newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הבעיה היא לא בכיבוש של האדמות אלא בכיבוש של האנשים

שמאלנים שטוענים ששטחי הגדה המערבית הם שטח כבוש, צריכים לשאול את עצמם מה ההבדל בין השטחים הכבושים של 1967 לבין השטחים שנכבשו ב-1948

מאת:

כותב אורח: אורי אדלמן

אם יש משהו שהימין האידאולוגי ה-ארץ-ישראל-השלמה לא מצליח להבין בביקורת של השמאל (והשמאל לא שם על כך את הדגש הרצוי, ואולי לא חשב על כך לעומק מעולם), זה שהבעיה במה שאנו מכנים כיבוש היא לא כיבוש האדמה כמו כיבוש האנשים.

כמעט בכל ויכוח בין ימני לשמאלני חוזר באיזשהו שלב הדיאלוג הבא:
שמאלני: כיבוש השטחים בלה בלה בלה
ימני: איך אנחנו יכולים לכבוש שטחים שהם שלנו מלכתחילה? זו ארצנו ההיסטורית, ועם לא יכול להיות כובש בארצו. וגם מעולם לא הייתה מדינה פלסטינית.

מה יכול לענות שמאלני לטיעון שכזה? הרי מה ההבדל העקרוני בין כיבוש שטחי 1948 לבין כיבוש שטחי 1967? מבחינת הפלסטינים זוהי אותה אדמה, והשאיפה הלאומית של רוב הפלסטינים, גם בקרב תומכי שלום, היא פלסטין מהים לנהר (אני אומר זאת כאדם שקיים שיחות הידברות עם סטודנטים פלסטינים לפני כשנתיים במסגרת "פורום המשפחות השכולות", וכדובר ערבית שעוקב אחרי התקשורת הפלסטינית). השמאלנים הטוענים ששטחי הגדה המערבית הם *שטח* כבוש, צריכים לשאול את עצמם בכנות יתרה, מה ההבדל בין שטחי הגדה לשטחים שנכבשו ב-48'? מה הופך את שטחי 48' ללגיטימיים ואת שטחי 67' למוקצים מחמת מיאוס?

> לעמוד לצד המיעוט הנרדף: כן לאיחוד חד"ש והמפלגות הערביות

מעבר קלנדיה ברמדאן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

מעבר קלנדיה ברמדאן (אורן זיו / אקטיבסטילס)

שטחי ארץ ישראל נמצאים בחזקת מדינת ישראל מכוח התודעה הלאומית הקולקטיבית של העם היהודי היושב בציון (וגם בקרב חלקים נרחבים מחוץ לציון), מכוח ההיסטוריה (ישנן הוכחות היסטוריות וארכיאולוגיות לאוטונומיה יהודית ברחבי ארץ ישראל מלפני אלפי שנים), מכוח הזרוע (פרצה מלחמה ומדינת ישראל ניצחה), מכוח הדמוגרפיה (חוק השבות ושלילת זכות השיבה), ויש שיאמרו גם מכוח הדת.

אך הבעיה האמיתית בכיבוש היא לא כיבוש השטח, האדמה. לאדמה לא אמורה להיות משמעות מבחינת השמאלני. אדמתה של כל מדינה מודרנית נכבשה בתקופה זו או אחרת בהיסטוריה. הבעיה טמונה בכיבוש האנשים.

התנחלויות נגד אנשים

סקירה היסטורית קצרצרה כדי להסביר את הכוונה: לאחר מלחמת העצמאות/הנכבה, הערבים שנשארו בשטחי 48' נתפשו כסוכנים של האויב ו"זכו" לממשל צבאי, אך יחד עם זאת, הם קיבלו אזרחות. בשנת 1966 בוטל הממשל הצבאי, ולפחות מבחינה רשמית, הם נהיו אזרחים שווי זכויות במדינה. האפליה ממנה סובלים ערביי ישראל תחת השלטון האזרחי הייתה והיא עודנה בעייתית, אבל היא לא שונה בהרבה מהיחס של מדינות מערביות אחרות למיעוטים בשטחן, כולל למיעוטים ילידיים – האינדיאנים בארה"ב, שבטיים צועניים בבלקן, וכולי.

במלחמת ששת הימים כבש צה"ל חמישה שטחים אסטרטגיים: סיני, עזה (שהייתה נתונה עד אז לשליטה מצרית), רמת הגולן, מזרח ירושלים והגדה המערבית. חשוב לשים לב מה קרה בכל אחד מהמקומות האלה מאז 67' כדי להבין מהו אותו כיבוש.

