונות. העם הפלסטיני, אף שהוא חווה לעתים תקופות של כישלון, מפתח ביצירתיות אמצעים שונים, שמאפשרים לו להשאיר את שלהבת המאבק בוערת.

לא רק עזה חשובה. דווקא לתפקיד שנוטל במאבק הציבור הפלסטיני בפנים (הכוונה בתוך גבולות ישראל, המתרגם), יש משמעויות יחידות במינן. המאבק הזה לא לבדו. לידו עומדים גם התפקיד של הגולה הפלסטינית מחוץ לפלסטין, והתפקיד של ההתארגנויות העממיות באמריקה ובאירופה ובשאר העולם.

גם התפתחות השיח של המאבק נגד ישראל כמשטר גזעני הוא התפתחות ייחודית. גם לחוסר ההצלחה של ישראל לייצר הנהגה פלסטינית כהנהגה שיש לה משקל משל עצמה – יש חשיבות במרכיבי הכישלון הזה.

הסיבוב הנוכחי של זמן הסכסוך הפלסטיני-ישראלי נמצא בסופו. הישראלים לא הובסו אבל גם לא ניצחו, הפלסטינים לא ניצחו אבל גם לא הובסו. סופו של הסיבוב הזה מייצר התחלה של סיבוב חדש. המנהרה – שנמתחה מאפלת הכלא אל אור החירות ונחפרה בציפורניים, בכוח הרצון וגדולת הרוח – לא רק העניקה חירות לששה לוחמים פלסטינים, אלא נתנה דחיפה נוספת למאבק הלאומי הפלסטיני בזמן המעגלי הזה.

ייתכן שזו תהיה ראשיתה של חולייה חדשה של הסכסוך, עם אלימות הדומה למה שראינו בשלבים קודמים. ייתכן שכמה מהלוחמים האלה ייפלו חלל. אבל ברור שהאשליה שאפשר לארגן את הסכסוך על פי האג'נדה הישראלית לא הצליחה ולא תצליח.

תמיד יש לפלסטינים יכולות להכשיל את האשליות הישראליות. תמיד תהיה להם יצירתיות, תמיד יהיה להם משהו יוצא דופן שיפוגג את אשליית הניצחון הישראלי.

הזמן המעגלי ממשיך עם כל הייסורים, החדשנות והחזרתיות שלו, וימשיך לזמן ארוך, אבל לא לנצח. יש דרכים לשבור את הזמן הזה. או שהכיבוש ישתכנע שרק פתרון צודק באופן יחסי, מציאותי באופן יחסי, הגון באופן יחסי ומהיר באופן יחסי הוא המוצא היחיד מהסכסוך הזה, והוא זה המסוגל לשבור את המעגליות הזו; או שהפלסטינים ימשיכו במאבק היצירתי שלהם בזמן המעגלי הזה, וימתינו לטעות אסטרטגית ישראלית או לשינוי בינלאומי דרמטי שיזעזע את מאזן הכוחות. הטעות הזו היא אפשרית, משום שבמדע ובניסיון האנושי אין ערבות מוחלטת לכך שלא ייפלו טעויות. גם השינוי הדרמטי הוא אפשרי.

מאה שנה ויותר של סכסוך מעגלי הוא הזמן שחלף. ייתכן שלא נזדקק למאה שנים נוספות. ואפילו אם כן, אצל הפלסטינים אצור די כוח לסכסוך הזה, שכן כפי שנאמר: הזמן הוא הנשק הכי חזק בסכסוך. בנשק הזה אוחזים כולם, אבל לא כולם יודעים להשתמש בו לטובה.

עאוני אלמשני הוא פרשן ופעיל פוליטי פלסטיני. המאמר התפרסם במקור באתר סוכנות מען. תרגום מערבית: מירון רפופורט