הבעיה של השמאל בישראל היא לא הגלות. היא הבדידות

אני מניח שלא הייתי היחיד שקרא בכאב וכעס את הכתבה שהתפרסמה ביום שישי האחרון במוסף "הארץ" על "הגולים החדשים", פעילי השמאל נגד הכיבוש שבחרו להגר מישראל.

ראיתי כאלו שתהו על כוונת "הארץ" מאחורי פרסום הכתבה. היו כאלה שניתחו את הפריבילגיה שיש למרואיינים ואין לישראלים ולפעילי שמאל יהודים אחרים, או לפלסטינים כמובן. הכתבה גם איפשרה לפעילי שמאל ציוני, אלו שלא מפספסים הזדמנות להתרפס בפני הימין ומנהיגיו, ללעוג לקלות דעתם של אלו שהאמינו והפסיקו להאמין. היו גם גם תגובות של פעילי "שמאל מעמדי", שרואים בכתבה הוכחה לכישלון שיח "זכויות אדם" שאינו מעמדי ולכן מוביל בסוף לוויתור. ברוך השם לא ראיתי עדיין תגובות מימין, אבל אני בטוח שגם הן עוד יגיעו בצהלות מנצחים.

על אף שלא השתכנעתי שאכן מדובר בתופעה, שמדובר בפעילי שמאל מרכזים ולא בסך הכל ברילוקיישן של כמה אקדמאים, התגובות לכתבה הזו הדגישו לי את אחד הכישלונות הצורבים בהתנהלות השמאל הרדיקלי בארץ. כישלון שנוכח גם היום בשיחות ובדיונים פנימיים בין פעילי שמאל, שיש לי את הכבוד להיות חבר של כמה מהם.

כשמדברים על הקושי הזה, מייד מתלווה לכך סוג של התנצלות, כאילו לאנשי השמאל, הפריבילגים, אסור להתלונן ולהתמרמר שעה שמול עינינו מתחוללים פשעים ונעשות עוולות נוראיות לבני אדם שגרים איתנו ולידנו. אך כפי שהכתבה הזו מראה, יש לקושי הזה השלכה ישירה על הפעילות שכן נעשית בשמאל הרדיקלי, ולכן ההבנה של הקושי יכולה לתרום לאיכות הפעילות הזו וליעילות שלה.

כשהייתי בחור ישיבה, בגיל ארבע עשרה ניסיתי לצמצם את שעות השינה כדי להספיק וללמוד עוד כמה דפי גמרא בשעות הלילה. המשגיח, הממונה על המוסר והחינוך בישיבה, נזף בי לעיני התלמידים כולם. כשאתה הולך לישון בלילה, אמר לי, אתה לא דואג לעצמך, אתה דואג לאיכות הלימוד של היום כולו. אתה צריך ללכת לישון בשביל הגמרא, ולא למרות הגמרא.

זו אמנם שפה תעשייתית, שפה של שיעבוד, שמכפיפה את הקיום האנושי כולו לפעילות ולתוצר של הפעילות, אך לפעמים אפשר להשתמש בה כדי לאפשר לנו לדון בשמאל עצמו, מבלי לגרוע במרכזיות הסבל שסובלים מי שבשמם מדברים בשמאל.

יש כמה דרכים לתאר את הכישלון הזה. יהיו שיאמרו שזהו החוסר בקהילה, יהיו שיאמרו שזהו אופי הפעילות הספורדי והתלוי תמיד בארגונים. יש בוודאי תיאורים אחרים. אני רוצה להתייחס לתוצאה: עוד ועוד פעילי שמאל רדיקלי חשים שהם לבד. לבד באמונתם, לבד במאבקם, לבד בהתמודדות עם גלי ההדף מימין וממרכז, ולבד בייאושם.

תרמו לתחושת הלבד החריפה הזו הפיצול של מפלגות השמאל בישראל ואופני הפעילות (וההעסקה) של ארגוני זכויות האדם. תרם לה מן הסתם קידוש האינדוונדואל המערבי, המעלה על נס את הפעולה וההבנה העצמאית מול הפעילות המפלגתית והקהילתית. תרמה לה ההפרדה בכוח בין יהודים וערבים בישראל והבידול בין מאבקים מעמדיים, מגדריים, לאומיים, זהותיים ועדתיים, שמקשים על אלף הפרחים האדומים להתכנס לתמונה אחת.

אבל ההסברים הללו לא מקלים על התוצאה. אני אמנם רק נער עם עט ופנקס, אך כבר שנים שאני שומע זאת שוב ושוב. יותר מהחוסר במשאבים, מהפחד מפני אלימות הממסד, מהחשש מחוסר התוחלת של פעילות השמאל הרדיקלי, מתחושת הזרות בתוך החברה הישראלית – עולה הלבד כגורם מכריע. הלבד נעשה בדידות, והבדידות הופכת לייאוש.

אני בטוח שאם ננצח את הלבד הזה, שאם הפרש הבודד מול "כל הימין" יידע שמאחוריו מחנה שלם, אוהב, וסולידרי, ננצח גם את הייאוש, או לפחות נדחה אותו בכמה שנים נוספות.