סיני לא סופחה מעולם מסיבות שונות, פוליטיות ותיאולוגיות, והוחזרה למצרים תוך פינוי ההתנחלויות המעטות בה. את עזה המצרים לא רצו לקבל בחזרה עם סיני, והיא נותרה תחת כיבוש צבאי ישראלי, יחד עם התנחלויות עד ההתנתקות ב-2005. מאז 2005 אין כיבוש במובן שאני מתכוון אליו, אך יש מצור הן מצד ישראל והן מצד מצרים.

הסורים המעטים שנותרו ברמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים זכו גם כן לממשל צבאי, עד סיפוח הגולן ב-1981, שהיה הסיפוח היחיד אחרי 48' שהתבצע "כמו שצריך", עד כמה שאפשר לומר זאת על סיפוח: החלת זכויות מלאות לכל מי שנותר שם. לדרוזים בגולן התאפשר לקבל אזרחות ישראלית, אך רובם המוחלט סרב עקב נאמנות למשטר הסורי ולכן הם קיבלו מעמד של תושבות.

במזרח ירושלים המצב קצת יותר סבוך. אנשי מזרח העיר הם תושבי ירושלים (שכן חל שם סיפוח), יש להם תעודת זהות כחולה, אך הם לא אזרחי המדינה, ולכן אין להם זכויות מלאות, כמו למשל זכות הצבעה לכנסת. גם התשתיות שם מתחת לכל ביקורת. משום כך ערביי מזרח ירושלים וערבים פלסטינים בכלל טוענים שירושלים היא כבושה: מעבר לעניין הדתי המובהק שניתן להתווכח עליו, מעבר לעניין האדמה, ישנו העניין האנושי: תושבי מזרח ירושלים נרמסים יומם וליל.

ובגדה המערבית, שם מה קרה? הגדה מעולם לא הוחזרה למדינה ממנה היא נכבשה (ירדן), כפי שנעשה עם סיני. מעולם לא הוחל סיפוח מלא והחלת זכויות מלאות על האנשים החיים בגדה, כפי שנעשה ברמת הגולן. אפילו החלת זכויות חלקיות, כפי שנעשה במזרח ירושלים, גם זה לא נעשה. מה כן נעשה? ממשלות ישראל נשארו על הגדר. לא לכאן ולא לשם. מצד אחד, ממשלות ישראל (בעיקר ממשלות שמאל, יש לציין) עודדו התיישבות של אזרחים יהודים-ישראלים בשטחים, ומצד שני לא העזו לספח את הגדה המערבית באופן מוחלט.

הסיטואציה הדו-קוטבית הזו נמשכת כבר 47 שנים, נכון ל-2014, ובסיטואציה הזו טמונה הבעיה: הבעיה טמונה בכיבוש האנשים. ישנו מצב שבו מעבר לקו הירוק יש שתי אוכלוסיות: אוכלוסיה אחת יהודית שזוכה לזכויות מלאות מטעם מדינת ישראל, ואוכלוסיה אחת ערבית שזוכה להתעמרות בלתי פוסקת, לשלטון צבאי ולא אזרחי, ולהיעדר זכויות כמעט מוחלט, שלא לדבר על היעדר תשתיות ותקציבים. וזה האלמנט הנורא ביותר בכיבוש: היעדר ההחלטיות, היעדר הידיעה. אין כאן כיבוש ברוטלי הדומה לכיבוש הנאצי באירופה, כיבוש שמכריז על עצמו ככיבוש. יש כאן שטח אפור של התנהלות אזרחית שגרתית כביכול, שבו, מבחינת רוב הישראלים, האשמה על הפרת השקט תמיד תלויה באוכלוסיה הנכבשת, אוכלוסיה שכביכול חיה חיים רגילים ונטולי בעיות.

זו, לדעתי, המנטרה שפעילי ופעילות שמאל צריכים להזכיר לעצמם כשהם נאבקים את מאבקם של הפלסטינים: אנו נאבקים נגד כיבוש האנשים, יותר משאנו נאבקים נגד כיבוש האדמה. כיבוש אדמה במובנו הצר, הווי אומר, גזל והפקעה של קרקעות פרטיות והרחבת התנחלויות על חשבון פלסטינים, נובע מכיבוש האנשים.

אורי אדלמן הוא בוגר האוניברסיטה העברית, גר בירושלים ומשתתף בפרויקטים של הידברות עם פלסטינים

> משפטנים הם לא רק ברגים במערכת הכיבוש, הם השמן שמתחזק אותה

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

קישוטי רמדאן בבית החולים האירופי בח'אן יונס, בדרום רצועת עזה, במרץ 2024 (צילום: רווידה כמאל עמאר)

בבית החולים האירופי בעזה משתדלים ליצור אווירת רמדאן

משפחות ואנשי צוות קישטו את בית החולים, שבו מצאו מקלט אלפי עקורים מרחבי עזה, בניסיון נואש להרגיש קצת חגיגיות גם בתנאים האיומים שבהם הם חיים

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf