הבעיה היא בגישה: ארגוני זכויות האדם ויחסם למזרחים

"גישה" הוא ארגון זכויות אדם שעושה עבודת קודש במאבק על חופש התנועה של פלסטינים תושבי רצועת עזה הנצורה. כחלק מהמאמץ של הארגון להגיע גם לתודעת הקהל הישראלי, פנו גישה ליוצר איתמר רוז, שהפיק עבורם סרטון הסברה העוסק בקריטריונים שקבעה ישראל למתן אישורים למעבר פלסטינים דרך מחסום ארז מרצועת עזה לגדה המערבית.

צפו בסרטון לרגע:

הדבר הראשון שתפס את עיני בסרטון הזה הוא שבתפקיד הקלגסים, בחר רוז ללהק בעיקר גברים ונשים עם סממנים מזרחיים בולטים, כגון צבע עור שחום, ומבטא המדגיש חי"ת ועי"ן גרוניות. כאילו כדי להדגיש אפילו יותר את הבחירה במזרחים, לקראת סוף הסרטון, אחד הקלגסים המתנדבים פונה לשחקנית אביבה צדיק, המגלמת את הסבתא הפלסטינית, ומוסר לה בערבית-עיראקית קולחת את המסר ש"נכדתה" ביקשה בעברית להעביר לה: "הִיֵ בתחִבֵכּ כתִיר".

בנוסף, למרות שהסרטון נקרא "עזה, תל אביב, עזה", הלוקיישן המרכזי שבו בחר רוז הוא חוף הים בבת-ים, וגם בלוקיישן השני, בגן מאיר בתל אביב, ניכר שהוא התאמץ למצוא כמה שיותר מתנדבים מזרחים.

הסיפור המסופר בסאבטקסט של הסרטון הזה הוא, בקצרה, הסיפור שהשמאל האשכנזי מספר לעצמו כבר זמן רב על עוולות הכיבוש: "פעם, לפני שישים ושבע, לפני הכיבוש המשחית, היה כאן יפה ונחמד, ואז החלו הצרות, ההתנחלויות והמחסומים." הבעיה, אליבא דאיתמר רוז ותפיסת העולם שהוא משרת בסרטון זה, היא הימין הישראלי, ויותר מכך, המזרחים שתומכים בימין ומאפשרים לו להמשיך לשלוט.

דברים רבים נעדרים מהנרטיב הזה, למשל הנכבה, הטיהור האתני של הפלסטינים משטח מדינת ישראל העתידית במהלך מלחמת 1948, שיצרה את רצועת עזה כמחנה פליטים אחד גדול, או השחיתות הציונית-הגזענית שקדמה ל"השחתה" שיצר הכיבוש, או התפקיד ההיסטורי שיועד למזרחים עם הגיעם לארץ כמתיישבי הספר, כקטגוריית ביניים פיזית ורעיונית בין הפרא הערבי לקולוניאליסט היהודי האירופאי. אבל יותר מכל, חסרה בנרטיב הזה המידה הבסיסית ביותר של לקיחת אחריות.

המזרחים, שמעולם לא ניתנה להם ההזדמנות להיות חלק משמעותי מהאליטה שמנהלת את ענייני המדינה ומכריעה בהחלטות בג"ץ וממשלה, הפכו בנרטיב של השמאל האשכנזי להיות הפנים של הכיבוש. לא הקיבוצניקים שכבשו את הארץ והעבודה, לא יפי הבלורית והתואר שכבשו את אל-קודס והשטחים, לא השרונים והבגינים והגולדות והדיינים שעיצבו ויצרו את מפלצת האפרטהייד שנקראת "הכיבוש" ויזמו את הקולוניות הגזלניות המכונות "התנחלויות", "מצפים" ו"חוות בודדים". לא הטייסים החלוצים עם המכות הקלות בכנפיהם ודם הילדים על ידיהם, ואפילו לא הכהניסטים עם הפאות המסתלסלות והמבטא האמריקאי. לא. המזרחי, עבד הבית, הוא שאשם בעיניהם בכיבוש של הפלסטיני, עבד השדה.

דוגמא נוספת, ישנה יותר, לנרטיב הזה, ניתן למצוא בסרטון שהופק עבור ארגון "בצלם" במלאת עשרים שנים להיווסדו. תחת השם "כל בצלם אשכנזיפטים חיוורים", מקריא מנשה נוי טוקבק שקושר את השנאה לארגון בצלם להיותם אשכנזים.

ההתמקדות בשנאה שחש הכותב לשמאלנים ולאשכנזים כאחד, מאפשרת לצופה השמאלני האשכנזי לחוש בצדקת הנרטיב שלפיו הוא, בעל האמצעים והסטטוס, דווקא הקרבן בכל הסיפור הזה, קרבן של איזה טפיל מזרחי שהשתלט על הארץ ויצר בה עוולות נוראות שאליהן הוא חייב להתנגד.

קשה גם להתעלם מהנימה המבודחת שבה מתייחסים שני הסרטונים לאובייקט המזרחי-ימני המדומיין שלהם. זה אינו דיבור שמאלי בגובה העיניים, כזה שמנסה להביא את ההמון לתמוך בעמדותיו, זהו דיבור של אליטה אירופאית הבזה לאוכלוסייה אחת של קרבנות שלה, על מה שהיא עושה לאוכלוסייה אחרת של קרבנות שלה, בפקודת האליטה ובניצוחה.

ויותר מכל, טקסטים מהסוג הזה משמשים רק למירוק מצפונם של אשכנזים מהאשם בכיבוש ודיכוי העם הפלסטיני ובטפילת האשמה על המזרחים, וזו בדיוק הדרך ההפוכה מזו שראוי שיקחו ארגוני שמאל וזכויות אדם בישראל ובכלל.