האם סנדרס יכול לגנוב את ליבם של השחורים בדרום קרוליינה

כותבת אורחת: נועה יחוט

הקמפיין של ברני סנדרס זכה לתנופה חשובה ביום רביעי האחרון, בדמות הודעת התמיכה המהדהדת שפרסם הבמאי ספייק לי במועמד הדמוקרטי במטרה לקרוץ לקהל הבוחרים השחור של דרום קרוליינה. מצביעים שחורים מהווים רוב בקרב הדמוקרטים שיצביעו בפריימריז במדינה היום (שבת), וסנדרס ידוע כמי שמתקשה להצליח בקרב קבוצה זו.

פרסום הבעת התמיכה של ספייק לי, סלב אהוד עם בסיס תמיכה פוליטי רציני, תוזמן ללא ספק במטרה לצמצם פערים נוכח ההובלה של הילרי קלינטון. לפי אחד מהסקרים האחרונים, 65 אחוז מהבוחרים השחורים בדרום קרוליינה תומכים בה, לעומת 28 אחוז המתכוונים להצביע לסנדרס.

אפילו עם תמיכתו של לי יהיה קשה לסנדרס להדביק את הפער הזה. עד כה, תמיכתם של מספר אינטלקטואלים וגיבורי תרבות שחורים בסנטור היהודי לא יצרו הבדל של ממש. הקושי נובע חלקית מכך שהצהרות התמיכה האלה הורכבו טלאי על טלאי, והגיעו מצד קולות חיצוניים למוקדי הכוח של הקהילה: החל מאינטלקטואלים כמו קורנל ווסט וטה-נהיסי קואטס, וכלה באנשים מתחום הבידור כמו הראפר קילר מייק והארי בלפונטה. קלינטון, לעומת זאת, השיגה לעצמה את תמיכתם של מספר קולות ממסדיים בקהילה, כמו תא הסנטורים השחורים, הציר הרפובליקני ג'ון לואיס וראש עיריית אטלנטה, קאסים ריד.

אבל הבעיה של סנדרס היא לא רק מעמדו החוץ-ממסדי. ביום שני התפרסה כתבה בניו יורק טיימס תחת הכותרת "בכנסייה שחורה בדרום קרוליינה, ברני סנדרס נאבק כדי לקבל 'אמן'". ואכן, מרגיש קצת מוזר לנסות לדמיין את הסנאטור בן ה-74 מוורמונט מצליח להתחבר במקום כזה. למרות הרקורד של סנדרס עם התנועה לזכויות האדם בשנות ה-60, הוא והסגנון הסוציאליסטי הספציפי שלו נשארו זרים ובלתי מוכרים לאמריקאים רבים.

ברני סנדרס והראפר קילר מייק בשיחה במספרה באטלנטה, על גברים שחורים ועל סוציאליזם (מתוך העמוד "ברני בעברית"):

מאוחר יותר באותו לילה הציג קילר מייק את סנדרס בעצרת בחירות בעיר

למרות הכל, סומכים על הילרי

רבות כבר דובר על קשיחותה של הילרי, אך שנים של עבודה שלה עם קהלים שונים במדינה הפכו אותה למעין "זיקית תרבותית" (או פשוט: פוליטיקאית יעילה). את העשורים שברני בילה במדינה הלבנה שלו, וורמונט, היא העבירה בבניית קואליציות ובפיתוח מערכות יחסים – תחילה לצד בעלה, שתואר פעם כ"הנשיא השחור הראשון", ואחר כך כסנאטורית בזכות עצמה. הילרי איננה זרה לכנסייה השחורה, המוסד החשוב ביותר בחייהם של אפרו-אמריקאים רבים. רבים סומכים עליה ומרגישים שהיא מבינה את הבעיות שלהם.

לזכותו ייאמר שסנדרס התקדם מאוד מאז הימים שבהם האשימו אותו באטימות כלפי הדאגות של שחורים באמריקה. לאחר שספג ביקורת בקיץ שעבר מצד פעילים בתנועת "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter) והוצג כמי שמתעלם מדאגותיהם, הוא שכר פעיל מרכזי ביניהם כיועץ לענייני תקשורת ופרסם מסמך יסודי המדבר על צדק גזעי. הוא הגביר את התייחסויותיו לצורך להילחם באלימות משטרתית ולתקן את המערכת הפלילית הקלוקלת, ומשך כך את תמיכתם המתוקשרת של אנשים כמו אריקה גרנר, שאביה נחנק למוות על-ידי שוטר בניו יורק ב-2014. גם אחד מהקולות הבולטים כיום באמריקה ביחס לגזע, טה-נהיסי קואטס, הצהיר שיצביע לסנדרס מספר שבועות אחרי שפרסם ביקורת על עמדתו של סנדרס נגד מתן פיצויים על העבדות.

