newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבעיה של השמאל בישראל היא לא הגלות. היא הבדידות

אני לא משוכנע שהכתבה ב"הארץ" על פעילי השמאל שעברו לחו"ל משקפת תופעה. מה שנכון הוא שפעילי שמאל רבים מרגישים שהם פועלים לבד, בלי מחנה, ובדידות יוצרת ייאוש

מאת:

אני מניח שלא הייתי היחיד שקרא בכאב וכעס את הכתבה שהתפרסמה ביום שישי האחרון במוסף "הארץ" על "הגולים החדשים", פעילי השמאל נגד הכיבוש שבחרו להגר מישראל.

מפגין במחאת שמאל על המתקפה על עזה ב-2014 (צילום: אורן זיו)

מפגין במחאת שמאל על המתקפה על עזה ב-2014 (צילום: אורן זיו)

ראיתי כאלו שתהו על כוונת "הארץ" מאחורי פרסום הכתבה. היו כאלה שניתחו את הפריבילגיה שיש למרואיינים ואין לישראלים ולפעילי שמאל יהודים אחרים, או לפלסטינים כמובן. הכתבה גם איפשרה לפעילי שמאל ציוני, אלו שלא מפספסים הזדמנות להתרפס בפני הימין ומנהיגיו, ללעוג לקלות דעתם של אלו שהאמינו והפסיקו להאמין. היו גם גם תגובות של פעילי "שמאל מעמדי", שרואים בכתבה הוכחה לכישלון שיח "זכויות אדם" שאינו מעמדי ולכן מוביל בסוף לוויתור. ברוך השם לא ראיתי עדיין תגובות מימין, אבל אני בטוח שגם הן עוד יגיעו בצהלות מנצחים.

על אף שלא השתכנעתי שאכן מדובר בתופעה, שמדובר בפעילי שמאל מרכזים ולא בסך הכל ברילוקיישן של כמה אקדמאים, התגובות לכתבה הזו הדגישו לי את אחד הכישלונות הצורבים בהתנהלות השמאל הרדיקלי בארץ. כישלון שנוכח גם היום בשיחות ובדיונים פנימיים בין פעילי שמאל, שיש לי את הכבוד להיות חבר של כמה מהם.

כשמדברים על הקושי הזה, מייד מתלווה לכך סוג של התנצלות, כאילו לאנשי השמאל, הפריבילגים, אסור להתלונן ולהתמרמר שעה שמול עינינו מתחוללים פשעים ונעשות עוולות נוראיות לבני אדם שגרים איתנו ולידנו. אך כפי שהכתבה הזו מראה, יש לקושי הזה השלכה ישירה על הפעילות שכן נעשית בשמאל הרדיקלי, ולכן ההבנה של הקושי יכולה לתרום לאיכות הפעילות הזו וליעילות שלה.

כשהייתי בחור ישיבה, בגיל ארבע עשרה ניסיתי לצמצם את שעות השינה כדי להספיק וללמוד עוד כמה דפי גמרא בשעות הלילה. המשגיח, הממונה על המוסר והחינוך בישיבה, נזף בי לעיני התלמידים כולם. כשאתה הולך לישון בלילה, אמר לי, אתה לא דואג לעצמך, אתה דואג לאיכות הלימוד של היום כולו. אתה צריך ללכת לישון בשביל הגמרא, ולא למרות הגמרא.

זו אמנם שפה תעשייתית, שפה של שיעבוד, שמכפיפה את הקיום האנושי כולו לפעילות ולתוצר של הפעילות, אך לפעמים אפשר להשתמש בה כדי לאפשר לנו לדון בשמאל עצמו, מבלי לגרוע במרכזיות הסבל שסובלים מי שבשמם מדברים בשמאל.

יש כמה דרכים לתאר את הכישלון הזה. יהיו שיאמרו שזהו החוסר בקהילה, יהיו שיאמרו שזהו אופי הפעילות הספורדי והתלוי תמיד בארגונים. יש בוודאי תיאורים אחרים. אני רוצה להתייחס לתוצאה: עוד ועוד פעילי שמאל רדיקלי חשים שהם לבד. לבד באמונתם, לבד במאבקם, לבד בהתמודדות עם גלי ההדף מימין וממרכז, ולבד בייאושם.

תרמו לתחושת הלבד החריפה הזו הפיצול של מפלגות השמאל בישראל ואופני הפעילות (וההעסקה) של ארגוני זכויות האדם. תרם לה מן הסתם קידוש האינדוונדואל המערבי, המעלה על נס את הפעולה וההבנה העצמאית מול הפעילות המפלגתית והקהילתית. תרמה לה ההפרדה בכוח בין יהודים וערבים בישראל והבידול בין מאבקים מעמדיים, מגדריים, לאומיים, זהותיים ועדתיים, שמקשים על אלף הפרחים האדומים להתכנס לתמונה אחת.

אבל ההסברים הללו לא מקלים על התוצאה. אני אמנם רק נער עם עט ופנקס, אך כבר שנים שאני שומע זאת שוב ושוב. יותר מהחוסר במשאבים, מהפחד מפני אלימות הממסד, מהחשש מחוסר התוחלת של פעילות השמאל הרדיקלי, מתחושת הזרות בתוך החברה הישראלית – עולה הלבד כגורם מכריע. הלבד נעשה בדידות, והבדידות הופכת לייאוש.

אני בטוח שאם ננצח את הלבד הזה, שאם הפרש הבודד מול "כל הימין" יידע שמאחוריו מחנה שלם, אוהב, וסולידרי, ננצח גם את הייאוש, או לפחות נדחה אותו בכמה שנים נוספות.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

מבט על ורשה מהמרפסת של הטירה המלכותית, ציור של ברנרדו בלוטו מ-1773 (באדיבות המוזיאון הלאומי של ורשה)

המהפכה החינוכית שהקדימה את זמנה

כבר ב-1774 הבינו בחבר העמים של פולין וליטא ש"אין לכפות משמעת באמצעות פחד, אלא באמצעות מנהיגות והבנה", שהכיתות צריכות להיות מעוצבות "כך שהילד לא יראה את בית הספר כבית סוהר", ושרק הממסד האזרחי יכול להניב חינוך אוניברסלי שוויוני וחופשי

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf