האם כהנא הרבה יותר מיינסטרים משהיינו רוצים לחשוב?

ב-25 בפברואר 1994, ברוך גולדשטיין, מהגר אמריקאי לישראל, פתח באש במערת המכפלה. הוא רצח 29 מתפללים פלסטינים ופצע 125 נוספים, לפני שנהרג בעצמו בידי השורדים.

גולדשטיין, יליד ברוקלין ובוגר ישיבה יוניברסיטי, היה חסיד אדוק של הרב האורתודוקסי האמריקאי וחבר הכנסת לשעבר מאיר כהנא, שנרצח כמה שנים קודם לכן. הוא היה גם חבר בשתי תנועות הימין הקיצוני שכהנא הקים: בליגה להגנה יהודית (JDL) שבסיסה בניו יורק, ולאחר שגולדשטיין עבר לגדה המערבית, נעשה חבר בכך – מפלגה שהוצאה מחוץ לחוק ב-1994 בעקבות פיגוע הטרור שביצע.

טבח גולדשטיין עורר דיון כואב בקרב המנהיגים והאינטלקטואלים היהודים האורתודוקסים בארה"ב, שיח שעסק באורתודוקסיה האמריקאית, בציונות הדתית ובקיצוניות אלימה. היו מי שטענו שיש "משהו רקוב בליבה" של האורתודוקסיה המודרנית האמריקאית, שאיפשר לאלימות הזאת להתפתח באין מפריע; אחרים מתחו ביקורת על כך שגילתה "יותר מדי סובלנות לקיצוניות של כהנא".

"לא משנה כמה מעטים הם חסידיו של כהנא, אם האמונות שלהם מתפשטות. וזה מה שאכן קורה!" כתב הרב הלל גולדברג במגזין של מועצת הרבנים האורתודוקסים של אמריקה, "Tradition". במקום לפטור את גולדשטיין כמטורף ולייחס את מעשיו לתת-תרבות ישראלית שצומחת בשוליים, המבקרים הצביעו על הנוכחות, ואפילו על השורשים, של הרדיקליות שלו במרחבים שלהם עצמם.

ואכן, לפי ביוגרפיה חדשה שכתב שאול מגיד, כהנא ייצג את הבטן הרכה לא רק של האורתודוקסיה האמריקאית, אלא של יהדות ארה"ב כולה. בספר "מאיר כהנא: החיים הציבוריים והמחשבה הפוליטית של רדיקל יהודי אמריקאי", מגיד – פרופסור ועמית בכיר בחוג ללימודי יהודית בדרטמות קולג' – מזמין את כל המוסדות היהודיים האמריקאיים המינסטרימיים להתמודד עם תפקידם ביצירתו של כהנא ובהנצחת הרעיונות שלו עד היום.

מנחם בטלר, חוקר אמריקאי שעוסק בחוק היהודי, טען שהרב כהנא הוא סוג של מבחן רורשך עבור יהדות ארה"ב: הצורה שבה יהודים זוכרים את כהנא ואת מורשתו חושפת יותר איך הם תופסים את עצמם ואת הקהילה שלהם, מאשר משהו לגבי חייו של כהנא עצמו.

מוסדות יהודיים מהזרם המרכזי גינו את האלימות הגזענית של כהנא, וניסו להמעיט בערכה של כל מורשת משותפת שיש לו, לחסידיו ולרעיונות שלו, עמם, מתוך תפיסה של היהודים האמריקאים את עצמם כקהילה פרוגרסיבית במיוחד, שמחויבת לערכים ליברליים. בעשורים האחרונים, היהודים האמריקאים הליברלים הצליחו להגביל את הביקורת על האלימות הריאקציונרית היהודית – אם בכלל עסקו בה – לצבא הישראלי, או לקומץ מתנחלים קיצונים, במיוחד גולדשטיין.

הדיון הזה שומר על קו הפרדה עבה וברור בין "אנחנו" (יהודים מתונים, הגיוניים ושוחרי שלום) ל"הם" (יהודים קיצוניים, פונדמנטליסטים ואלימים). אבל מגיד מציג את כהנא כהוגה יהודי-אמריקאי טיפוסי וקאנוני ומנטרל כל ניסיון לנתק אותו מהחיים הרגילים של יהדות ארה"ב. בכך, מגיד משקף רוח עכשווית של התמודדות עם הזרמים התת קרקעיים האלימים והשוביניסטיים בחברה האמריקאית, שקיבלה בהילות מחודשת בעידן טראמפ.

על הרקע הזה, מגיד מנתח באופן שיטתי את כתביו הרבים של כהנא, ומצטרף לחוקרים אחרים שהפריכו את הרעיון שמתישהו התקיים קונצנזוס ליברלי יהודי בארה"ב. הביוגרפיה של כהנא דוחקת את מי שפוטרים את כהנא כקיצוניות שולית להתמודד עם העובדה שרבים מהרעיונות שלו מאומצים כיום ללא מחלוקת על ידי ארגונים יהודיים-אמריקאיים, וכמובן שעל ידי ממשלת ישראל.

אלה כוללים, בין השאר, את הגינוי של התבוללות ונישואים מעורבים; את התמיכה בהתנחלויות יהודיות בשטחים הכבושים; את האובססיה שלו עם ה"אנטישמיות השחורה" ואנטישמיות משמאל; ואת קידום הלאומנות והמיליטריזם.

מגיד מכיר בכך שכהנא היה הוגה בינוני וקונבנציונלי, שהיה מיומן יותר כנואם וכמנהיג צעירים מאשר כתיאורטיקן מקורי. למרות זאת, הוא מתייחס לפילוסופיה של כהנא ברצינות, בדיוק בגלל האימוץ הנרחב שלה.

נטוע ברדיקליזם האמריקאי

כשהוא משרטט את ההקשר של עלייתו של כהנא, מגיד צולל לנושאים המרכזיים בכתביו – ליברליזם, גזענות, קומוניזם, ציונות ותפיסות אפוקליפטיות – ומגלה שהאידיאולוגיה שלו נטועה ברדיקליות האמריקאית של שנות ה-60, ובמלחמות התרבות היהודיות של אותו עשור.

מגיד מדגיש את ההקבלה בין כהנא לאנשי שמאל בשנות ה-60, ומציין כי היציבות היחסית של העידן שאחרי המלחמה יצרה בקרב יהדות ארה"ב גם ריאקציה שמרנית וגם מחאה שמאלית – כשהגבולות בין השתיים מטושטשים לעתים. הקריאה של כהנא לגאווה יהודית מיליטנטית, לשחרור ולהפלת הממסד היהודי, היו לפעמים, לטענת מגיד, כמעט זהות ללשון קריאות שהשמיעו קבוצות שמאל חדש יהודי, כמו יהודים למען צדק אורבני, פרויקט השחרור היהודי והברית הציונית הרדיקלית.

כהנא, כמו הוגים וארגונים יהודיים רבים, שאל במודע את השפה והטקטיקות מהפנתרים השחורים ומתנועות חופש אנטי-קולוניאליסטיות בשנות ה-60, ושמח כאשר מתנגדיו כינו את ה-JDL "הפנתרים היהודים". מגיד כותב שבאסתטיקה המיליטריסטית, הרטוריקה האנטי-קולוניאליסטית והאלימות המהפכנית, "היה ניתן להציב את כהנא ליד מלקולם X וסטוקלי קרמייקל (קוואמי טוריי), ואת הליגה להגנה יהודית לצד הפנתרים השחורים והלורדים הצעירים".

בהמשך לזה, ספרו של מגיד מנתח לעומק את הדמיון בין כהנא למחשבה הלאומנית השחורה ולמחשבה של השמאל החדש היהודי, וממעיט בערכן של ההקבלות בין ה-JDL ליוזמות של תחייה אתנית לבנה, כמו הליגה האיטלקית-אמריקאית למען זכויות האזרח של המאפיונר ג'וזף קולומבו, שעמה כהנא שיתף פעולה לעתים מזומנות.

גם בני זמנו של כהנא מהשמאל הבחינו בדמיון. מגיד מצטט את הפעיל האנטי מלחמתי הרדיקלי אבי הופמן, שאמר על כהנא: "אני מסכים עם השיטות שלו אבל לא עם מטרותיו". פעיל נוסף מהשמאל היהודי החדש כתב ש"כמעט כל ההתקפות JDL על הממסד היהודי בארה"ב תקפות".

אנשי שמאל לא קומוניסטים שמרו על עמדה עמומה בנוגע ל-JDL, והכירו בכך שהארגון פונה ל"יהודים עם בעיות אמיתיות". אבל הם הבינו שהמטרות שכהנא שואף אליהן – חוקי טוהר גזע, טיהור אתני, דיכוי אלים של השמאל ופרישה אגרסיבית של כוחות מזוינים אמריקאים וישראלים – עמדו בניגוד מוחלט למטרות של השמאל הישראלי והאמריקאי. מגיד מודה במטרות השונות האלה, אבל טוען שהניתוחים שמדגישים את ההבדלים האלה "צמודים מדי ל'פוליטיקה'".

ההשוואה בין האנטי-ליברליות והסגנון של כהנא לאלה של השמאל הקיצוני, מהדהדת את התפיסות של ליברלים מימי המלחמה הקרה, שגינו את הקיצוניות גם מימין וגם משמאל. ההתמקדות בהקבלה בין השמאל לימין, ובמרחק ההדדי שלהם מהמרכז המשוער – מסגרת שמכונה "תיאוריית פרסת הסוס" – שימשה כדי לטעון, למשל, כי קיימת חפיפה בין הטוטליטריות הנאצית לזו הסובייטית, או בין הרטוריקה האנטי ממסדית של הסנאטור ברני סנדרס לבין זו של טראמפ.

הצגת כהנא כדומה לשמאל הרדיקלי שופכת אור על זעם והגועל מהליברליזם, שמשותפים לימין ולשמאל. אבל ההשוואות האלה עלולות ליצור את הרושם שהמחאות המשבשות והלאומנות המזוינת היו התרומה הייחודית של השמאל לשנות ה-60, בזמן שהטקטיקות האלה הופעלו למעשה בהצלחה ובצורה יצירתית על ידי אנטי קומוניסטים ושמרנים מהימין, בארה"ב ומחוצה לה. רטוריקה פופוליסטית מבוססת זכויות, דחיית הליברליזם ואנטי-אליטות, אינן טקטיקות שמאליות או מהפכניות במהותן, אלא טקטיקות נייטרליות שניתן להפעיל לצורך השגת מטרות פוליטיות שונות.

"האמריקאי הממוצע" היהודי

מחקרים ודיווחים קודמים הציעו גישה חלופית להבין את כהנא ואת ה-JDL. גם גישה זאת ממקמת אותם במסגרת הזמן של סוף שנות ה-60, אך קושרת ביניהם לבין תגובת הנגד הלבנה לתנועת השחרור השחורה, שהניעה אקטיביזם נגד השתלבות ברחבי המדינה, והניבה פוליטיקה של טינה בקרב מי שכונו "האמריקאים הממוצעים".

כקטגוריה מומצאת, "האמריקאי הממוצע" היה כינוי שהוצמד לאזרחים לבנים יראי שמיים, שעובדים קשה וחשים שהשינויים מרחיקי הלכת שהיכו גלים ברחבי ארה"ב בסוף העשור – ובהם חוקי זכויות האזרח וזכות ההצבעה, ההמהפכה מינית, המיליטנטיות השמאלית, שקיעת הערכים המסורתיים והתסיסה אורבנית – הותירו אותם מאחור. הטינה הגוברת שחשו לנוכח השחיקה במעמדם והלחץ הכלכלי שנבע מעליית המסים וההאטה בצמיחה הכלכלית, הוביל את ה"אמריקאי הממוצע" להתנגד להגדלת ההוצאות על רווחה ולהציג אותה כ"נדבה" לבני מיעוטים, וכן להתנגד לאפליה מתקנת ולהציג אותה כ"אפליה הפוכה".

כהנא הצליח מאוד בפנייה ל"אמריקאי הממוצע" היהודי בזמנו. בין בוחריו היו יהודים קשישים ואורתודוקסים, שורדי שואה ויהודים ממעמד הפועלים שלא הרוויחו די כדי להפוך לבורגנים ולעבור ל"פרברים המוזהבים בגרייט נק וסקרסדייל" – האפיון של כהנא לאזורים מבוססים יחסית של ניו יורק – ולכן נשארו בשכונות שכונו ביופמיזם "שכונות משתנות" בברוקלין ובקווינס, בזמן שהאוכלוסייה השחורה והפורטוריקנית בהן גדלה.

לתפיסתו של כהנא, האויבים של ה"אמריקאי הממוצע" – אינטלקטואלים, אליטות ליברליות מהחופים המערבי והמזרחי של ארה"ב, ומיליטנטים שחורים – הפכו בהתאמה ל"ממסד היהודי האמריקאי הליברלי": אנשי שמאל יהודים פריבילגים ומלאי שנאה עצמית, ואנטישמים שחורים. כל אלה מהווים איום קיומי על היהודים בעולם. האויבים האלה היו האמתלה של כהנא, ביחד עם כמה חברים, ליצירת ה-JDL כמשמר אזרחי ב-1968. חברי ה-JDL התחמשו במהירות באלות בייסבול ובשרשראות, ויצאו לשוטט באותן שכונות "משתנות" בברוקלין וקווינס.

עם הארגון שלו מאחוריו, כהנא טען שהוא קול אותנטי שיוצא להגנת היהודים כולם, מעמד ששימש אותו כדי להדוף את הביקורת שמתחו מנהיגים יהודים על הטקטיקות של JDL. דוגמה טיפוסית היא חילופי דברים מ-1970, בדיווח ב"ניו יורק טיימס" על ה-JDL, בין כהנא והרב מוריס אייזנדרת, שהיה אז נשיא איחוד הקהילות הרפורמיות בארה"ב.

אחרי ששמע שאייזנדרת התייחס לסיורים של הקבוצה כ"חוליות בריונים", כהנא הגיב שהתקפות כאלה מראות עד כמה הממסד העשיר שנשלט על ידי הרפורמים התנתק ממציאות החיים של היהודים האמריקאים. "איך יהודי עשיר או לא יהודי יכולים למתוח ביקורת על ארגון של יהודים ממעמד נמוך או מעמד הביניים שחיים את חיי היומיום שלהם בפחד?", אמר כהנא. "היהודי הממסדי נחרד מאתנו, אבל התמיכה בנו מגיעה מהשטח".

מגיד מסביר כי השאיפות של כהנא היו גדולות יותר משמירה על החוק והסדר בשכונות. תוכנית ההפחדות והאלימות ברחובות של ה-JDL הבטיחה לא רק שליטה לבנה בשכונות, אלא גם עיצוב מחדש של הזהות היהודית האמריקאית. ניידות כלפי מעלה, פירוור ועשורים של שוויון ליברלי הפכו, לתפיסתו של כהנא, את היהודים האמריקאים לפראיירים מסורסים ואכולי שנאה עצמית ול-WASH (עברים אנגלו-סקסים לבנים, מונח שמתייחס למונח המוכר יותר – WASP, פרוטסטנטים אנגלו-סקסים לבנים). וכמו הוגים ציוניים רבים לפניו, כהנא הציע לחסידיו דרך להמרצת הגבריות: זהות יהודית חדשה של און, מסוגלות ונקמה.

כהנא האציל על הזהות הזאת גם השלכות בינלאומיות, כשהוא שואב מהניסיון שלו כתעמולן למען מלחמת וויטנאם, כמנהיג של פעולות אלימות בשם יהודי בריה"מ, ובבוא העת, כמקדם של גירוש ודיכוי הפלסטינים. על ידי האחדת המקומי והבינלאומי, כהנא הפך מיד את ברוקלין לבעלת משמעות היסטורית עולמית, בזמן שהוא מחדיר לחיים העירוניים בארה"ב ולעימותים ברחובות דחיפות פוליטית גלובלית ומשמעות משיחית.

מהמלחמה הקרה לכנסת

בשנות ה-50 וה-60, לפני שהקים את ה-JDL, כהנא שלח את ידו כלוחם במלחמה הקרה וכפרובוקטור. בעזרת חבר ילדות, ג'וזף צ'ורבה, שבעתיד יהיה מעורב במדיניות החוץ האמריקאית מטעם המפלגה הרפובליקנית, כהנא יצר קשרים בקהילת הביון בוושינגטון ושימש סוכן חשאי עבור ה-FBI באגודת ג'ון ברץ', ארגון ימין קיצוני.

כהנא ניסה לגייס תמיכה למלחמת וייטנאם באמצעות הקמת תנועה כושלת במימון ה-CIA, שנקראה "תנועת הארבעה ביולי" ופנתה לסטודנטים, ובהפצת הבשורה האנטי-קומוניסטית לקהילה האורתודוקסית באמצעות טורים קבועים ב"ג'ואיש פרס", שבועון ניו יורקי עם תפוצה גדולה, שבהם הכריז בין השאר כי "קומוניזם הוא לנפש היהודית מה שהנאציזם היה לגוף".

לשם כך, טען כהנא שרק ניצחון אמריקאי בדרום מזרח אסיה ימתן את ההתרחבות הגלובלית של הקומוניזם, יעניק לישראל ביטחון ויגן על יהודים מסכנות האנטישמיות הסובייטית. וכפי שמראה מגיד, העמדה האנטי-קומוניסטית הזאת הניעה את כהנא להפוך את ה-JDL לזרוע המיליטנטית והאלימה של תנועת המונים למען יהדות בריה"מ בשנות ה-60 וה-70.

כהנא היגר לישראל ב-1971, בניסיון לברוח מהצרות המשפטיות בארה"ב סביב העיסוק של JDL בטרור. אחרי כמה ניסיונות כושלים, הוא הצליח לזכות במושב בכנסת עם תנועת כך שלו ב-1984, בזכות תגובת נגד ימנית להסכם השלום עם מצרים ויוזמות שלום נוספות שיישם ראש הממשלה מטעם הליכוד, מנחם בגין. כך נפסלה מהתמודדות לכנסת ב-1988, בגלל הסתה לגזענות, והוצאה סופית מחוץ לחוק ב-1994.

אף שכהנא החזיק בתפיסות גזעניות ואלימות גם בארה"ב, מגיד כותב שבישראל, תפיסת העולם שלו הפכה יותר ויותר אפוקליפטית ופאשיסטית, והוא פיתח הצדקות תיאולוגיות לאלימות נגד פלסטינים, לעליונות יהודית ולהתרחבות טריטוריאלית.

האידיאולוגיה הזאת משכה אליה קואליציה לא יציבה של מהגרים אמריקאים וסובייטים, וגם יהודים מזרחים, שעבורם הרב פיתח מסר פופוליסטי של שייכות ובעלות במדינה שנהגה להפלות אותם ולדחוק אותם לשוליים – במובנים מסוימים בדומה לפנייה שלו ליהודים "הנשכחים" של ברוקלין.

מתוך ייאוש מהכיוון שאליו פונה המדינה, כהנא פיתח תפיסה שמגיד מכנה "פוסט ציונות מיליטנטית ואפוקליפטית", שבמסגרתה "אי אלימות היא חילול הקודש" ורק אכזריות, כיבוש ועליונות יהודית יביאו את הגאולה. כהנא האמין שהממסד הציוני בישראל – ממש כמו הממסד היהודי-אמריקאי, אם כי מסיבות שונות – לא היה מתאים לשמירה על העתיד היהודי. הוא ראה ברעיון של "מדינה יהודית ודמוקרטית", שעליו התעקשו גם מפלגות הימין, לא רק סתירה במושג אלא גם רעיון הרסני לקיומה של המדינה היהודית, ובשל כך גם לקיומו של העם היהודי.

כשהוא מרחיב את הביקורת שלו מ-1987, "Uncomfortable Questions for Comfortable Jews", כהנא כתב ש"לא דמוקרטי לתבוע ממישהו להפוך ליהודי כדי ליהנות מחוק השיבה. ובוודאי שלא דמוקרטי להגדיר את ישראל כמדינה יהודית כשהמשמעות היא שלא ניתן לאפשר ללא-יהודים להפוך לרוב. וזוהי הטרגדיה והדילמה האמיתית של הציונים החילונים המסכנים… הם רוצים מאוד להציג את הציונות כמופת של דמוקרטיה ושויוון. הם לא יכולים לעשות את זה".

"פסימיזם יהודי"

למרות כניסתו לכנסת, הקריירה של כהנא בישראל לא היתה כל כך משמעותית ומשפיעה כמו הקריירה האמריקאית הקצרה יותר שלו, כותב מגיד. לטענתו, כהנא נכשל בסופו של דבר ביבוא החששות הטיפוסיים של מיעוט יהודי אמריקאי בשנות ה-60 למדינה עם רוב יהודי, צבא חזק ובירוקרטיה שמיועדת להגנה על האזרחים היהודים.

בין אם מסכימים עם האפיון הזה של השפעתו של כהנא על הפוליטיקה הישראלית, או שלא, הצגתו כסמל של המחשבה האמריקאית אחרי שנות ה-60 ממסגרת מחדש את השיח הציבורי על הריקאציה היהודית. ייתכן שהראייה המשכנעת ביותר היא שכהנא אימץ חלק מהמסגרות המחשבתיות של כמה מאויביו המושבעים ביותר. מגיד משווה בין האופן שבו כהנא הגדיר אנטישמיות לאפרו-פסימיזם, תיאוריה שפיתחו פרנק ב. ווילדרסון השלישי והוגים פוסט-קולוניאליסטים נוספים, וקורא לה "פסימיזם-יהודי".

אפרו-פסימיזם טוען שתפיסה אנטי-שחורה נמצאת בבסיס הקיום האנושי ונפרדת מסוגים אחרים של דיכוי. לפי התפיסה הזאת, התנגדות לשחורים רואה את השחורים כהיפך של הציביליזציה המערבית, כנמצאים מחוץ להיסטוריה ולאנושות. מגיד מסביר שכהנא תפס את האנטישמיות בצורה דומה, כ"שנאה ייחודית ואונטולוגית של היהודים", נפרדת מסוגים אחרים של גזענות, שאינם מהווים שנאות נצחיות ומטפיזיות. בתפיסת הפסימיזם היהודי, "לא ניתן למגר או לפתור את האנטישמיות, היא נמצאת בד.נ.א של הגוי" ו"חלק מהחומרה של הציביליזציה האנושית" – מה שהופך את הליברליזם, הדמוקרטיה וכל תוכנית אוניברסלית אחרת לחסרות כל תועלת בהגנה על יהודים מפני פגיעה.

מגיד מראה כיצד ההבנה הזאת של אנטישמיות, שמוצגת במימרה ש"עשיו שונא את יעקב" – גויים לנצח ישנאו יהודים – נותרה בבסיס הגישה של כהנא לכל דבר, מסכסוכים עירוניים, דרך מלחמת ווייטנאם ועד לזכויות הפלסטינים. היא גם הפכה את הציונות של כהנא לתנועה של המדוכאים הנצחיים, המיעוט הנכבש.

מגיד רואה את הגישה הזאת כיום "בכל דבר, מהליגה נגד השמצה ועד לחרדה היהודית לגבי תנועת בלאק לייבס מטר והסנטימנטים האנטי-ישראליים בכמה מעגלים פרוגרסיביים". פסימיזם יהודי, וסוג הציונות שמקבל ממנו השראה, הוא בעצם המיינסטרים.

בזמן האינתיפאדה השנייה, יותר מעשור אחרי רצח כהנא, המילים "כהנא צדק" ו"כהנא חי" הופיעו בגרפיטי שרוסס ברחבי ישראל, והן ממשיכות להופיע ולהישמע עד היום. חסידיו של הרב ממשיכים את מורשתו באמצעות אלימות ויג'ילנטית ומפלגות חדשות דמויות כך. קריאות לגירוש פלסטינים ול"טרנספר" של אוכלוסייה כבר לא נחשבות לטאבו.

מוסדות יהודיים-אמריקאים מנסים נואשות להרחיק את עצמם – ואת ישראל – מהמורשת הזאת. אבל כפי שמגיד מראה בביוגרפיה החשובה הזאת, באמצעות הנצחת התפיסה של יהודים כמיעוט נרדף נצחי שלא יכולים להיות לו בני ברית לא-יהודים אמיתיים, רבים מהמוסדות היהודיים-אמריקאים של היום משדרים גם הם מבלי משים ש"כהנא צדק".

הדס בנימיני היא דוקטורנטית להיסטוריה יהודית ואמריקאית באוניברסיטת ניו יורק. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. תרגום: יונית מוזס