ועדיין, התמיכה בהילרי בקרב קהילות שחורות לא דועכת. לפעמים קשה להבין מדוע. בתחילת החודש פרסמה מישל אלכסנדר, פעילת זכויות אדם ואקדמאית בולטת, מאמר תחת הכותרת "למה לא מגיע להילרי קלינטון לקבל את הקול השחור". אלכסנדר מגנה את הרקורד הנשיאותי של ביל קלינטון, ואת התמיכה שקיבל מאשתו. תחת ממשל קלינטון, היא טוענת, הגיעה אוכלוסיית בתי הכלא לשיא חסר תקדים, כשהשחורים זכו לשיעור חריג בקרבה.

הסטטיסטיקות מדהימות: כשביל קלינטון סיים את כהונתו, היא טוענת, שחורים היוו בין 80 ל-90 אחוזים מכלל האסירים שנשפטו על עבירות סמים בשבע מדינות בארה"ב, למרות ששחורים אינם משתמשים או מוכרים סמים יותר מלבנים.

בקצרה, אמריקה השחורה ספגה מכה אנושה בתקופת ביל קלינטון. מבחינה זו, המחשבה על כהונה קלינטונית נוספת נראית כנסיגה קשה לקהילה, במיוחד בתקופה של קונצנזוס סביב הצורך לתקן את מערכת הענישה הפלילית במדינה (ביל והילרי קלינטון הביעו שניהם חרטה על חוק הדין הפלילי של 1994, שתרם תרומה מכרעת לכך שהכליאה ההמונית הפכה לקטסטרופה לאומית, ששחורים משלמים את המחיר הכבד ביותר עליה).

> הנאום שהוא סוד ההצלחה של ברני סנדרס

להתאחד מאחורי השמאל הישן

מה שברור הוא שאף אחד מהמועמדים לא מצליח לאחד מאחוריו את כל הקולות הפרוגרסיביים המגוונים עם חזון אחד מבטיח. מאבק המעמדות שעליו מדבר סנדרס כבר שנים לא מותאם להכיל את בעיית האי-צדק הגזעני. קלינטון, לעומת זאת, היא סמל הממסדיות, ועוד עם היסטוריה בעייתית.

אמנם האפשרות לבחור באישה הראשונה לנשיאות ארה"ב מדרבנת רבות ורבים, ובצדק, אבל אפילו אפשרות מרגשת כזו מוכתמת בשמרנות הטבועה בהילרי. זו באה לידי ביטוי בין היתר בתמיכה שקיבלה מפמיניסטיות מהגל השני כמו גלוריה סטיינם ומדלן אולברייט, שהטיחו עלבונות מרושעים נגד נשים צעירות שתומכות בסנדרס.

סנדרס, מצדו, מצא ללא ספק את דרכו אל ליבם של בני דור המילניום הלבנים. שיעורי התמיכה בו בקרב בני 18-29 הגיעו ל-80 אחוז בפריימריז של איווה וניו המפשייר. זהו נתון מדהים, בהתחשב בכך שרק לפני עשורים בודדים המיתוג הסוציאליסטי היה עילה מספקת לרדיפה ממשלתית. אך גם אם הצעירים האלה שולטים בפינות רבות של השיח התרבותי המיינסטרימי באמריקה, הם אינם קבוצה דמוגרפית שניתן לבסס רק עליה קמפיין פוליטי.

כך או כך, אחרי שמונה שנים של שלטון אובמה, הליברלים באמריקה ייאלצו להתאחד מאחורי אחד משני צדדים של השמאל הישן. הדבר הטוב ביותר שניתן לקוות לו הוא שתהיה הכרה אמיתית בשני המחנות שנקודות המוצא והצרכים של המחנה השתנו, והגיע הזמן להתקדם.

אפשר כמובן להצטער על הרגרסיה הזאת במחנה הדמוקרטי. אלא אם, כמובן, מביאים בחשבון את האלטרנטיבות שהצד השני מציע: מגלומן מטורף עם פנטזיות רצח, קנאי דתי שכנראה זכה לשנאתם של כל מי שאי פעם הכירו אותו, ותככן קיצוני שעוד עלול לשכנע את הבוחרים שהוא מייצג את "הממסד". מול האיומים האלה, התחרות בין הילרי לברני – אחת הנשים המוערכות באמריקה מול הסבא הסוציאליסט היהודי – נראית כמו קרן אור בחשכה.

נועה יחוט עובדת באיגוד האמריקאי לזכויות אזרחיות בניו יורק ועורכת באתר 972+. תרגום מאנגלית: ערן קמחי.

> מלקולם אקס והרצח של החבר הכי טוב שלי